<h1>שיטה לא נודע למי</h1>
<h2>דף ג.</h2>
חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה. אין צריך לומר חלפי סודר דהא לא מטי לידה מידי, אלא חלפי כלי נמי אין קונין בה, ואפילו שוו פרוטה, הואיל ואי אתה יכול לדון באשה תורת חלפין דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה ודאי בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל טעמא, דלא עבידא לזלזולי בנפשה לאקנוייה בפחות משוה פרוטה. והא דמפרשינן דאפילו בחלפי שוה פרוטה אינה נקנית, דייקינן לה מלישנא דאמרינן הואיל ואיתנהו וכו', ואשה בפחות משוה פרוטה וכו'. ואף על גב דמקניא בשטר, התם לא נחתה לתורת הנאה.
<h2>דף ג:</h2>
מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה. א"ת אימא נמי למעוטי כסף, דסלקא דעתך אמינא אקיש יציאה להויה, ועוד דהא דרישנא קל וחומר [עיין לקמן ה' ע"א] ומה שטר שאין פודין בו הקדשות ומעשר שני מוציא, כסף שפודים וכו' אינו דין שיוציא, א"נ ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה יוצאה בכסף, זו שנקנית כו', י"ל להכי נקט למעוטי חליצה, דשפיר דמי ליה טפי למנקט מיעוטא במלתא דאשכחן דאשה קונה בה את עצמה בעלמא, ממורי נר"ו.
בכסף מנא לן. אף על גב דכבר אמרינן לעיל (ב' ע"א) גמר קיחה קיחה, הא (פרישנא) [פירש"י] לעיל דלאו למחזי קדושי כסף הוה מייתינן לה, אלא אגב גררה בעלמא למילף דקיחה איקרי קנין, והשתא מפיק להו (שמואל) [רב יהודה אמר רב] לקדושי כסף מאין כסף וכו', ותנא מייתי לה לקמן (ד' ע"ב) בגזירה שוה דקיחה קיחה דאייתינן לעיל.
האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' ובביאה. פירש בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ו) שכר הביאה, אילו יתן לה הבעל שכר על קידושי ביאה הכל של אב.
אין כסף לאדון זה. מאדון דעיילא ברשותיה לקנותה ממנו דהיינו אביה, אבל יש כסף לאדון אחר כי נפקא מיניה, מאדון זה דעיילא ברשותיה כדי לקנותה ממנו בכסף זה, ודכותא קא ממעט שתהא הויה בכסף ולא בשטר וביאה, כמו שאם היה כסף לאדון זה [היה] קונה בכסף, ואין כסף ביציאה זו לא לה ולא לאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת להדה [מילתא שיקנה בכסף לבד ולא יצטרכו ג"כ שטר וביאה (עיין חידושי תלמיד הרשב"א)]. וא"ת כי נפקא מאדון זה נמי יש כסף לדידה דהיינו הענקה, י"ל אין היציאה תלויה באותו כסף אלא צדקה בעלמא, אבל יציאתה מאביה תלייה היא בכסף.
ואימא לדידה. והכי קאמר כשיוצאה מאדון זה אין לה כסף מאביה שהיא נכנסת ברשותו אבל יש לה כסף ביציאה אחרת, מבעל שנכנסת לרשותו. וא"ת אי לדידה, גזירה שוה דקיחה קיחה (למי) [למה] לי, דבשלמא כי אמרינן דלאבוה, אצטריך כי יקח, דלא תימא דיהבה איהי לאבוה, וקדשה נפשה בשטר וביאה, אבל לא מקניא בכסף לבעל, אלא אם אמרת דלדידה הוא דיש כסף, הא ודאי למקניא ביה הוא דיהיב ליה בעל, כי יקח למה לי. י"ל רב לית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה, תדע דאמרינן לקמן (ד' ע"ב) ותנא מייתי לה מהכא כי יקח כו', משמע דרב לא מייתי לה מהכא, מיהו תנא ודאי איצטריכא ליה דרב, דלא תימא קדושין דידה הוי, ואיצטריכא ליה גזירה שוה דכי יקח דלא תימא דיהבה איהי לאבוה כו' כדלקמן (ד' ע"ב), וכי אמרינן ותנא מייתי לה מהכא לאו למימרא דתנא לא דריש דרב, דהא מצריך צריכא ליה כדכתיבנא, אלא למימרא דרב לית ליה היאך גזירה שוה דהאי תנא.
ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. ואף על גב דקרא בנערה כתיב, דכתיב (דברים כ"ב כ"א) והוציאו את הנערה, וקטנה לאו בת עונשין היא, הכי קאמר את בתי זו שהיא נערה עכשו, נתתי לאיש הזה כשהיא קטנה. וא"ת קטנה (הא) [לא] צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה קדושי מבעיא, לא היא, דמאי קא מדמית קדושין דאסר לה איסור עולם, לזביני שאין מוכר בה אלא מעשה ידיה עד ימי שעת נערות, שעדיין כי נפקא לה מאדון תיקום ברשותא עד ימי בגרות. מיהו מעשה ידי קטנה ודאי איכא למילף ממכירה, דהשתא זבוני מזבין לה למעשה ידיה, כל שכן דכי לא זבנה מעשה ידיה כשהיא קטנה שלו, כדאיתא בפרק נערה (כתובות מ"ז ע"א). וא"ת לר' יוסי בר יהודה דאמר (לקמן י"ט ע"א) מעות ראשונות לקידושין נתנו, קדושי קטנה אמאי צריכי קראי, י"ל שאני קדושי יעוד, דכיון דעיקר מעות לזביני וזכי ליה רחמנא לזבונה, מגו דחיילי זביני בההוא כספא חיילי בה נמי הוית האדון, ולעולם הוה אמינא (שאף) [שאין] האב זוכה בקדושין, ממורי יצ"ו, עוד י"ל דאף על גב דלקדושי קטנה לא אצטריך קרא דאת בתי נתתי, [מ"מ קרא] לאשמועינן דזכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה קאתי, דהא על כרחך למסקנא דאמרינן יציאה דכותה קא ממעט, את בתי נתתי למגמר חופה קאתי.
כל שבח נעורים לאביה. פירוש מדזכי ליה רחמנא בהפרת נדריה שהיא (אסורה) [איסורא], ילפינן דלקדושה נמי זכי לה, וכיון דאיהו מקבל קדושיה ודאי איהו שקיל כספא.
מה אמה מעשה ידיה לרבה וכו'. צ"ע דהא לקמן (י"ט ע"ב) אצטריך לן למדרש מינה פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד.
ממונא מאיסורא לא ילפינן. א"ת נילף מינה שהאב זכאי לקבל קדושיה, על כרחין איהו שקיל כספא ואשתכח דאיסורא וממונא גמרת מינה.
וכי תימא נילף מבשת ופגם. קשיא לי, והא בושת ופגם לא קיימא לן בהו דלאביה הוו אלא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין (כתובות מ' ע"ב), ואכתי לא תימא לן דאביה מקבל קדושיה, ושמעתי בשם רבינו האיי גאון ז"ל דבשת ופגם דנערה אתי מקדושי קטנה, דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין, ובושתה עליה בימי נערותיה. וכי תימא אם כן בשת ופגם דבוגרת נמי להוו לאב, שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב, ומתוך שאין לו רשות בה, לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי נר"ו על זה ניליף מקדושי קטנה גופייהו, דאי בעי הוה מקדש לה כשהיתה קטנה, והוה שקיל כסף קדושיה והוה מתסרא השתא בהנהו קדושי, ולא הוה מצי לדחויי ליה שאני בשת ופגם דאבוה נמי שייך צערא בגוה, ורש"י פירש שאני בשת ופגם דאבוה נמי שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול וכו', נראה דלפרוקי קושיין קאתי הרב ז"ל, והכי קאמר לא נפקא לן בושת ופגם דלאביה, אלא משום דאיהו שייך בה, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, והשתא דלא קיימא לן קדושי, בשת ופגם נמי לא קי"ל, וצריך עיון.
<h2>דף ד.</h2>
דאכתי מחסרא מסירה נמי לחופה. פירוש עד שהיא נמסרת לחופה לא נפקא לה כלל, והיכי קרית לה יציאה.
זרע זרעה פסול מנין. (פרש"י) [פר"י] ז"ל, דזרעה פסול ליכא למבעי, דתיפוק ליה דכיון דנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה ומן התרומה, כדאיתא ביבמות (ס"ט ע"א), אלא זרע זרעה פסול הוא דאצטריך קרא.
זרע זרעה כשר לא אצטריך קרא כו'. והא דתניא (ב"ב קט"ו ע"א) ובן אין לו אין לי אלא בנו, בן בנו בן בתו מנין, ת"ל אין לו עיין עליו, ותניא נמי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ד ע"ב), לא ימצא בך מעביר בנו ובתו אין לי אלא בנו, בן בנו, כו' אין לי אלא כשר, זרע פסול מנין, כו' אלמא לזרע כשר אצטריך קרא, י"ל הא משום (היכא) דכתיב בן, דמשמע בן דוקא, אבל זרע משמע בנו ובן בנו.
כי אצטריך קרא לזרע זרעה פסול. והא דדרשינן בעלמא (לקמן ס"ו ע"ב) והיתה לו ולזרעו אחריו זרעו בין כשר בין פסול, י"ל התם משום דכתיב אחריו, א"נ התם דלא מהדרינן אלא למדרש זרעו פסול בלבד בכלל זרעו הוא, אבל הכא דמהדרינן בתר זרע זרעה פסול, אין זה בכלל זרע. וי"ל עוד הכא דזרעה פסול לא משמע ביה, שאם היה לה זרע פסול אף על פי שעכשיו אין לה, הרי נפסלה מן התרומה משום דנבעלה לפסול לה, זרע זרעה פסול נמי לית לן לאיתויי מינה, אלא אמרינן דהאי וזרע לא איירי אלא בזרע כשר.
ואיצטריך למכתב קדושיה לאביה וכו'. וצ"ע ליתו מעשה ידיה, מקדושין ובשת ופגם דלאביה אית ליה, ואי אמרת מה לקדושין דקא אתו מעלמא, בושת ופגם יוכיחו, מה לבושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויה, קדושין יוכיחו, הצד השוה שבהן שהן שבח נעורים ולאביה, אף אני אביא [מעשה ידיה] (בושת ופגם).
ואי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה. א"ת והא קרא להעדפה דמעשה ידיה איצטריך, דאלו מעשה ידיה גופייהו, כיון דמתזנא מיניה ודאי דינא הוא דליהוו ליה מעשה ידיה משום מזונות, הלכך ניליף קדושין מהעדפה, י"ל שאני העדפת מעשה ידיה דדינא הוא דלאביה, דזמנין דאיהי נמי אינה מספקת, ויהיב לה אביה מזוני, ממורי נר"ו.
ויצאה חנם אלו ימי בגרות. משום דבגרות פשיטא טפי אקדמיה תנא דברייתא.
אמר רבה בא זה ולמד על זה. לא סלקא דעתיה דרבה השתא דתקשי לן כי נפקא לה מנערות [בגרות] מאי בעיא גביה, אלא הוה סלקא דעתיה דלא הוה קשיא ליה למקשה אלא אמאי אצטריכו תרויהו, דאי נערות מפקא מרשות אדון, כל שכן בגרות.
מידי דהוה אתושב ושכיר. תמה הוא דהא כמה קראי אשכחן בהו בא זה ולמד על זה, ומה ראה לחזר על הברייתא זו. וי"ל משום דנערות ובגרות בחד גופא, מהדר אתושב ושכיר, דשכיר שנים ונרצע בחד גופא נינהו, שאין נרצע אלא לאחר שש שנים.
תושב זה קנוי קנין כו'. א"ת נימא תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה שכיר יום, אבל קנוי קנין שנים אוכל, י"ל קנוי קנין שנים ודאי בכלל שכיר הוא, דשכיר קריה רחמנא דכתיב כשכיר שנה בשנה (ויקרא כ"ה נ"ג), כי משנה שכר שכיר כו' (דברים ט"ו י"ח).
הייתי אומר תושב זה קנוי כו'. ואף על גב דשכיר איקרי, י"ל דתושב נמי מקרי, מתוך שהוא עובד משנה שכר שכיר.
ה"ג דכי נמי כתב רחמנא תושב נרצע לא יאכל והדר כתב אידך. ולא הוה צריך אביי להאי טעמא, דבלאו הכי הוה מצי לאקושיי התם, דאיכא למימר בא זה ולמד על זה, אבל הכא בגרות לא שייך למכתב כלל, והיכי כתב רחמנא כדי ללמד על נערות מלתא דליתא, דיציאת בגרות ליתא בעולם כלל אי נפקא בסימני נערות, דבתר דנפקא לה מנערות וכו', והא דאכפל אביי לאקשויי דאי נמי כתב רחמנא תושב נרצע וכו' אלומי הוא דמאלים לקושיה, דלא מבעיא השתא דכתב רחמנא תושב סתם דאיכא למימר בא זה ולמד על זה, אלא אפילו כתב בהדיא תושב נרצע, והדר כתיב שכיר, לא הוה קשי בה מידי.
לא נצרכה וכו' סלקא דעתך אמינא בנערות תפוק בבגרות דלית בה נערות לא תפוק קמ"ל. והאי טעמא נמי לא איצטריך ליה לאביי, דאפילו אי נפיק לן ממילא בגר דאילונית מנערות, איכא למימר להכי כתבינהו תרויהו דבא זה ולמד על זה. ועוד דאפילו אי כתב רחמנא נערות בהדיא, והדר כתב בגר דאילונית, הוי בגר דאילונית מילתא דאתיא בק"ו, ומלתא דאתיא וכו', אלא אביי ארוחי ארוח לן טעמי, דבגר אילונית כיון דלא הוה לה סימני נערות הוה אמינא דלא תיפוק ביה, ויש לפרש דנערות כתיב בהדיא, דאי לא כתב רחמנא אלא אין כסף, על כרחין דלסימני נערות הוה דרישנא לה, דהא דרשינן מיניה נמי אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אביה, וכי יש כסף לאדון אחר ודאי בנערה הוא דאית ליה, דבוגרת נפקא לה מרשותיה, דלא אשכחן ליה לאב שום זכות בבתו בוגרת, וגבי הפרת נדרים כתיב בנעוריה בית אביה משמע שאינה ברשות אביה אלא בנעוריה, והיינו דטרח אביי לאקושיי דאי נמי כתב רחמנא תושב נרצע לא יאכל פירוש דומיא דאמה העבריה דנערה בהדיא כתיבא כדפרישנא.
סלקא דעתיך אמינא בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק. קשיא לי והרי אין מכירין שהיא אילונית עד עשרים (יבמות פ' ע"ב), ואי זבנה קודם י"ג שנה ויום אחד, הא נפקא לה בשש קודם עשרים, ואי זבנה בי"ו שנה, דאכתי כי מטא לעשרים לא שלימו לה שש, הא קיימא לן דנעשית גדולה למפרע, ועקר זביני (ליתנהו) דבוגרת הות בשעת המכר, ולא מיבעיא דמיפק נפקא, אלא מהדר נמי הדרי זביני, דמהדר לה אדון מעשה ידיה, ומהדר לה אב כסף זבוני, ותירץ הראב"ד ז"ל דלא אמרינן נעשה גדול למפרע, אלא כשנולדו בו סימני סירוס, דאמרינן נעשה גדול למפרע משעה שנולד בו סימני סירוס, והכא בשלא נולדו בה סימני אילונית עסקינן, דאמרינן עד עשרים קטנה היתה, ומקטנותה יצתה לבגר, ובדזבנה בת י"ו מיירי, דאכתי לא מטו שש, וסלקא דעתך בבגרות דהשתא לא תיפוק כיון דזביני הוו זביני, וצ"ע דברים אלו בפרק הערל (יבמות פ' ע"א).
אלא לעיקר זביני דאילונית כו'. ואי זבנה כשהיא קטנה ויצתה לה בשש, כי מטו עשרים ונודע שאילונית היא הוה אמינא נהדר זביני, אע"ג דכשהיא קטנה מכרה, דלא זכי ליה רחמנא לאב למכור בתו קטנה, אלא אי חזיה למיפק בסימני נערות. א"נ דזבנה בי"ו ולא נולדו בה סימני אילונית, דעד עשרים קטנה היתה, והוה אמינא אפילו הכי הדרי זביני.
<h2>דף ד:</h2>
ולמר בר רב אשי. הא אמרינן כו'. ליכא לפרושי דקשיא לתלמודא, אמאי מתקיף לה [מר בר] רב אשי, דודאי מר בר רב אשי שפיר קא מתקיף לה, דאף על גב דאיכא למימר מילתא דאתיא בקל וחומר וכו', השתא מיהא דאמר אביי סלקא דעתך אמינא בנערות כו' איכא לאקשויי עליה ולאו ק"ו הוא, והיכי סלקא דעתך למימר דבבגרות לא תיפוק, אלא הכי פירושו ולמר בר רב אשי בתר דאתקיף לה להא דאמר אביי סד"א כו', למאי אצטריך לשנויי לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאילונית, דהא הוה מצי למימר דאע"ג דלבגר דאילונית לא איצטריך קרא, מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. מדקאמרינן, הא אמרן מלתא דאתיא בק"ו כו', ולא אמרינן בא זה ולמד על זה, משמע דנערות כמאן דכתיבא בהדיא דמי כדכתיבנא.
אית דגרסי הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקדשתיה הוו קדושין. פירוש הוה אמינא כי קאמר רחמנא יש כסף לאדון אחר, הני מילי כי יהיב לה בעל קידושין שהאב מקבלם, אבל אם היא בוגרת שיצאה מרשות אב, אי יהבא איהי לבעל ליהוו קידושיה קידושין, קמ"ל כי יקח ולא שתקח. וקשיא למורי נר"ו, גזירה שוה דקיחה קיחה למה לי, כיון דכתב רחמנא ויצאה חנם. אלא הכי גרסינן הוה אמינא יש כסף לאדון אחר, דהא יהבה ליה לאביה כסף, כי היכי דתפוק מרשותיה לקדושי נפשה בשטר ובביאה ולאו לקידושי כסף אתי, אבל היכא דיהיב איהו לדידה, אימא לא נהוו קידושיה קידושין, פירוש, אבל היכא דיהיב איהו לדידה כסף, אימא קידושי נפשה לאו קדושי נינהו קמ"ל, דלא הוו קדושיה קדושין עד דמקבל אביה כו'. זה הלשון צ"ע, ויש לפרש בו קמ"ל כי יקח, וגמרינן מיניה קדושי כסף בג"ש דקיחה קיחה, ובתר דקימא לן קידושי כסף ודאי מסתמא משמע דמאי דדייקינן מאין כסף אבל יש כסף מאדון אחר. בכסף קידושין מיירי, שהאב מקבל קדושיה ושקיל כספא, והיינו דקאמר דלא הוו קדושיה קדושין כו'.
אמה העבריה תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה. קשיא לי אמה העבריה דלא מקניא בביאה מנא לן אי לא הוה כתיב ובעלה, (דמינא) [דמינה] ממעטינן לקמן (ט' ע"ב) זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה, ותירץ מורי נר"ו מהיכא מייתינן אמה העבריה דבביאה מקניא, אי מהקישה דאם אחרת, הא אכתי אם אחרת לא הוה קימא לן, אם מק"ו דיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, והקשיתי לפניו הא אכתי הא פרכא לא קיימא לן, דאי קיימא לן אדפריך (מר) אמה העבריה תוכיח, לפרוך אעיקרא דדינא מה ליבמה כו', וי"ל דלא קיימא ליה פרכא דשכן זקוקה ועומדת, אבל הוה ליה למפרך מה ליבמה שכן קנינה לשם אישות תאמר באמה העבריה כו', אבל באשה ליכא למפרך הכי, שהרי קנינה לשם אישות כיבמה, (ד"ת), אי נמי י"ל דהכי קאמר והלא דין הוא אי כתב רחמנא מיעוטא לביאה באמה העבריה, בדוכתא אחריתי לא הוה צריך למכתב ובעלה גבי אשה כלל, והיינו דפריך ליה אמה העבריה תוכיח.
מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. א"ת נפרוך הכי כסף שאינו גומר ביבמה קונה, ביאה שגומרת ביבמה אינו דין שתקנה, י"ל מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, שטר יוכיח, מה לשטר שכן מוציא, כסף יוכיח, מה לכסף ושטר שכן קנינן מרובה, א"נ י"ל חופה תוכיח שגומרת ואינה קונה, ממורי נר"ו.
<h2>דף ה.</h2>
ומנין שאף בשטר. האי דאקדים ביאה לשטר, משום דהאי תנא דבריתא סדרא דקרא קא דריש, והאי דקאמר אף בשטר ולא קאמר ומנין בשטר, משום דכסף וביאה הנאתן מרובה, ושטר אין בו שום הנאה דנימא דבההיא הנאה גמרה ומקניא נפשה.
שטר שמוציא. ומקנה האשה לעצמה. וא"ת נימא לה בקל וחומר מאמה העבריה, שנקנית בשטר אף על פי שאינה נקנית בביאה, י"ל הא לא נפקא לן נקנית בשטר אלא מהיקשא דאם אחרת, ואפילו למאן דמפיק לה לקמן (ט"ז ע"א) מלא תצא כצאת העבדים, איצטריך ליה אם אחרת כדלקמן.
מה לכסף כו'. והוה מצי למימר ביאה תוכיח, מה לביאה שכן קונה ביבמה, מה להצד השוה שבהן שהנאתן מרובה, אלא תנא דבריתא דרך קצרה קא נקיט.
ואימא וכו' ואינה מתקדשת בכתיבה. ולעולם בכסף מתגרשת, וכן נמי בחליצה בקל וחומר מיבמה.
מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין. א"ת איפוך אנא קאי בכתיבה ממעט כתיבא קאי בכתיבה ממעט כסף, י"ל כיון שעיקר הענין גרושין הוא, עדיף לן למימר דגירושין קא ממעט, ואיכא דאמרי, להכי אהני טעמא דאמרינן כדאביי מילי דהאי שיטרא לחוד ומילי דהאי שיטרא לחוד, וכיון דשטר קדושין לא דמי כלל לשטר גרושין, ליכא למימר קאי בכתיבא ממעט כתיבה, ואיכא דאמרי השתא דאמרינן קאי בגרושין ממעט גרושין, הקישא דהויה ליציאה הוייה בעינינא דפרשתא דהיינו בכתיבה, אבל אי אמרינן קאי בכתיבה ממעט כתיבה, והקישא ליציאה בכסף לרבות כסף לגרושין, לא הוי כענין הפרשה דמיירי בכתיבה, עוד י"ל אי אמרינן קאי בכתיבה ממעט כתיבה, והקישא ליציאה בכסף, לא לכתוב רחמנא הקישא, ולא מיעוטא, ואנא הוה מייתינן גירושין בכסף מק"ו, ומה שטר שאין פודין בו הקדשות ומעשרות מוציא, כסף שפודין כו' לא כל שכן, ושטר בקידושין נמי ממילא הוה ממעט, דהא לא מצינן לאתויי בקל וחומר, ותמה הוא כי פרכינן אימא בכתיבה מתגרשת כו', אמאי לא משנינן אם כן מיעוטא למה לי, וי"ל עדיף לה למימר הא כתיב ויצאה והיתה לגלויי לך הקישה, אתית לאפוכי הקישא לגרושין כסף, ומיעוטא לקדושי שטר, אשתכח דאיכא תרתי שלא לצורך הקישא ומיעוטא.
ספר כורתה כו' ורבנן האי כריתות כו'. א"ת והא מיצרך איצטריך לן כריתות למעוטי חליצה, י"ל חליצה מוכתב לה אימעיטא, דמשמע בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר, לא בכסף ולא בחליצה, וכן נמי לר' יוסי הגלילי מספר כריתות ממעטינן כסף וחליצה, ולאביי דנפקא ליה שאינה מתגרשת בכסף, מסברא דיאמרו כסף מכניס כו', וכתב לה לרבנן א"נ ספר כריתות לר' יוסי הגלילי מוקים להו למעוטי חליצה, והא דאיצטריך ליה לאביי למחזי מסברא דאינה מתגרשת בכסף, ולא מייתי לה ממיעוטא דקראי דמייתרי, דאי לאו סברא, אמינא היקשא לכולה מילתא היא, הויה ליציאה ויציאה להויה, ומיעוטא דקראי למעוטי חליצה, ורבא סבר אדרבה מיעוטא מוקמינן לכל מאי דממעיט מיניה לכסף וחליצה, והיקשא כיון דמיקיימא בחדא מילתא לאתויי קדושי שטר, בהכי סגי לן בה, ממורי נר"ו, והאי דאמרינן לעיל (ג' ע"ב) גבי חליצה אמר קרא ספר כריתות כו' וכן נמי אמרינן לקמן (י"ד ע"א) כר' יוסי הגלילי אזלא, דרבנן מוכתב לה ממעטי לה. וצ"ע מ"ש דנקט לה לר' יוסי הגלילי, ושמא י"ל משום דאליבא דרבא במיעוטא דוכתב לה איכא למשקל ולמטרא, ואימא בכתיבה מתגרשת ואין מתקדשת כו', והאי לא נהירא דהכי נמי איכא למשקל ולמטרא במיעוטא דספר כריתות, ולאקושיי עלה ואימא ספר כריתות הוי, קדושין לא הוי.
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם. אע"ג דקיימא לן (נדרים מ"ו ע"א) במודר הנאה מבית חבירו, שאינו אסור בו אלא בחיי חבירו, שאני נדרים דהולכין אחר לשון בני אדם (ר"ה י"ב ע"ב), א"נ שאני הכא דאמר לעולם, ומשום הכי משמע כל זמן שהבית קיים, ולכך אין זה כריתות, וכי תימא אם כן אדתני סיפא כל שלשים יום הרי זה כריתות, לפלוג וליתני בדידה דהיכא דלא אמר לעולם, הרי זה כריתות, י"ל מלתא דשויא לעל מנת שלא תשתי יין ועל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם נקט, דבעל מנת שלא תשתי יין, ליכא לאפלוגי בין היכא דאמר סתם, ובין היכא דאמר לעולם.
ורבי יוסי נפקא ליה מכרת כריתות. קשיא לי הא דאמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ג ע"ב) ורבנן כרת כריתות לא דרשי, ור' יוסי חד מהנהו רבנן, וי"ל טעמיה דר' יוסי התם, דלגבי על מנת שאל תנשאי לפלוני, ליכא למדרש כריתות למעוטי, דכורת בינו לבינה הוי, דאי מיית ההוא גברא נמצאת מותרת לכל אדם, אבל על מנת שלא תשתי יין הוא דממעיט מכריתות, משום דאגידה ביה כל ימיה, ותדע דהא רבנן דרשי כריתות, למעוטי על מנת שלא תשתי יין, ולא דרשי ליה לעל מנת שלא תנשאי לפלוני, הכי נמי ר' יוסי דריש כרת כריתות לעל מנת שלא תשתי יין, ולא דריש ליה לעל מנת שלא תנשאי לפלוני, מיהו לגבי רבנן אחריני ודאי מפרשינן בה כרת כריתות לא דרשי כלל, כדחזינן הכא דלא דרשי לה כלל.
באישות מיהא לא אשכחן. ומכל מקום איכא למפרך, מה לשטר וביאה שכן ישנן בעל כרחה בעלמא באישות, ולקמן פרכינן שכן ישנן בעל כרחה, אף על גב דכולהו לא אשכחן בהו בעל כרחה באישות, מכל מקום פרכא הוא, דהנך אשכחן להו בעלמא בעל כרחה, וחופה לא אשכחן בה בעלמא בעל כרחה כלל.
והאי נמי קנין כספו הוא. ובקידושי שטר וביאה נמי אכלה, דאתקוש הויות אהדדי.
<h2>דף ה:</h2>
ביאה תוכיח. צ"ע דהא ביאה לא שייך בה פדיון הקדשות ומעשרות, וכדאמרינן בעלמא (ב"ב ק"י ע"ב) אי משום יעידה בת לאו בת יעידה היא, ויש לדחוק דלטעמיה דמקשה פריך, לדידך דפרכת מה לכסף שכן פודין כו' תאמר בחופה כו', ואף על גב דבחופה לא שייך פדיון הקדשות, ביאה תוכיח דאף על גב דלא שייך בה פדיון הקדשות קונה, וצ"ע בהרבה מקומות. והוה מצי למפרך נמי מה לכסף שכן קונה באמה העבריה ביאה תוכיח כו'.
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה. וחופה לא שייך להו, דלא משכחת לה דקונה בעלמא בעל כרחה. וא"ת חופה נמי בעל כרחה היא, שהאב מוסרה בעל כרחה לחופה, ואפילו למנוול ומוכה שחין כדכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי, ואי משום דכיון דברצון אביה היא לא קרית לה בעל כרחה, אם כן אמה העבריה אמאי קרית לה בעל כרחה מאחר שברצון האב נמכרת, י"ל בשלמא אמה העבריה קרינן בה בעל כרחה, לפי שהיא אינה יכולה למכור עצמה אפילו בנערות, אף על פי שאין לה אב כדקיימא לן (סוטה כ"ג ע"ב) איש נמכר בגנבתו ואין אשה נמכרת, וכשהאב מוכרה לאו משום דזכי ליה רחמנא יד (הדה) [דידה] הוא דאיהי הא לא חזיא לזבוני נפשה, (אלא) [אבל] חופה הא מציא לקדושי נפשה בנערות אם אין לה אב, אי נמי בבגרות, הילכך מימר אמרינן דרחמנא שויה לידה דאביה כידה, וכיון שהאב מוסרה לחופה מדעתו, לא מקרי בעל כרחה. א"נ י"ל בעל כרחה דחופה נמי מחמת קדושי כסף ושטר וביאה הוא, דעל ידי שקדשה על כרחה מוסרה לחופה, וכן נראה מפי' רש"י ז"ל.
ורב הונא כסף מיהא באישות בעל כרחה לא אשכחן. קשיא לי והא מכל מקום איכא למפרך שאין חופה דומה לצד השוה שבהן שכן אשכחן בהו בעל כרחה, ובחופה לא אשכחן, דבשלמא אי הוה צד שוה שבהן שקונין בעלמא (בקינין) [בקנין] אישות, לא מצינן למפרך אההוא צד שוה אלא חומרא דבאישות, אלא השתא צד שוה שבהן חד מינייהו כסף, וקנינו שקונה בעלמא אינו באישות, ואמאי לא נפרוך על האי צד שוה שבהן, שכן ישנן בעל כרחה, אע"ג דכסף אינו בעל כרחה באישות, ותירץ מורי נר"ו דרב הונא סבר דעבדי צד שוה מקניני אישות דשלשתן קונין בעלמא באישות, שטר שכן מוציא, וביאה ביבמה, וכסף בקידושי ייעוד, ואפילו למ"ד לקמן (י"ט ע"א) מעות ראשונות לאו לקדושין נתנו, מ"מ בכסף דאית ליה גבה מיעד לה, הילכך לית לן למיפרכה להא צד שוה אלא מחומר דאישות, וכסף באישות לא אשכחן בעל כרחה, דגבי יעוד הא קיימא לן דצריך לידעה, ולרב הונא דעביד צד שוה מקניני אישות אע"ג דייעוד היינו קדושי כסף, קונין בעלמא מקרי, לפי שהוא ע"י מכר, ומאן דמקשה עליה דרב הונא שכן ישנן בעל כרחה, לא הוה עביד צד שוה דאישות, לפי שאותו אישות על ידי מכר הוא ולא מיקרי אישות, וכ"ת והא אשכחן כסף באישות, כגון בקידושי נערה שהאב מקבל קידושיה בעל כרחה, ליתא דחופה נמי, השתא דאמרינן שהיא קונה נימא נמי דאביה יכניסה לחופה לקדשה בע"כ, וליכא למפרך שכן ישנן בעל כרחה אלא היכא דאשכחן בעלמא חוץ מקדושי אשה דישנן בעל כרחה.
והשמיטה הגאון להא דרב הונא ואיכא למימר דלית הלכתא כותיה מדפליג רבא עליה, ואיכא למימר דהלכתא כותיה דמאי דמקשי עליה רבא הא קא מתרץ לה אביי, ולעיל (ג' ע"א) נמי אמרינן ולרב הונא דאמר חופה קונה מניינא למעוטי חליפין, מדמהדרינן לתרוצה לדרב הונא אלמא הלכתא כותיה, וזה אינו נראה דאדרבא מדקאמר מעיקרא מניינא למעוטי מאי למעוטי חופה אלמא לית הלכתא כרב הונא, אלא דהדר ומתרץ לה אליבא דרב הונא ולא משום דהלכתא כותיה. מיהו לרב הונא ודאי אין חופה בלבד גומרת, [ד]נמי ביאה [גומרת] אחר קידושין, וכן נראה ממה שכתב הגאון לקמן (י' ע"א) גבי כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דההיא דגרסינן ביבמות (נ"ה ע"ב) אשה לבעלה מנא לן דמקניא בהעראה, אתיא קיחה קיחה מעריות, בביאה שאחר קידושין מיירי, אלמא דביאה גומרת אחר קידושין כחופה, דבשארו תלא רחמנא.
מילתא דכתיבא בהדיא קתני. וחופה אף על גב דאתיא בקל וחומר שהיא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, לא חשבינן לה כמאן דכתיבה בהדיה, אבל היקש שהוא על ידי סמוכין חשבינן ליה כמאן דכתיב בהדיא, ולהכי תנן שטר דאתי בהיקשא ולא תנן חופה.
ומה כסף שאינו גומר אחר כסף כו'. א"ת אדרבה נימא דחופה אינה קונה, וכסף אחר כסף יהא גומר מקל וחומר, ומה חופה שאינה קונה גומרת, כסף שקונה לא כל שכן, י"ל ודאי כסף אינו גומר דכתיב (ויקרא כ"א ב') כי אם לשארו, בשארו תלה רחמנא, דהיינו חופה דלביאה קיימא.
הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קידושין. והא דלא דייקינן נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושין, משום דהא ודאי פשיטא הוא דלא הוו קדושין, דכי יקח כתיב ולא שתקח, ואיכא דאמרי נתנה היא ואמר הוא דלא הוו קדושין לא פסקא מילתא, דבאדם חשוב הוו קידושין, וא"ת לישניה ליה רישא בשאין מדבר עמה על עסקי נישואין ולהכי לא הוו קידושין, וסיפא בשמדבר עמה על עסקי קידושיה דאינו צריך לפרש, י"ל אי הכי במדבר עמה על עסקי קידושיה ובשאינו מדבר תליא מילתא, וכי דיקינן בסיפא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושיה קידושין לאו משום דאמרה היא מהני, אלא משום דמדבר עמה על עסקי קידושיה, ומאי איריא אמרה, הוא הדין אי שתקה נמי.
ספקא הוי וחוששין מדרבנן. וא"ת אטו כי מספקא לן מילתא וחיישינן לספקא, מדרבנן הוא דחיישינן לה הא ודאי דינא הוא דניחוש לה כיון דמספקא לן, י"ל מדאוריתא פשיטא לן דהוו קידושין, דמי כתב כי יקח ויאמר הוא, ועוד דהא קיחה קיחה משדה עפרון גמרינן, ובשדה היכא דיהיב כספא בין דאמר מוכר שדי מכורה לך בכסף זה, בין דאמר לוקח שדך קניה לי הוו זביני זביני, אבל חכמים גזרו נתן הוא ואמרה היא אטו נתנה היא ואמרה היא, (א"ת) [או] אטו שטר שכתוב בו הריני מקודשת (ונתנו לה) [ונתנה היא] דאינה מקודשת בכך, כדאמר לקמן (ט' ע"א) הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, וכדבעינן למכתב לקמן בע"ה. ודקאמר השתא נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי הכי פירושו, תנא דבריתא ספוקי מספקא ליה אי גזרו רבנן [בנתן] הוא ואמרה היא ואפקעינהו לקידושי או לא, ולהכי סתם לך רישא וסיפא דסתרן אהדדי, להודיעך דאסתפוקי אסתפקא ליה וחוששין מדרבנן לספק זה, וחולצת ולא מתייבמת, וכי הוה משני מעיקרא רישא דוקא, הוה פשיטא לן דרבנן גזרו ואפקיענהו לקידושין.
הריני אישך הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש. ונראה דאפילו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה דאי שתיק ויהיב לה הוו קידושיה קדושין כדקיימא לן (י' ע"א), אבל היכא דיהיב לה ואמר לה בהני לישני אינה מקודשת, כיון דבתורת מקיח את עצמו יהב לה כספא. מיהו דוקא דאמר לה בהני לישני אבל אם נתן הוא ואמרה היא והיה מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודשת, הא למה זה דומה לנתן הוא ואמר הוא ואמרה היא נמי, דמה איכפת לן אי אמרה היא והודית לדבריו. וכן בגירושין כו' הרי את מותרת לכל אדם. פשיטא הוא ואגב אחריני נקטיה.
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו. דהוו ידים מוכיחות, מדלא קאמר אהא עד שראה נזיר עובר לפניו, הא לאו הכי אף על פי שהיה תפוש בשערו אינו נזיר שאין לו ידים מוכיחות, הכא נמי כיון דלא אמר לה (לו) [לי], דלמא מקודשת לאחר קאמר, דשוייה איניש שליח לקדשה לו.
הכא במאי עסקינן דאמר לה לי. קשיא לי הך סוגיא דריש מסכת נזיר (ב' ע"ב) דגרסינן התם גבי הא דשמואל מכלל דשמואל סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אפילו תימא הויין ידים כי נזיר עובר לפניו איכא לספוקי אף דלא כלום קאמר הוא, פירוש כי אמר איהו אהא ואין שם ידים מוכיחות, לא כלום אמר דלא מפרש מידי וקא סתים ליה לגופא דעיניינא, שמעת מינה דההיא, לעולם קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים בעלמא, כי הכא דאמר לה הרי את מקודשת (לי) דפריש ליה לגופיה דעיניינא דהיינו קדושין, ואית דגרסי התם לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, פירוש דקא סלקא דעתין דכי נזיר עובר לפניו נמי ידים שאין מוכיחות הן, ופריק ליה לעולם לא הויין ידים וכי נזיר עובר לפניו ידים מוכיחות הן דליכא לספוקי במידי, והשתא אתיא שפיר סוגיא זו בהדי מסקנא דהתם קא סמיך הכא ופריך מינה דשמואל אדשמואל, ופרקינן לה בדאמר לה לי.
וקיימא לן הכי כדמסקינן הכא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, והכא נמי קאי כדשמואל בריש מסכת נדרים (ה' ע"ב), אבל בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן (גיטין פ"ה ע"א) אי צריך למכתב ודין, דרבנן סברי לא צריך למכתב ודין, ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וצריך למכתב ודין, בההיא פלוגתא קיימא לן כדרבנן. ואף על גב דקיימא לן הכא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, התם בנדרים (ו' ע"א) מתרץ לה דאף על גב דליכא ודין, ידים מוכיחות הויין שאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו, והא דאמר אביי בפ' המגרש (גיטין פ"ה ע"א) האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן וכו' לאו משום דסבירא ליה כר' יהודה, דאביי גופיה סבירא ליה במסכת נדרים, ידים שאין מוכיחות הויין ידים, אלא הכי קאמר האי מאן דבעי למכתב גיטא ורוצה לכתוב שם ודין לשופרא דשטרה לא לכתוב ודין דאע"ג דאי לא כתיב ליה כלל כשר, כי כתיב ליה ולא כתיב ליה כדיניה מגרע גרע בהכי, וכדמפרש טעמא התם.
<h2>דף ו.</h2>
עצורתי. דכתיב (שמואל א' כ"א) כי אם אשה עצורה לנו, כלומר לא היתה עצורה לנו כי אם מתמול שלשום. לקוחתי מהו. ואף על גב דתניא לעיל הרי את קנויה לי מקודשת, איכא לספוקי בלקוחתי, דאף על גב דמשמע לשון קנין, מיהו משמע נמי לשון לקיחה בעלמא, כדכתיב (בראשית מ"ח ט') קחם נא אלי, לכה נא אקחך אל מקום אחר (במדבר כ"ג כ"ז).
ויהודה הוי רובא דעלמא. ואי קשיא הא דתניא (שבת קמ"ד ע"ב) המקיים קוצים בכרם (לוקה) [רא"א קידש], שכן בערבייא מקיימין קוצים לגמליהם, מאי שנא התם דלא קשיא לך וערביא הויא רובא דעלמא. י"ל שאני הכא דלהכי קשיא לן לפי שכל המקומות חלוקים בלשונותם זה מזה, ואי ביהודה קרו לארוסה חרופה ליכא למילף מינה לשאר מקומות דלהוי חרופה לשון קדושין, ממורי נר"ו. ועוד י"ל דהתם היינו טעמא דגמרינן לעלמא מערביא, משום דבערביא שכיחי גמלים טפי משאר מקומות, וכדאמרינן בפרק מציאות האשה (כתובות ס"ז ע"א) גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם, וכיון דהתם מקיימים קוצים לגמליהם למדנו דראויין לקיימם לגמלים, אלא דבשאר מקומות דלא נפישי בהו גמלים, אין דרך לקיים קוצים בכרמים לצורך גמלים.
האומר חרופתי ביהודה מקודשת. והא דלא אמרינן בטלה דעתם אצל כל אדם, כדאמרינן (שבת צ"ב ע"א) המוציא משוי על ראשו בהוצל פטור, ואת"ל אנשי הוצל עושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם, י"ל התם משום דהוצל עיר אחד בלבד אבל יהודה מחנה היא, וארץ נקראת, כדכתיב (דברים ל"ד ב') בארץ יהודה, ותנן נמי (ב"ב ל"ח ע"א) שלש ארצות לחזקה וכו', א"נ משום דיהודה יש להם על מה שיסמוכו דכתיב נחרפת לאיש, א"נ לפי שהמקומות חלוקים בלשונותם, אי אינהו קרו לארוסה חרופה ליכא למימר בטלה דעתם וכו'. ומדקתני האומר חרופתי ביהודה, משמע התם דווקא אבל בשאר מקומות פשיטא דאינה מקודשת, ומהכא אפשיטא לה בעיין, ואף על גב דכתיב נחרפת לאיש, כיון דלא כתיב גבי קדושין גמורים, דאהנהו ליכא אלא אשם, לא גמרינן מינה ללשון קדושין גמורים, ויש לתמוה על מה שכתב הר"ר משה (רמב"ם פ"ג מאישות ה"ו) הרי את לקוחתי הרי את חרופתי וכן כל כיוצא בזה הרי זו מקודשת.
במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה וכו' מנא ידעה. פירוש אפילו אי הני לישני לקדושין משתמעי, אי איהי לא ידעא דלקדושה קאמר לה, אינה מקודשת, וכיון שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה ודאי לא ידעה, דהא הני לישני לדידן מספקא לן, ואיהי מנא ידעה, ובהני דפשיטא לן בבריתא דלקדושין משתמעי, כגון הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי, אף על פי שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה מקודשת מספק, שכיון דלדידן (ד)פשיטא לן בהו דלשון קדושין הוו, אמרינן איהי נמי ידעה.
ופרש"י ז"ל (לפנינו ברש"י ליתא) דגיטה כדי נסבה דבגט אע"ג דלא ידעה מגורשת, דבעל כרחה מגרשה ולא בעינן דעתה, ובפ' הנזקין (גיטין נ"ה ע"א) גרסינן מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדה למדנו, אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי, וחזר ואמר לה כנסי שטר [חוב] זה מגורשת וכו', מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שטר חוב בטולי בטלה, קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה מימר להו, מ"מ פשיטא לן דאי יהיב לה ושתיק ולא אמר מידי כל שכן דמגורשת. והא דקיימא לן (גיטין ע"ח ע"א) בנתן לה גט והיא ישנה, נעורה וקוראה והרי הוא גט, אינו גט עד שיאמר הא גיטיך, התם משום דישנה לאו בת איגרושי היא שאינה יכולה לשמור גיטה, ולכך צריך שיאמר לה אחר שנעורה הא גיטיך, וקי"ל בחרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט כר' יוחנן בן גודגדא, ומשמע דלא בעינן אפילו רמיזה בעלמא, וכן נמי דעת הראב"ד ז"ל. וי"ל דודאי צריך לאודועינהו לסהדי דלשום גיטא קא יהיב לה ניהלה, דאי שתיק ולא אמר לעדים מידי, ולא היה מדבר עמה על עסקי גיטא, כיון שלא הבינו העדים דלשום גיטא יהביה ניהלה, אינה מגורשת אלא א"כ אמר להו לסהדי ראו גט זה שאני נותן לאשתי, א"נ שהיה מדבר עמה על עסקי גטה קמייהו דסהדי, והא דאקשינן מנא ידעה הוה לן לאקשוייה מנא ידעי, דהא לא בעינן בגט אלא דעת עדים בלבד, אלא אטו קדושין דבעינן דעתה נקט מנא ידעה, ועל דרך זה כתב הר"ז אלא שאמר דבגט או בדעת העדים או בדעת האשה סגיאי, והראב"ד כתב דגבי גט צריך שיהו עסוקים (א"ה כאן חסר וחבל על דאבדין).
<h2>דף ז:</h2>
בעי רב פפא בתך ופרתך וכו' בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה וכו'. תחילה בעי בתך ופרתך משום דפרה מטלטלין ואין נקנין אלא במשיכה, והדר בעי בתך וקרקעך דקרקע נקנה בכסף מהו, ממורי נר"ו.
אי דאמר לה בכל דהוא דכולי עלמא לא צריכי שומא. פירש"י ז"ל דאי יהב לה סתמא, כמאן דאמר בכל דהו דמי.
<h2>דף ח.</h2>
ישיב אמר רחמנא. מדלא כתב יתן, דישיב משמע כל מילי דמיקימה בהו השבה, וקרי לה להך השבה כסף מקנתו, אלמא בתבואה וכלים נקנה, וא"ת גבי אשה מנא לן דשוה כסף ככסף דמי, מדאיצטריך קרא לעבד עברי ולנזקין דכתיב בהו כסף, ישיב, משמע דהיכא דלא רבי קרא, כסף דוקא בעינן, י"ל באשה דמדעתא מקניה נפשה, וכן בכל הקנינין דעלמא לא אצטריך לן קרא דשוה כסף מקנו, כיון דחשיב ליה למקנא, שוה כסף ככסף, אבל בעבד עברי ובנזקין איצטריך קרא לאשמועינן דאדון וניזק על כורחיהו מקבלי שוה כסף, והכא כי הוה ס"ד דאינו נקנה בתבואה וכלים הוה מצי לאקשויי ליה דבכל מקום שוה כסף ככסף, אלא דכיון דאיכא קרא אלם לן לאקשויי מיניה, וקרא להשבה הוא דאיצטריך, דבעל כרחו ישיב לו תבואה וכלים ויגאלנו.
אלא לאו דאית בהו (שם) [שוה פרוטה] וכו'. ודאי משמע דללישנא בתרא אזיל ופשיט, א"ת אמאי לא דחינן קרא כגון דאמר חמשין ושוה חמשין, ליכא לאוקומה דודאי קנה, דגברא (פקיע) [בקיא] בשומא וסמכה דעתיה, למיקץ נמי הא קיץ ליה, דמידי דקיץ דקאמרינן, לא שישום בשעת (הקניאה) [הקניה] על פי בקיאין, אלא כיון דשימיה קונה נהליה ואשתכח הכי אחר כך.
ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין. א"ת לישני ליה אינו נקנה במה שתבואה וכלים נקנין דהיינו בחליפין, דאף על גב דפירות לא עבדי חליפין נקנין הן בחליפין, י"ל דיוקא דקרא קא דייקינן דכתיב מכסף מקנתו, ומיהו משמע למעוטי הכי מקנתו בכסף היא דהיינו בדמים, ולא בתבואה וכלים דהיינו חליפין, דתורת חליפין בתבואה וכלים ולא בכסף, ומשום הכי מקשינן מינה לרב נחמן, ממורי נר"ו.
סלקא דעתך אמינא כיון דמקרבה אהניתיה וכו'. ולהאי תירוצה נראה דנקנה הוא הכלי, אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתורת חליפין, דמעיקרא כי הוה משנינן ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים, מגזרת הכתוב הוא דסלקא דעתין דאינו נקנה בחליפין, והשתא לא איצטריכא להא.
אלא לאו אף על גב דשוי כיון דלא קיצי. אין בנו פדוי, ונפקי מינה אם נאבדו אותן ה' סלעים שאין בנו פדוי, א"נ לאוסופיה חומשא, ואי לא קץ להו ניהליה עד לאחר שלשים יום מוסיף חומש.
לא אמרן אלא [כגון] רב כהנא דגברא רבא הוא. דאיניש אחריני אף על גב דאמר לדידי חזי לי י"ל אערומי קא מערים. אבל כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ודאי לא מערים, ובעגל זה בחמש סלעים נמי כגון שיש לו לעשות סעודה ושוה לדידיה אותו עגל ה' סלעים. ואיכא דאמרי רב כהנא דגברא רבא הוא אף על גב דלא אמר לדידי שוה לי, כיון דקבלינהו בה' סלעים אמרינן לדידיה שוה ליה, ואיניש אחרינא עד דקאמר דלדידיה שוה ליה, והא דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים אודועי קא מודע בעלמא דלדידיה שוה ליה, ולא דאיצטריך ליה למימר הכי דהא אע"ג דלא אמר נמי פדוי, ולא נהירא. א"נ יש לומר אמר לדידי שוה לי אין בנו פדוי בכך עד דמוכחא מלתא דלדידיה שוה ליה, ובאיניש אחרינא לא מוכחא מלתא.
כי הא דמר בר רב אשי כו'. פירש הראב"ד ז"ל ולא אמרינן דמצי למימר שוה לי, אלא כגון דשקיל לי ברביע יותר על דמיו ונמצא בו, וכי הא דמר בר רב אשי, אבל אי שקיל ליה בפלגא או בתלתא, בכולי האי לא אמרינן לדידה שוה להם.
ואמר ר' אלעזר התקדשי במנה כו' הרי זו מקודשת וישלים. לכאורה נראה למורי יצ"ו למפשט מהכא דלא בעינן תנאי כפול בקידושין וגיטין, דהא הכא דמשום תנאה לא מתנו, אלא דאיכא גלויי דעתא דעל מנת שישלים לה קא מקדשא ליה מדקאמר לה במנה, ואפ"ה לא בטל תנאה וישלים, כל שכן היכא דמתנו בהדיא ואין התנאי כפול דתנאה הוי, וי"ל הכא כיון דעיקר קדושין במנה תלינהו דהתקדשי לי במנה קאמר, מגמר לא גמרי קדושין אלא במנה, ומיתחל הוא דקא מתחלי מהשתא כיון דמקבלה דינר, דאמרינן מגמרא גמרה דעתה לאקנויי נפשה מהשתא לכשישלים לה מנה, אבל אי אמר לה התקדשי לי על מנת שאתן ליך מנה ולא כפלה לתנאה, קדושין מהשתא קא מגמרי וחיילי ואין כח בתנאי למעקרינהו אף על פי שנתבטל, (ד"ת).
וישלים. ולא מצי למתביעיה בדינא שישלים לה, דאי בעי מקיים תנאיה אי בעי לא מקיים תנאיה, מיהו אפילו אמר לה אין בדעתי שאשלים ליך מנה, לא מעקרי קדושי דלמא למחר וליומא אחריני קא הדר ביה ומקיים לה, ולכי מאית בלא קיימיה, ודאי איגלאי מלתא דאיעקרו להו קדושי מעיקריהו ואינה זקוקה ליבם.
כללא דשמעתא. אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים כדר' אלעזר, ואם נתן לה מנה חסר דינר והודיע דמנה חסר דינר קא יהיב ובדעתו להשלים לה, אינה מקודשת דכסיפא למתבעיה ולא סמכא דעתה, ודוקא בחסר דינר אבל בחסר סלע ושני סלעים לא כסיפא למתבעיה. ואי אמר לה מנה זה אף על פי שחסר טובא דלא כסיפא למתבעיה, אינה מקודשת, דכיון דאמר לה זה, סברה המנה מזומן בידו ויהיב לה כולו להתקדש בו, וכי יהיב לה פלגא סברה ישלים החצי ומקדשנא לי בתר הכי. וכן אמר לה מנה סתם ויהיב לה פלגא דמנה ולא אודע כמה יהיב לה, לא אמרינן בהו הרי זו מקודשת וישלים, דכי קבלה ליה סברה מנה אית בהו ולא איתקדשה ליה אלא אדעתא דכולי מנה. ואי מנא דאית ביה דינר של נחושת יהב לה וחזיא ליה, ודאי סברה וקבלה בין במנה זה בין במנה סתם, ואי לא ידעא דשל נחושת הוא כגון דיהב לה בליליא, אי נמי דשכיח ליה ביני זוזי אינה מקודשת. ואם נמצא' בו דינר רע דיוצא על ידי הדחק הרי זו מקודשת ויחליף, דודאי דעתה של אשה אמנה דנפיק שלא על ידי הדחק, ואף על גב דאמר רב פפא בפרק הזהב (ב"מ נ"ב ע"ב) שמע מינה האי מאן דמוקי אזוזא נפש רעה מקרי, אשה ודאי קפדה ביה כיון דלא נפיק אלא על ידי הדחק דכל כבודה בת מלך פנימה, ומשום הכי יחליף, וכל כמה דלא מחליף לא גמרי קדושי, וכיון דלדידיה לא איכפת ליה אם יחליף לה, דהא על ידי הדחק נפיק לא כסיפא למתבעיה שיחלפנו לה, ואי ידעה ביה בההוא דינר רע כי שקלה לה למנה, איכא למימר דסברה וקבלה, והא דלא אקשינן גבי דינר רע היכי דמי, אי ידעא ביה וכו', אקשי' לה גבי דינר של נחושת ומתרצינן לה, והוא הדין דמתרצה לה הכי גבי דינר רע, א"נ בדינר רע אף על גב דחזיא ליה לא אמרינן סברה וקבילה מדלא אמרה ליה להחליף, דכיון דנפיק על ידי הדחק מימר אמרה יחליפנו לי דמאי איכפת ליה. ממורי נר"ו.
מתיבי כו' והיה מונה והולך. למאי דקא סלקא דעתין השתא, לא הוה צריך למתני מונה והולך, אלא איידי דבעי למימר אפילו בדינר האחרון נקט מונה והולך.
רב אשי אמר מונה והולך שאני. פירוש בעוד שהוא מונה והולך אם נתן לה דינר לא אמרינן דלאלתר מקודשת וישלים, דכי קא מקבלה דינר אדעתא לאשלומי לה מנה לאלתר לאיקדושי בכולה קא מקבלה ליה, דקא חזיא ליה שהוא מונה והולך וסברה מנה מונה לי והולך, ואם פסק מלמנות ונתן לה דינר ודאי מקדשא ביה וישלים. ודקשיא ליה למורי נר"ו לשנויה דרב אשי, מאי שנא דנקט בסיפא מנה זה אפילו במנה סתם אם נמצא חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת דכסיפא לה למתבעיה, ופלוגתא היא בפרק האיש מקדש (לקמן מ"ז ע"א) דאפי' למאן דאמר לא כסיפא לה למיתבעיה, הכא כיון דיהב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר ודאי אינה מקודשת דסברה כולי מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי, ויש לדחוק דלהכי קרי ליה מנה זה, דכמנה זה דמי כיון דאיהי סברא דכולה מנה קא יהיב לה, מיהו איכא לאקושיי לשמעינן לה אפילו במנה סתם ואע"ג דקא מודע לה דחסר דינר הוא, אינה מקודשת דכסיפא לה למתבעיה, וי"ל משום דפלוגתא היא לא איירי בפלוגתא, ולשנויין קמא דמותבינן רישא וסיפא דאמר זה ופרושי קא מפרש מצי למימר דהכי קתני כיצד כגון דאמר לה התקדשי לי במנה זה וכן אם נמצא חסר דינר או דינר של נחושת כו', ומיירי בין במנה זה בין במנה סתם, ועל כרחך כיון דפרושי קא מפרש נמצא חסר דינר בבא באפי נפשה היא, דהתקדשי לי במנה זה פירוש דרישא הוא, כל זה ממורי נר"ו. והגאון ר' יצחק ז"ל לא אייתי הא דרב אשי וכתב שינויא קמא דרישא וסיפא במנה זה, משמע מדבריו דמנה סתם אע"ג דמונה והולך כיון (דאמר) [דנתן] לה דינר מקודשת לאלתר, ותימא הוא דרב אשי בתרא הוא והלכתא כותיה, ואפשר שהיה דעת הגאון דמלתא דרב אשי פשיטא היא שאם נתן לה דינר בעודו מונה והולך ודאי לא מקדשא ביה, דהא ודאי סמכא דעתיה אשארא, אלא אף על פי שפסק מלמנות קא משמע לן דבמנה זה אינה מקודשת, ומונה והולך דקתני לאו למימרא דיהיב לה בעוד שמונה והולך, דבהא אפילו במנה סתם אינה מקודשת, אלא הכי קאמר והיה מונה והולך ונותן לה, ולבסוף כשנתן לה פסק מלמנות ושייר גביה דינר אחרון שלא נתנו לה, אינה מקודשת וצ"ע.
<h2>דף ח:</h2>
התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק. ודאי הכא אפילו במשכון דאחרים שהניח לו הלוה בשעת הלואתו מיירי, דאיהו קנייה לההוא משכון לשעבוד מעותיו, דמנה יש כאן משכון יש כאן. והשתא קשיא לי דהא ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו מיירי דקני ליה לגמרי(ה), וכדאמרינן בעלמא (לקמן פ"ב ע"א) אימא דשמעת ליה לר"י משכנו שלא בשעת הלואתו, משכנו בשעת הלואתו מי אמר, והכא דאפילו דבמשכון ובשעת הלואתו עסקינן ומשום דמנה יש כאן משכון יש כאן, למה לי דר' יצחק ומאי ראיה היא מילתיה דר' יצחק למשכון דבשעת הלואתו, וי"ל דהכי קאמר כיון דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגמרי, ניליף מינה למשכון דבשעת הלואה דקני ליה מיהא לשעבוד מעותיו, ומצי לאקנויי לאחריני זכותא דאית ליה בגוה במשיכתו, וכי האי גוונא מפרש הא דתניא בפרק השולח (גטין ל"ז) המלוה על המשכון אין שביעית משמטתו, ואמרינן התם שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק, והתם ודאי במשכון דבשעת הלואה מיירי, מדקתני המלוה על המשכון כדדייקינן בפ' השוכר את האומנין (ב"מ פ"א ע"ב) והוה מצי לשנויי ליה התם במשכון [דידה] (בידה), אלא דפלוגתא דר' יוסי בר יהודה ורבנן היא, ולא בעינן לאוקומה בפלוגתא. ולענין מודה מקצת (חשבון) [משכון], הילך הוא, דהא קני ליה אידך ומשכון שלא בשעת הלואה הוא, ואם אמר מלוה לא בעינן משכון הרשות בידו. ולענין מחילה, אף על גב דאמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, אבל היכא דאית ליה משכון על חובו ומכר לחברו אינו יכול למוחלו, כיון דהמשכון בידו דקני ליה לשעבוד מעותיו. ופשיטא לן הא מדאמרינן הכא במשכון דאחרים מקודשת, דאלו בשטר חוב אינה מקודשת לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר וכו' כדאיתא בפרק האיש מקדש (לקמן מ"ח).
בני רב הונא זבון אמתא וכו' פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ואין כאן משום מי שפרע. (ואיזל) [ואי אייזל] אמתא הכי נמי דמצו למהדר בהו בני רב הונא, ואף על פי שהמשכון ביד המוכר אינו יכול לומר הואיל והמשכון בידי, ידי על העליונה, דכיון דמשכון לא קני מידי, כי היכי דמוכר יכול לחזור בו לוקח נמי יכול לחזור בו. והא דתניא בהשוכר את האומנין (ב"מ ע"ח ע"א) וחזרו זה בזה דבדבר האבד שוכר עליהן או מטען, ועד כמה שוכר עליהן עד חמשים זוז, ומוקמינן לה התם בשבאה חבילה לידו, ליכא לאקושיי במאי קני לה לחבילה דהא מנה אין כאן משכון אין כאן, הא ליתא, דהתם לאו משום משכון הוא, דהא לאו דוקא בשחבילתו בידו, אלא הוא הדין אם שכר עליהן עד חמשים זוז ובאת אח"כ חבילה לידו, דנקיט ליה מיניה חמשים זוז כמו שכתב שם ה"ר משה ז"ל (רמב"ם פ"ט משכירות ה"ד), אלא התם היינו טעמא דכיון דדבר האבד הוא, נתנו לו חכמים רשות לשכור עליהם עד חמשים זוז, ואם תבא חבילתו לידו מפיק ליהו מינה, אבל לא שיתבענו בב"ד חמשים זוז, והאי עובדא דהכא ודאי בדלא אחזיקו בההיא אמתא מיירי, וברשות מוכר הוה קיימא, אלא דבני רב הונא אותיבו נסכא עילוה.
התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו וכו' אינה מקודשת. אי לא אמרה ואיקדש אני לך, דהכי קאמרה ליה לא בעינא בקידושיך, ומחייבה לשלומי מנה, ודוקא כשזרקתו מיד בנטילתה, ובירושלמי (פ"ב ה"א) גרסינן התקדשי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים המלח או לנהר אינה מקודשת, ומשמע דפליג אגמ' דידן, מדנקט השליכהו לים, דההוא ודאי פשיטא דכיון דלא נטלתו אחוכי מחכא ביה.
תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת. ואף על גב דקי"ל (לעיל ו' ע"ב) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת, התם קאמרה איקדש אני לך, הכא לא קאמרה איקדש אני לך, ואמרינן דאחוכיה קא מחיכא ביה.
שיקבלום לי מקודשת. ולא מדין ערב דאם כן מאי קא משמע לן רבא לעיל, (ז' ע"א) בריתא היא, אלא הכא בתורת פקדון קאמרה, דלישקלינהו אבא ואביך בשבילי הפקדון.
תנא אביך להודיעך כחה דסיפא. קשה לי למה לי אביך להודיעך כחה דסיפא, והא קתני (פליגי) [פלוני] באידך בבא, באבא ופלוני הוה סגי לן, וי"ל כיון דאיצטריכא ליה אביך בההיא בבא מיהא, ליכא לאקשויי הא נפקא לן מאידך בבא.
תנם על גבי הסלע אינה מקודשת. דאחוכי מחיכא ביה, אבל אי אמרה ליה תנם על גבי הסלע ואיקדש לך ודאי מקודשת. וכי תימא אפילו כי אמר לה איקדש לך במאי מקדשא, דהא לא מטי לידה מידי ואיהו נמי לא חסר, דאי בעי הדר שקיל להו, דבשלמא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, דיהיב מנא לאותו פלוני הא קא חסר אפומה, והוא הדין אי אמרה ליה השליכהו לים או לנהר, דודאי מקדשא כיון דקא חסר ממונא אפומא, אלא תנם על גבי הסלע ואקדש אני לך כי יהבינהו על גבי הסלע אכתי מי קא חסר, י"ל דאי אזיל ליה ושביק להו על גבי סלע על פיה נכנסו בשמירתה, דהא אם נאבדו כיון שהניחם שם על פיה נתחייבה בשמירתם, דקי"ל (ב"ק פ' ע"ב) שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם, והשתא דבשמירתה נכנסו ואיהו לשם קדושין יהבינהו על גבי הסלע, כמאן דקבלתינהו דמי כיון דאמרה ליה ואקדש לך.
ואם היה סלע שלה מקודשת. לא מבעיא אם נתנם על גבי הסלע לשם קדושין, אלא אפילו אנחינהו ביה מעיקרא, והשתא קאמר לה התקדשי לי בכסף שיש לי על גבי סלע, הא קניא ליה סלע שלה, וכמאן דאתא לידה דמי, וליכא למימר אתקש הויה ליציאה מה יציאה בעינן ונתן בידה, לאפוקי טלי גיטך מעל גבי קרקע (גיטין כ"ד ע"א), אף בהויה אינה מקודשת עד דיהיב לידה, אין לומר כן, דלא שייך למימר הכי אלא בשטר, דבכסף כיון דמשום הנאה מקדשא מאי איכפת לן אם נטלו מעל גבי קרקע, אבל בשטר ודאי נראה דמשטר יציאה ילפינן לה, ממורי נר"ו.
סלע של שניהם מהו. וא"ת מאי קא מבעיא ליה, והא תניא (בבא בתרא פ"ד ע"ב) השותפין אין קונין זה מזה בחצר, י"ל מיקנא פשיטא ליה דלא קניא ליה למנה, אלא הכי קא מבעיא ליה, כיון דאמרה ליה לאנוחינהו על גבי הסלע שיש לה חלק בו, לא מיתחזיא מילתא דאחוכי קא מחכיא ביה, וכמאן דאמרה ואיקדש אני לך דמי, והיכא דאמרה ואיקדיש אני לך אפילו תנם על גבי הסלע דאחר מקדשת כדכתיבנא, וכגון דאזל ליה ושבק להו על גבי הסלע שנכנסו בשמירתה וכמאן דקבלתינהו דמי, כיון דלענין שומר בהכי מחייב, ממורי נר"ו.
ואם היה כלב שלה מקודשת. בירושלמי (פ"ב ה"א) גרס וכן לעני, נראה דהא פליגא אגמ' דידן, ואפשר דסלע שאני דאפומה יהב לעני סלע, דבלאו הכי לא הוה יהיב ליה סלע אלא ככר או דינר וכיוצא בו, והיינו דנקט בירושלמי סלע והכא ככר.
<h2>דף ט.</h2>
תגא דמלכא אינה מקודשת. ואומר מורי נר"ו דדוקא כי אמרה ליה איהי מעיקרא הב לי חד שוכא והב לי חד כסא דאמרינן דקאמרה ליה הב אשקי במתנה קאמרה, כיון דלשום מתנה תבעתיה תחלה, אבל אי אמר לה איהו ברישא אע"ג דאמרה ליה הבא, לשם קדושין הוא דקאמרה, וכדתניא לעיל תנם ע"ג הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת, ונראה לפרש דהשתא הוא דכי אמרה ליה הב לי אינה מקודשת דמעיקרא אמרה ליה הב לי חד שוכא ואיהו אמר לה אי יהיבנא בתורת קדושין מקודשת לי, וכי אמרה איהי בתר הכי הב משמע הב במתנה ולא מקדשנה, אבל אי אמרה ליה הב לי חד שוכא ואמר לה הרי את מקודשת לי בחד שוכא ואמרה לו הב וקבלתיה ודאי מקדשה. (ד"ת). וצ"ע אי אמרה ליה איהו ברישא ואמרה ליה הבא מיהבא מהו, דאיכא למימר הבא מיהבה משמע תן בתורת מתנה. נראה מדגריס הגאון ז"ל רבי יצחק, תגא דמלכא אי (שדה) שדי לה אינה מקודשת, דהכי פירושו אפילו יהב לה תגא דמלכא דאיכא למימר לשם קדושין קבלתיה אינה מקודשת.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא. להכי לא אמר הלכתה כרבה דלא תימא רבה לא פליגי אלא בכל דהו, להכי נקט שיראי לא צריכי שומא פירוש שום שיראי ואפילו אמר לה חמשין ושוין חמשין. ואידי דאיצריכא ליה למפסק הלכתא כרב סמא אזיל ופסיק להני דרבי אלעזר ורב נחמן אע"ג דליכא עליהו פלוגתא.
הא לא דמי הך שטרא לשטר זביני. א"ת שטר קדושין מי גמרינן ליה משטר זביני, הא מהיקישא דהויה ליציאה אתי לן, ומאי שנא דקא מקשה והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, ולא קאמרינן הא לא דמי האי שטרא לשטר גט דמקנה קא כתיב ליה י"ל מהתם לא קשיא, כיון דאשה בעל כרחה מתגרשת משום הכי כתיב ליה בעל לגיטא, אלא הכא לכתביה אב דומיא דשטר זביני דמוכר כותב, והוא הדין דהוה ליה (למיתבעי) [למיתבי] בבוגרת או שאין לה אב דמתקדשת מדעתה, אמאי לא כתבה איהי הריני קנויה לך, והא דלא אקשינן לה לעיל (ה' ע"ב) גבי כסף דתניא אבל היא שנתנה לו ואמרה הריני מקודשת לך, י"ל כסף כיון דגבי זביני מאן דבעי קאמר דאי בעי מוכר אמר שדי מכורה לך בכסף זה, ואי בעי אמר לוקח שדך קנויה לי, אי בקדושין קפדינן בנתן הוא ואמר הוא אין תימה בדבר, אבל בשטר איכא לאקשויה דבעלמא גבי מכר קפדינן דלכתוב מוכר שדי מכורה לך והכא כתיב ליה בעל.
[התם נמי] (ד)כתיב ואקח את ספר המקנה. אלמא שהמוכר כתבו והוה שקיל ליה ירמיה, ואף על גב דהתם שטר שהוא של ראיה הוה, דהא שדה בכסף קניא, מדקרי ליה ספר המקנה משמע דהוא הדין אי הוה עיקר קנין בשטר דמוכר כתיב ליה, ובקרא דשדות בכסף יקנו קרינן ביה יקנו דמפיק ליה ספר המקנה מפשטיה, אבל את בתי נתתי לא מפיק כי יקח מפשטיה, דאיכא למימר דלמסירה לחופה אתא שהאב זכאי למוסרה לחופה. והראב"ד ז"ל פירש התם כתיב ואקח את ספר המקנה, וכתיב ומכר, ודחינן בכסף יקנו מקמיהו, אבל הכא כתיב כי יקח, וכתיב אם אחרת יקח לו, ולא דחינן תרתי מקמי את בתי נתתי.
בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו. פירוש ועל ידי עצמה נמי כתיב ביה בתך מקודשת וכו'. ואיהי לא הוה אלא שליח דכי מקבלה לשטרא מדעת האב כמאן דקבלה אבא דמי. ודוקא בנערה אבל בקטנה אין שליחות לקטן.
<h2>דף ט:</h2>
הדר פשטא ויצאה והיתה. ולא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה (יבמות ע"ח ע"ב) דהני קדושי כסף דבג"ש, הוא דאיכא מאן דאמר הכי, אבל בהיקש דון מינה ומינה.
כתבו לשמה ושלא מדעתה וכו'. פסק הגאון ר' יצחק ז"ל כרב פפא ורב שרביא, משום דהא [ד]תנן אין כותבין (ספרי) [שטרי] אירוסין וכו' אלא בדעת שניהם, בשטרי אירוסין מיירי ולא בשטרי פסיקתא, דקי"ל כרב אשי דאמר (כתובות ק"ב ע"ב) דלא נתנו ליכתב, פירוש דלא מהניא בהו כתיבא, דאע"ג דכתיבי לא טרפי ממשעבדי, הילכך בשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעת שניהם, ובפ' הנושא את האשה בררנו דבר.
עד דמקדש והדר בעיל. אבל רבי סבירא ליה דמקדש והדר בעיל לא מצית אמרת, דכיון דגמרת קיחה קיחה משדה עפרון, מה כסף לחודיה בשדה עפרון קני, אף הכא נמי כסף לחודיה באתתא קני.
עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר וכו'. וכי תימא אי לאו בעולת בעל, אין עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ליתא דהא אמרת דהאי ובעלה בשלא כדרכה מיירי, דאי מקדש והדר בעיל שלא כדרכה מקודשת, וקרי לביאה שלא כדרכה בעילה, ועוד דבלאו בעולת בעל הוה סגי בבעולה לחוד, ללמד דבעל עושה אותה בעולה.
מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. א"ת אשה תוכיח שאין זקוקה ועומדת ונקנית בביאה, י"ל מה ליבמה ואשה שכן קנינן לשם אישות, תאמר באמה העבריה שאין קניינא לשם אישות, וצ"ע מאי שנא דלא נקט תלמודא שכן קניינא לשם אישות, כיון דעל כרחיך צריכת לההיא פרכה, ושמא אגב דנקיט בריש פרקין (ד' ע"ב) מה ליבמה שכן זקוקה נקטיה [נמי] הכא.
ולרבא דאמר בר אהינא וכו'. בשלמא לר' יוחנן דריש ובעל ובעלה, אלא לרבי הא איצטריך ליה ובעל לקדושי ביאה, ובעלה למעוטא דאמה העבריה.
קדושין שאין מסורין לביאה וכו'. א"ת למ"ד (לקמן ס"ח ע"א) קדושין תופסין בחייבי לאוין, הא לאו קדושין מסורין לביאה נינהו, י"ל התם לא שהקדושין אינן ראויין לביאה, אלא משום דאתתא מתסרא, אבל במקדש אחת משתי אחיות דמחמת שלא בירר הקדושין אינן מסורין לביאה, בהא הוא דקפיד קרא. ממורי נר"ו.
ה"ג א"כ נכתוב קרא או בעלה ש"מ כולהו. וכי תימא נימא ובעל לקדושין שאין מסורין לביאה, ומעוטא לאמה העבריה, נקנית בביאה מנא לי, י"ל מקמי דנדרשיה לקדושין שאין מסורין לביאה, ודאי דרשינן ליה לגופיה, דביאה קנה, מדדיקינן זו נקנית בביאה ואין אמה כו' ממילא שמעת מינה דזו נקנית בביאה, ומדלא כתיב או בעלה ש"מ להקשא דבר אהינא, ור' יוחנן סבר אי לאו דקים לן מקרא אחרינא דנקנית בביאה, הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, ואמה העבריה הכי ממעטינן לה, זו גומרת בה ביאה ואחרת בעילה לא מהניא בה כלל, דהוה אמינא דביאה לחודה קניא בה שהרי הקישה הכתוב לאחרת.
<h2>דף י.</h2>
מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי. מהכא משמע דבביאה שלא כדרכה משלם קנס, וכן משמע מדאמרינן בפ' אלו נערות (כתובות מ' ע"ב) אלו בא עליה אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים וכו', (וקי"ל) [וק"ל] הא דמשנינן בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ג ע"ב) במתני' דאלו נערות שיש להם קנס, הבא על אחותו כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה [כדרכה], מדלא אמרינן וחזר ובא עליה שלא כדרכה, משמע דדוקא בכדרכה חייב קנס, וי"ל שלא כדרכה ממש פטור, אבל בא עליה במקום בתולים אף על פי שלא חתך בתוליה או שהטה חייב, ממורי נר"ו. והר"ר משה ז"ל (פ"א מה' נערה בתולה ה"ח) כתב דלא מחייב קנס אלא כדרכה, נראה דסמך אההיא דסנהדרין, וקשיין עליה הא דהכא, וההיא דאלו נערות.
ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו ע"א) מיבעיא לן ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, לגמרי ממעט לה דבא על קטנה המאורסה פטור מכלום, או דלמא מסקילה קא ממעט לה אבל חנק חייב, ושקיל וטרי בה ושקלינן עלה הא בריתא, דתניא ומתו וכו', פירוש רבי יאשיה ורבי יונתן אליבא דר' מאיר קא מיפלגי, ורבי יאשיה סבר קטנה לגמרי קא ממעט לה קרא, דאי אמרת חנק חייב, נמצא הוא בחנק ודין הראויה לה בסקילה אי לאו דקטנה היא, וכתיב בחנק ומתו גם שניהם דלא מיחייב חנק אלא א"כ דין שניהם בחנק, והא דתנן (מ"ד ע"ב) בקטנה בת שלש שנים ויום אחד מומתין על ידיה והיא פטורה, ההיא לר' יאשיה אתיא באשת איש דדינה בחנק אלא דעכשו פטורה משום דלאו בת עונשין היא, אבל קטנה המאורסה דדינא דידה בסקילה אי הות בת עונשין, ליכא לחיובי בה חנק, ור' יונתן סבר מסקילה קא ממעט לה, אבל בחנק חייב דכתיב ומת וגו' (דברים כ"ב), ואף על גב דגבי סקילה כתיב, הכי קאמר איכא מיתה דלא שייכא אלא (להדיה) [לדידיה] כגון בא על הקטנה המאורסה דבחנק, ר' יונתן סבר לה כרבנן דכלן בסקילה, כיון דלא דריש לבדו כדרכה, ור' יאשיה דריש לבדו לכדרכה, ור' יונתן דריש גם שניהם לאפוקי מעשה חדודים, ומדאפליגו ר' יאשיה ור' יונתן אליבא דר' מאיר, שמע מינה הלכתא כר' מאיר דנערה ולא קטנה, וכן פסק הגאון ר' יצחק ז"ל לענין קנס. וא"ת והא התם במסכת ערכין (ז' ע"א) דריש גם שניהם שאם היתה מעוברת אין ממתינין (לא) [לה] עד שתלד, י"ל שניהם, וגם שניהם, דרשי', ופירוש ר"ת הוא המחוור שכתבנו.
כל הבועל דעתו על גמר ביאה. אי דקשיא הא דגרסינן ביבמות (נ"ה ע"ב) אשה לבעלה מנא לן דמקניא בהעראה, אתיא קיחה קיחה מעריות, י"ל אם הערה ופריש ודאי חייב שאין דעתו אלא על העראה, א"נ לא פריש, ופירש שאין דעתו על גמר ביאה אלא לקנות בהעראה קני ליה בהעראה, והגאון ז"ל תירץ דהתם בביאה שאחר קדושין דהעראה גומרת דומיא דיבמה, ועל כרחין אם הערה ופירש אפילו בביאה שלא ע"י קדושין קנאה, מדלא אמרינן נמי בגמרא דנפקא מינה כגון שהערה בה ופירש, שמע מינה דבהא פשיטא לן דקני אע"ג דס"ל סוף (חופה) [ביאה] קונה.
ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה. וכי תימא תפשוט לן דנישואין עושה, לר' יוחנן דמפיק לה מבעולת בעל וההיא פרשתא באשת איש כתיבה, ממורי נר"ו, י"ל אף על גב דאירוסין עושה כיון דנבעלה, כאשת איש היא לגבי חנק, ומדי דהוה אבוגרת ארוסה. אי נמי קרא דילמא איירי בבעילה אחר בעילה.
קתני ביאה וקתני נשאת. צ"ע אמאי לא אקשינן מדקתני זכאי במציאתה וכו', אלמא אחר שנתארסה בכל אחת משלשתן זכאי האב במציאתה וכו', וכי תימא דילמא זכאי במציאתה מקמי דנתארסה, אכתי תפשוט לה מדקתני ומקבל את גיטה.
בא על קטנה שהיא פחותה מג' שנים ויום אחד. אף על פי שנכנסה לחופה כשהיא גדולה. אפילו לרב הונא דאמר (לעיל ה' ע"א) חופה קונה, אין אותה חופה קונה, שעל דעת (קדושין) הביאה הכניסה לחופה.
וחייבין משום אשת איש. אע"ג דקתני בתר הכי ואם באו עליה אחד מכל העריות הכתובות בתורה מומתין על ידה, ואשת איש בכלל עריות היא. י"ל דהכי קמ"ל אע"ג דביאה אירוסין עושה, חייבין עליה משום אשת איש שהיא בחנק כדין אשת איש, אף על פי שלא נשאה, וצ"ע אי סבירא לן נישואין עושה.
<h2>דף י:</h2>
קתני ביאה וקתני נשאת. אלמא אירוסין עושה, ואינה אוכלת בתרומה עד שנשאת. קשיא לי לרב (יהודה בר) שמואל [בר יהודה] דאמר (כתובות נ"ז ע"ב) ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה משום סמפון, ולית ליה דעולא, אע"ג דאירוסין עושה, מאי טעמא אינה אוכלת בתרומה מן האירוסין דהא משום סמפון ליכא דבא עליה, על כרחין לרב שמואל בר יהודה מתרצינן אי הני נישואין דכהן נינהו, ותפשוט ליה דנישואין עושה כיון דקרי ליה נשאת.
שמעתי עליך כו'. השתא סלקא דעתיה דרבי יוחנן סבר דמדאורייתא ארוסה לא אכלה בתרומה, דלא מיקרי קנין כספו, שאינו קניינו לגמרי בכסף זה לירושתה ולמציאתה ולהפרת נדריה, ור' יהודה סבר דמדאורייתא מיכל אכלה, אלא דגזור רבנן משום דעולא, וקאמר ליה ל[יוחנן בן] בג בג מוחזק אני כו' לדרוש קל וחומר אי אתה יודע במקום זה.
בתרויהו מיכל אכלה. ואין זו ארוסה אלא נשואה, ואע"ג דבארוסה לא אכלה לר' יוחנן, נשואה ודאי אכלה דכתיב (במדבר י"ח י"ג) כל טהור בביתך [יאכלנו] (יאכל קדש).
קל וחומר מיהא איתיה כו' אינו (כן) [דין] שכספה מאכילה בלא חופה. ואי אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ביאה מאכלת ע"י חופה, אף כסף על ידי חופה, י"ל אי מפרשא מילתא באורייתא דביאה ע"י חופה הוא דאכלה, ודאי הוה אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אבל השתא ביאה לאו מיקם קיימא לן אי על ידי חופה מאכילתה בתרומה, או שלא ע"י חופה, דרשינן ליה לק"ו ומיתי' ביה כסף שלא ע"י חופה, וביאה שלא ע"י חופה, דאיתקוש הויות להדדי, אשתכח דלבסוף ליכא למפרך דיו, (ד"ת).
אבל מה אעשה שהרי כו' משום דעולא. אומר מורי נר"ו כי נקט משום דעולא, ולא נקט משום סמפון, דהשתא דאתינן למימר דביאה אירוסין עושה לר' יוחנן בן בג בג, בין באירוסין דכסף ושטר, בין בביאה, לא אכלה בתרומה, ור' יהודה נמי בכולהו קאמר דמדאורייתא אכלה, וקאמר עלה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים ארוסה אינה אוכלת, וכי היכי דארוסה דקאמר ר' יהודה דאכלה מדאורייתא, כל ארוסה בכלל, הכי נמי ארוסה דקאמר דלא אכלה מדרבנן, כל ארוסה בכלל, ואי משום סמפון, ביאה אמאי לא אכלה, דהא אין אדם שותה אלא אם כן בודקו וכדמוכח בשמעתין לקמן, אלא ה"ה בהגיע זמן דתו ליכא משום דעולא, (דדכותא) [דדוכתא] מיחד לה (כתובות נ"ז ע"ב).
גבי שפחה כנענית לא שייר בקניינה. ופריך הכי, מה לשפחה שכן לא שייר בקניינה, ורבי יהודה שייר בקניינא לא פריך.
רבינא אמר. לעולם ביאה אירוסין עושה, ומדאורייתא פשיטא ליה דכל ארוסה אכלה בתרומה דקנין כספו הוא והויות איתקוש, דשטר וביאה לכסף.
כספה מאכילתה בתרומה ולא ניחוש לסמפון. דקים להו דבשפחה כנענית לא חשו חכמים לסמפון, דאי חיישי ליה עבד כנעני לעולם לא אכיל בתרומה שמא ימצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות, וכיון דהתם לא חיישינן לסמפון, כל שכן אשה דאית בה הויה, דגזרת סמפון לא שייכא בה, כגון ביאה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, דלית לן למגזר בשאר הויות משום סמפון. ואי אמרת לר' יהודה בן בתירא דאית ליה דעולא כדמסיים ואזיל אבל מה אעשה כו', ק"ו ליתיה, שהרי זו אין ביאתה מאכילתה בתרומה משום דעולא, י"ל לדבריו דר' יוחנן קאמר, לדידך דלית לך דעולא איכא ק"ו, דליכא למיחש לסמפון, א"נ אכתי לרבי יהודה בן בתירא נמי איתיה לק"ו, דביאתה מאכילתה בתרומה היכא דמסר והלך, דליכא משום דעולא.
<h2>דף יא.</h2>
שהרי אמרו חכמים אין ארוסה וכו' משום דעולא גרסינן. ובן בג בג ורבי יהודה תרויהו למשנה ראשונה קא מיפלגי, דמר סבר משום סמפון, ומר סבר שמא ימזגו, ולא גרסינן או משום דעולא או משום סמפון, דא"כ באיזו ארוסה שמע עליו ר' יוחנן בן בג בג על ר' יהודה שהוא אומר דאכלה בתרומה, ומאי ק"ו דקא עביד ר' יהודה בן בתירא מאחר שאמרו חכמים דלסמפון חיישינן.
ואם מומין שבסתר לא איכפת ליה. א"ת דילמא נכפת היא דכמומין שבסתר דמו, ואומר לו הרי שלך לפניך, י"ל דלא שכיחא מלתא ולא חיישינן לה, ושוטה ומשועממת מומין שבגלוי הם, והא קא חזי להו וסבר וקביל.
הנהו קלא אית להו. אף על פי דקיימא לן בהו (ב"ב צ"ב ע"ב) אומר לו הרי שלך לפניך, מסתמא ליתנהו ביה, דאי איתנהו קלא אית להו, אבל אף על פי שיש להו קלא, קיימא לן בהו אומר לו הרי שלך לפניך, ולא אמרינן כיון דקלא אית להו כמומין שבגלוי דמו, דדילמא אתרמי ולא שמעיה לקלא.
מכדי בין מר וכו' מאי ביניהו. בין אית לן דעולא או דסמפון לא אכלה מאי בינייהו, וכיון דס"ל לר' יהודה בן בתירא דמשום דעולא אמרו חז"ל אין ארוסה אוכלת, ק"ו דדריש למה לי, ומאי איכפת לן אי איכא משום סמפון כיון דמכל מקום משום דעולא לא אכלה.
קבל [מסר והלך]. פרש"י ז"ל קבל הבעל מומין, דליכא משום סמפון (וליכא) [ואיכא] משום דעולא, וכן הלך האב עם שלוחי הבעל, דמשום סמפון איכא ומשום דעולא ליכא, דאב לא אתי למכל בהדה כיון דגדול הוא מזהר זהיר, ולא חששו חכמים אלא שמא תשקה לאחותה ולאחיה הקטנים, אי נמי לא חיישינן שמא תשקה אלא כשאוכלין שניהם בבית אחת דרך קבע. וא"ת במסר האב לשלוחי הבעל, אמאי איכא משום סמפון, והלא נשואה היא, ולא גרע מהגיע זמן דאמרינן כיון דיהב לה ליכא למיחש למומי דמבדק בדיק לה, י"ל משום מזוני דקא יהיב לה באורחא לא בדיק לה, דסבר כי מטיא לגבאי בדיקנא ליה. א"נ מסר האב לשלוחי הבעל דתנן בפרק (אע"פ דף ל"ח) [נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"ב)] שהיא ברשות הבעל, דוקא כשהגיע זמן דסתם מסירתא לשם נישואין, אבל לא הגיע זמן, סתם מסירה לאו לשם נישואין אלא אם כן פירש, ממורי נר"ו. וא"ת מנא ליה לתלמודא דר' יוחנן בן בג בג לית ליה דעולא, ואם קבל הבעל מומין אכלה, דילמא לעולם אית ליה דעולא ודסמפון, והכי שלחה ליה שמעתי וכו' ולא חיישת לא לעולא ולא לסמפון, וא"ל ר' יהודה ומה שפחה וכו' זו שביאתה מאכילתה בתרומה כשמסר והלך וכו', י"ל אם איתא דהכי שלח ליה בן בג בג לר' יהודה, הוה קאמר ליה לר' יהודה ברישא, לעולא ודאי חיישינן אבל לסמפון לא חיישנא מק"ו, ולא הוה ליה למימר ברישא מוחזק אני וכו' והדר אבל מה אעשה וכו'. וכי תימא הכי שלח ליה שמעתי עליך וכו' (ולעולם) [ולעולא] הוא דחיישת אבל לסמפון לא חיישינן, י"ל אם איתא דשמעינן ליה לבן בג בג דעולא, לא הוה אמר ליה ר' יהודה בן בתירא אבל מה אעשה וכו', דמשמע דאתא לאודועי לבן בג בג דעולא, אלא הוה דריש ליה מק"ו דליכא למיחש לסמפון, ותו לא איצטריך ליה לאודועיה דאית ליה דעולא, דהא בן בג בג נמי אית ליה דעולא, ולא שאיל ליה אלא אמאי לא חייש לסמפון, א"נ אפשר (לבן) [דבן] בג בג לסמפון ולעולא קא חייש, ולא היה צריך למימר הכא קבל אלא מסר והלך, אבל משום דאמרינן בפ' אעפ"י (כתובות נ"ח ע"א) איכא בינייהו קבל וכו' נקטיה נמי הכא, והכי קאמר בין טעמא דסמפון ודעולא נפקא מינה קבל, דלטעמיה דעולא לא אכלה ונפקא מינה מסר והלך, ובין בן בג בג ור' יהודה איכא בינייהו מסר והלך, אבל קבל לא ידעינן אי מודה בן בג בג דלא אכלה או לא. והראב"ד ז"ל פירש קבל ומסר והלך קבל האב קדושין, ולאלתר מסר לשלוחי הבעל, והלכו להן, דמשום דעולא ליכא ומשום סמפון איכא, דכיון דלאלתר שקבל קדושין מסרה האב לשלוחי הבעל, ודאי אכתי לא בדקה שלא היה לו שהות לבודקה. ולא נהיר דלא הוה צריך (לית) [ליה] למימר לפום האי פירושא אלא קבל ומסר, וספרים דכתיבי בהו במלתא דר' יהודה בן (בתרא) [בתירא] או משום דעולא או משום סמפון, איכא לדחוקי בהו ולפרושי אנא כמשנה ראשונה סבירא לי ולא חיישינן לסמפון אלא לדעולא, דבן בג בג הוה חייש לסמפון אפילו אליבא דמשנה ראשונה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים, ודאי נינהו בית דין של אחריהם לא אתו למעוטי דעולא, דהוא הדין דאית לן דעולא בקבל הבעל מומין, או במקדש בביאה דליכא משום סמפון, אלא לאוסופי סמפון אתו [ד]אפילו בהגיע זמן, והא דבעינן מאי בינייהו הכי קאמרינן במאי דאיפליגו בן בג בג ובן בתירא אליבא דמשנה ראשונה, מאי בינייהו.
אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי כו'. הכי פירושו בשאר נשים פשיטא לן דאי פשטה ידה וקבלה פחות (פי') מדינר, בטלה דעתה אצל כל הנשים דקפדן אדינר ולא מקדשה, דודאי דינר אליבא דבית שמאי כפרוטה לבית הלל, דפחות מפרוטה לא כלום הוא. והשתא קא קשיא ליה לאביי כיון דבתר קפידא אזלינן, בנתיה דר' ינאי דקפדן אתרקבה דדינרי, הכי נמי דאי פשטה ידה חדא מינייהו וקבלה דינר לא הוו קדושין, וכי תימא אין הכי נמי, אם כן נתת דברך לשיעורים, שיעור כל המשפחות לפי קפידתן.
פשטה ידה וקבלה לא קאמינא. בבנתיה דר' ינאי אי פשטה חדא מינייהו וקבלה דינר, אף על גב דאזילנא בתר קפידא לא אמינא בהו דלא הוו קדושין דכיון דרוב נשים דעלמא לא קפדן אדינר, היכא דקבלה חד זוזא בטלה קפדתה והחזירה דעתה לדעת שאר נשים והוו קדושין, אבל לעולם אי קדשה בליליא אמינא לך דפחות מתרקבה לא מקדשה לבית שמאי דבתר קפידה אזלינן, וליכא לאקשויי תו נתת דבריך לשיעורין, דהא דינה פסיקא אמרינן בכל פשטה ידה דפחות מדינר לא הוו קדושין, ובדינר הוו קדושין, וקדשה בליליא, ושויה שליח, מילתא דלא שכיחא היא, וליכא למימר בה נתת דבריך לשיעורין, דלא עבידי נשי דמקדשין בליליא ולא ידעי כמה יהבי להו, ולא עבידן נמי דמשויין שליח ולא מודעי ליה שיעורא דמקדשי ביה. ורש"י פירש אמר ליה פשטה ידה וקבלה לא קאמינא, פירוש אפילו בדינר לא קאמינא דאי פשטה ידה וקבלה פחות מדינר לא הוו קדושין, דודאי כיון דקבלה גמרה ומקנייא נפשה בפרוטה, וכי קאמרי בית שמאי דבפחות מדינר לא הוו קדושי כגון דקדשה בליליא אי נמי דשויה שליח, (דהתם) [דסתם] נשים אדינר קפדי, והכי נמי בבנתיה דר' ינאי דידיעה קפידא דידהו דלא מתקדשי אלא בתרקבא דדינרי, אי קבלה חד זוזא בליליא, אי נמי דשויה שליח לא הוו קדושין. ולא נהיר לאוקומי מתניתין בדקדשה בליליא או בדשויה שליח, ועוד דודאי דינר לבית שמאי דומיא דפרוטה לבית הלל.
<h2>דף יא:</h2>
התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה (כלים) [כסף] דבר חשוב אף (כסף) [כלים] (דינר) [דבר] חשוב. במסכת שבועות פרק שבועות הדיינים (ל"ט ע"ב) דריש רב לכולה מלתא מכלים, דאיצטריך ליה כסף למדרש מיניה כפירת טענה שתי כסף והודאה בפרוטה, ודרשינן הכי מה כלים שנים אף כל שנים, ולא תימא אפילו שתי פירות, דמה כלים דבר חשוב אף כל דבר חשוב, לאפוקי שתי פירות, וכי תימא אימא שתי פרוטות, י"ל בהאי קרא איכא למדרש כלל ופרט וכלל, דכתיב כי יתן איש לרעהו כלל, כלים פרט, לשמור חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר חשוב, אף כל דבר חשוב, ולשתי פרוטות לא צריך כלל ופרט וכלל, דאפילו אי לא הוה כתיב פרטא, הכי נמי הוה אמינא כלים יצאו למה שהם, אבל שאר מילי בעינן טענת שתי פרוטות, דבפחות מפרוטה לא חשיבי כפירה והודאה, דבפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא, השתא דכתיבי כללי ופרטי, ודרשינן אף כל דבר חשוב, אית לן למימר דטפי משתי פרוטות בעינן בכל מילי חוץ מכלים. וא"ת אימא שני איסרין, י"ל כיון דאפקת לה משתי פרוטות, ואי אתה יכול לתפוש המועט תפוש המרובה, ואי אתה יכול לומר דינר, דדומיא דכלים בעינן דלא אזלינן בתר כלים דחשיבי טובא, יצאו כלים למה שהן, ודינר אתי מן המטבע החשוב שבכולן דהיינו סלע, שמחלקין את הסלע, וחציו נקרא שקל, והרובע נקרא דינר, הילכך מחתינן ליה מדינר למטבע שתחתיו דהיינו מעה, א"נ שתי פרוטות לא מקרי דבר חשוב, דפרוטה לא מטבע בפני עצמו הוא, אלא מעה הוא ראש המטבע, וכן כתב ה"ר יוסף במסכת שבועות. וכסף קא דריש ליה רב לכפירת טענה שתי כסף. ושמואל סבר הטענה שתי כסף, דאיצטריך ליה כסף למדרש מיניה מה כסף דבר חשוב אף כל כו', דאי כתב רחמנא כלים הוה אמינא מה כלים שנים אף כל שנים לאתויי שני פרישין ושני רמונים, ולא הוה דרשינן מה כלים דבר חשוב, דשמואל דבר חשוב לא משמע ליה, כלומר לא משמע ליה מה כלים דבר חשוב לאפוקי שני רמונים, דכי היכי דכלים חשיבי למלאכתן, שני רמונים חשובים לאכילתן, להכי אצטריך כסף לאשמועינן דכל מילי בר מכלים, בכסף משערינן להו, ודרשינן מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, וא"ת אימא דינר, י"ל דומיא דכלים מה כלים יצאו למה שהן ומשום דחשיבי למלאכתן, אף כסף כיון דחשיב מטבע, לא אזלינן בתר מטבע חשוב, ושתי פרוטות ליכא למימר דכסף כתיב, ופריטי דכספא לא עביד אינשי, וכיון דאפקתיה משתי פרוטות, אוקמיה אמעה כטעמא דכתיבנא לעיל אליבא דרב, והיינו דדרשינן מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, ולהכי לא אזלינן בתר דינר, והאי לישנא דנקט הכא, לשמואל אתי שפיר, ולא הוה ליה למנקט אף כל שנים, דמכל מקום השתא דכתיב כסף מפרשינן אף כסף שנים.
הפורט סלע וכו'. כגון שחלל מעשר שני על פרוטות, ועכשיו בא לפרוט אותן ליקח בהן סלע להעלותן לירושלים, וא"ת מנא ליה מהא מתני' דלא אזלינן בתר כסף צורי, דלמא דוקא דאית ליה מעשר שני שוה דינר, דמתחלל על (שתי) פרוטות שוות דינר. י"ל (אי) כסף דכתיב במעשר שני דוקא דינר הוא, דכתיב עליה (דברים י"ד כ"ה) וצרת הכסף, דבר שיש עליו צורה אצורתא דדינר קפדה תורה, אי נמי כיון דפרוטה תפשה פרוטה, למה לי דלהוו ליה פרוטות שוו דינר, אלא ודאי אי האי וצרת הכסף דינר הוא, אדינר גופיה הוא דקפדא תורה.
הרי קידושין וכו'. פירוש אף על גב דסליק לבית שמאי האי טעמא. מכל מקום איכא לאקשויי, רב אסי היכי כייל כללי אליבא דבית שמאי.
כל כסף קצוב האמור בתורה. פירוש כגון חמש סלעים של בן, ושלשים של עבד, דקציב להו מנינא בתורה, כסף צורי הוא, ומדכתיב בהו שקלים סלעים משמע דשקל בלישנא דרבנן חצי סלע, ובלישנא דאוריתא סלע. ומאה של מוציא שם רע. א"ת בשלמא אידך שקלים כתיב בהו, אלא מאה של מוציא שם רע, נימא מאה דינרין כסף צורי, י"ל גמר כסף כסף ממפתה ומוציא שם רע.
<h2>דף יב.</h2>
וכל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זביניה זביני. דלא דרשי בית שמאי פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד, ובית הלל אפשר דסבירא להו פעמים שאין מוכרה אלא לאמה בלבד (לקמן י"ט ע"ב). א"נ לא נפקא להו קדושי אשה מאמה העבריה, דאמה העבריה הוא דלא מקניא בפרוטה, משום דלא חזיא לגרעון כסף, אבל אשה מקדשא בפרוטה דכסף כסף משדה עפרון גמר, מה התם קרקע נקנה בפרוטה, איתתא נמי מקניא בפרוטה.
כיון דנפקא להו מפלגא קרוב לאלפים כו'. ולרבין דאמר אחד מששה באיסר האיטלקי, הא קא אזיל ומתרץ לה בדזול איסרי, אבל אי קיימי איסרי בשוויין, בפרוטה הויה אחד משמונה.
בין לדידי בין לרבין אליבא דת"ק. הוא הדין דהוה מצי למימר בין לדידי בין לרבין אליבא דרשב"ג, ולא קשיא הא דאיקורי איסרי וקום תמני סרי בזוזא הויה פרוטה אחד משמונה, הא דזול כ"כ וקום עשרים וארבעה בזוזא פרוטה אחד מששה, אלא דעדיפא טפי לאוקומי פלוגתיהו אליבא דת"ק, ולא אליבא דיחידאה, א"נ קים ליה איסרי לעולם לא מתיקרי כולי האי.
אמר שמואל קדשה בתמרה כו' הא בקדושי ספק. נראה דאי ידעינן דשוה פרוטה במדי, לשמואל מקודשת קדושי ודאי, וטעמא דמילתא דשוה פרוטה בשום דוכתא, שוה (ב)פרוטה מקרי, ופירש ה"ר משה (פ"ד מה' אישות הי"ט) תמרה דוקא, וכן כל דבר המתקיים להוליכו למדי, אבל מידי אחרינא לא, כגון ירקות וכיוצא מדברים שאין מתקיימים, ואין ראויין להוליכם למדי, ובפרק האיש מקדש נרויח יותר בדבר זה בעה"י. והגאון ר' יצחק ז"ל פסקה להא דשמואל, ותימא הוא דהא רב חסדא עבד בה עובדא להתרא, בההוא גברא דקדיש באבנא דכחלא ומעשה רב, ועוד דאמרינן בשמעתין ולאו משום דסבירא להו כשמואל, אלא משום דאית להו דאביי ורבא, ואי הלכתא כשמואל, למה ליה לתלמודא [למימר] ולא משום דסבירא ליה דשמואל, ועוד דאמר רבינא בההוא דקדיש בציפתא דאסא, אתון דשמיע לכון חושו לה, ואי כשמואל קי"ל (להדהו) [לדידהו] נמי, אע"ג דלא שמיעא להו דרב הונא בריה דרב יהושע, לשמואל אית להו למיחש, ובההיא דרבינא תירץ מורי נר"ו דלהכי לא מקדשא בההיא ציפתא דאסא כיון דלית בה שוה פרוטה, אנן סהדי דלא הוה דעתיה דההוא גברא לקדושי בציפתא, אלא בארבעה זוזי דהוו בה, ולהכי לא אודעה דהוו בה ארבעה זוזי כדי להטעותה שתקבל הימנו ותתקדש לו.
לאו כל כמינך דאסרתא לה אבתרא. לאו דוקא שנתקדשה דיעבד לאחר, אלא אפילו לא נתקדשה, (הרי) [הוי] שרי לה רב חסדא לכתחלה, דכיון דהשתא לית בה שוה פרוטה לית לן לאחזוקי בה דבשעתה דקדיש בה הויה שוה פרוטה.
<h2>דף יב:</h2>
לאו היינו דיהודית. א"ת ממתניתין איכא לאיתויי, דתנן (לקמן ס"ה ע"א) קדשתיך, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, הוא מותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו, י"ל התם הלה יודע שלא קדש את בתה, והבת יודעת שלא נתקדשה, ושניהם מכחישין אותה, הכא רב חסדא לא הוה מצי למיקם עלה אי הוה בה שוה פרוטה בשעת קדושין, וכן ר' (חנינא) [חייא] לא הוה ידע אי קביל בה אביה קדושין מקטנותה, ואע"ג דלא הוה מכחיש לא חייש לה ר' חייא כלל.
א"ל רבנן לרב חסדא (אמרי) [אמאי, הא] איכא סהדי (למדינת) [במדינת] הים כו'. פירוש אשה זו אף על גב דבחזקת פנויה היא קיימא, כיון דקבלה קדושין בעדים הוחזקה מקודשת, ואף על גב דהשתא חזינן דלית בה שוה פרוטה, אמרינן בההיא שעתא הוה בה שוה פרוטה, והרי הוחזקה מקודשת משעה שקבלה הקדושין עד השתא דקא משערינן לה לאבנא, וכי משערינן לה השתא ולית בה שוה פרוטה, לא ריעה לה חזקה, דהא איכא למימר דההוא יומא הוה אית בה שוה פרוטה.
[ואית דגרסי] והא (ד)אמרי דאיכא באודיתא סהדי, פירוש בני אדם אומרים כן, ויש קול בעיר בזה דבאודיתא איכא סהדי וכו', וכיון דאיתנהו לסהדי ואיכא לברורא, לא נשרייה עד דאזיל לגבייהו ונשיילנהו, והתם נמי גרסי' והא אמרי דאיכא עדים במדינת הים, פירוש קלא בעלמא איכא במדינת הים, וכיון דאיכא לברורה לא נשרייה עד דנשיילהו. והאי קלא דאמרינן אינו דומיא להא דתנן (גיטין פ"ח ע"ב) יצא שמה בעיר מקודשת, דההיא מוקים לה ר' יוחנן (שם פ"ט ע"א) כדי שיאמר פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני, והלכו להם למדינת הים, דודאי בכי האי קלא אסרינן לה כי התם, אלא האי קלא דאמרינן הכא, כגון שאנו שומעין קול הברה על זה.
השתא מיהת לא איתנהו. וכל כמה דלית לן סהדי (דמברי) [דמבררי] לה לאיסורא לא אתחזק לה מקודשת כלל, ובחזקה קמייתא דפנויה קא מחזקינן בה.
לאו היינו דר' חנינא דאמר עידיה בצד אמתן ותאסר. מילתיה דר' חנינא בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כ"ג ע"א) גבי בנתיה דשמואל דאישתביין וכו', לבסוף עול שבוייה וכו', אמרי ליה לר' חנינא והא איכא עדים במדינת הים, ומפרשינן לה התם בעדי טומאה, פירוש כיון דאח"כ באו עדים שנשבת ליחוש דילמא נטמאת. וא"ת מאי שנא דלא קשיא להו הכי אברייתא (כתובות שם) דקתני התירוה לינשא ואחר כך באו עדים [ואמרי לא ידענו] הרי זו לא תצא, י"ל מיירי דמקמי דשריוה נמי הוה [איכא] קלא (איכא) בעלמא דנשבו, ותו ליכא מגו דאמרה לא נשבתי, דגריע ליה האי מגו, דאיהי סברה כיון דאיכא עדים שנשבתי, ואיכא הכא קלא, ודאי סוף סוף מגליא מלתא ויבאו עדים שנשבתי, אמר ליה עידיה בצד אסתן (דתאסר) [ותאסר], פירוש האשה זו בחזקת התר עומדת, דכיון דליכא סהדי דמבררי לאיסורא, ואשכחן בה צד התר, דמגו מיהא איתיה דאי הוה אמרה לא נשבת, בההוא שעתא ליכא מאן דמכחיש לה, אחזקא קמיתא מוקמינן לה דהיא התירה, הכא נמי אע"ג דאיכא סהדי דקבלה קדושין כיון דלא (מכר) [מכרח], עיקר (הראשון) [הקידושין] אי הוו קידושי' קידושין (דלהוו) [דהוו] שוה פרוטה, אחזקה קמייתה מוקמינן לה, וא"ת לישיילינהו לסהדי, כגון דליתנהו, א"נ דלא שמו לה בשעת קבלת הקדושין.
[נ]קל (אד)[ב]אשת איש. ובאשת איש כי האי גוונא דההיא עובדה דמר שמואל ודאי הוה מחמרינן ביה, אי הוה איכא קלא בעלמא דאשת איש הות, ואמרינן כיון דריע ליה מגו אסרינן לה, ולא אמרינן אוקמה אחזקה דהתרא. מיהו אי ליכא עלה קלא דאשת איש, בההיא שעתא דאמרה בבית דין אשת איש הייתי וגרושה אני, ואח"כ באו עדים, פלוגתא היא בפרק האשה שנתארמלה.
ועל דמבטל גיטא. ואף על גב דבפרהסיא מבטל ליה, דילמא איהי לא ידעת ואזלא ומנסבא. ועל דמסר מודעא. דאף על גב דכיפי ליה ועל ידי אונס מבטל ליה. ועל חתנא דדייר וכו'. דוקא מן האירוסין, אבל מן הנשואין ליכא אלא חוצפא דלאו שפיר קא עביד, כדאמר בן סירה (קן) [קל] מסובין חתן הדר בבית חמיו (ב"ב צ"ח ע"ב).
אלימא רצתה דאמרה אין. והוא הדין דאשתיקא בכלל רצתה היא, ושתיקה כהודאה דמיא (יבמות פ"ז ע"ב) ואית דגרסי אלימא רצתה דאישתיקא, לא רצתה דאמרה לא.
<h2>דף יג.</h2>
סברה אי שדינא להו [ומיתברי] מחייבא בהו. ודוקא תוך זמן שקבלה בו אותו הסלע בתורת פיקדון, דאי שדיא ליה ולא אמרה ולא מידי ונאבדו, מחייבת בהו, אבל לאחר זמן אי שדיא ליה לסלא קמיה, ולא שקיל ליה ונאבד לא מחייבא ביה.
אטו כלהו נשי דינא גמירי. ואף על גב דבתורת קדושין אתו לידה, סברה אי שדינא להו מחייבא בהו. וא"ת תימא ליה לא בעינא לאקדושי בהו. י"ל סברה לא צריכנא למימר מידי כיון דלית ליה למשדיינהו דלא (להתחייב) [אחייב] בהו, ופשיטא לן דאי שדי ליה (לה) מנה ואמר לה התקדשי לי בו ושתקה, דמתקדשת, דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, דהא ודאי אף על גב דנשי לא גמירי דינא, מדע ידעא דכיון דלאו איהי קבלה מנה בידה, דאי שדיא ליה לא מחייבא ביה, אבל בהא עובדא דציפתה דאסא, איכא למימר דטעיא וסברה כיון דבידה קבלתינהו, אי שדיא להו מחייבא בהו, וכיון דרובא דנשי מיטעא טעו בהכי, אפילו קדושי ספק לא הוו לרב אחא.
חושו לה. ופסקו הגאונים ז"ל (כרב הונא) [כרבינא] דבתרא הוא, דלא שמיע ליה דרב הונא בריה דרב יהושע ולא חייש לה, וכרב אחא נמי דפריך לרב הונא. והגאון רבי יצחק ז"ל פסק דכיון דרבינא גופיה אמר להו חושו לה אנן נמי חיישינן לה. וה"ר משה ז"ל (פ"ה מהלכות אישות הכ"ה) כתב שהיא מקודשת מספק, שמא ההוא צפתא שוה (שוה) פרוטה במדי, ודבר תימה הוא דודאי בגמרא חושו לה לדרב הונא קאמר.
ובשתיקה דלאחר מתן מעות דאסיקנא לאו כלום הוא. נראה דאפילו בדשדיך, דסתמא קא אמרינן דלא כלום הוא. וטעמא דמלתא דבגזל ובחמס שלה מקודשת בדשדיך, דאמרינן ממחל מחלה ליה לגביה, וכי מקבלה מיניה מקדשא ביה, דכיון דשדיך ואגב קדושין קא עבדה מעשה דשקלה איהי לכל, אי לאו דלאיקדושי בעיא, הוה ליה למימר בהדיה דידי שקילנא, ממורי נר"ו.
כנסי סלע זה שאני חייב לכי. לאו דוקא, דהוא הדין שאם חייב לה סלע והגיע זמן הפרעון, לאחר מתן מעות אינה מקודשת אפילו אמרה אין, א"נ בשעת מתן מעות ושתקה, בדלא שדיך אינה מקודשת דאמרי' ליה אי[ן] שקלי דידי שקלי, וכן נראה מדברי הר' משה ז"ל (פ"ה מהלכות אישות הי"ב).
אי נימא רצתה דאמרה אין. פירוש והוא הדין אישתיקה, דהא דוקא אמרה (ליה) [לא] דאינה מקודשת, ואי שתיקה, בכלל אמרה אין הוי הוא, דאשתיקה כהודאתה, והוה מצי למימר אלימא רצתה דאישתיקה, לא רצתה דאמרה לא. ונתני מקודשת סתם כי התם. דמשמע [דהך] (דהאך) ברייתא שנויה בברייתות אחר ברייתא דכנסי סלע זה [לפקדון] (לפדיון).
כשם שאין אשה נקנית וכו'. אע"ג דקדושי כסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון, באשה פשיטא לן טפי דאינה נקנית, דאתתה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. גרסינן בירושלמי אין האשה מתקדשת בקרקע.
לא סלקא דעתך דכתיב (ירמיה כ"ג י') כי מפני א0ל0ה אבלה הארץ. ואכתי אימא לך דעד דעביד לכולהו לא נגזרה גזרה על דגים שבים, דהא גבי אלה לא אשכחן, אלא אבלה הארץ, י"ל אבלה הארץ גמיר מעל כן תאבל הארץ (הושע ד' ג'), דאפילו על דגים שבים נגזרה גזירה.
<h2>דף יג:</h2>
מי כתיב ופרצו פרצו כתיב. אלמא דאמטול עריות לחוד, נגזרה גזרה על הכל, והשתא דשני ליה הכי, לא הוה צריך למאי דקאמר לא סלקא דעתך דכתיב כי מפני כו'. וא"ת בדור המבול נמי מי לא הוו פריצי בעריות והכתיב (בראשית ו' י"ב) כי השחית כל בשר וגו', י"ל שאני הכא דכי שרי אשת איש לעלמא (ונתיב) [ונסיב] לה אידך בתורת היתר, ומוליד ממנה בנים, ודאי עונש זה גדול מענין של מים גנובים, נמצאת אומר אלה וכחש קשה מדור המבול דכתיב כי מפני אלה אבלה וגו' רצוח וגנוב ונאף, מאן דעביד להנך עונשו גדול מדור המבול, דבדור המבול גנוב ונאף הוה, רצוח לא הוה.
האשה שהביאה חטאתה כו'. ביולדת מיירי, והוא הדין דהוה ליה למנקט זב, אלא משום דהא מתני' במסכת קנין היא וקתני לה גבי נשים נקט האשה. יביאו יורשים עולתה. ואף על פי שאין כפרה למתים, ועולה מכפרת על חייבי עשה, כיון שאינה באה על כפרת עון מיוחד, דורון הוא. אית דגרסי הביאה עולתה, פירוש דיעבד, דחטאת קודמת לעולה, ואם לא הביאה לא חטאת ולא עולה, לא יביאו יורשים עולתה, לפי שחטאת קודמת לעולה, ויורשין לא מצו לאקדומה.
דאי אתמר בהא כו' דמלוה דכתיבא בתורה ככתיבה בשטר דמיא. איכא מאן דמוכח מינה דאפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, במלוה בשטר שעבודא דאורייתא, וי"ל דהכי פירושה אבל בהך אימא מודה כו' דדוקא במלוה על פה סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, אבל במלוה בשטר אימא מודה לר' יוחנן דשעבודא דאורייתא, ואי אשמועינן הא הוה אמינא במלוה בשטר הוא דסבירא ליה לר' יוחנן שעבודא דאורייתא, אבל במלוה על פה לא.
אמר רב פפא הלכתא כו' גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא. קשה לי דרב פפא אדרב פפא, דבשלהי גט פשוט (ב"ב קע"ו ע"א) אמר רב פפא גופיה גובה מן היורשין, שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמא מדינא אינה גובה מן היורשין, ועוד דשמעינן ליה לרב פפא (ב"ב קמ"ד ע"א) דאמר פריעת בעל חוב מצוה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, ותי' הגאון ר' יצחק ז"ל דהא דקאמר הכא שעבודא דאורייתא הכי קאמר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמוה כאילו הויא שעבודא מדאורייתא, אבל בלקוחות אוקמוה אדינא דאורייתא, ולא תקינו משום נעילת דלת למטרף מיניהו משום פסידא דלקוחות, ואיכא דאמרי דהכי קאמר אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות, ולא נהירא דהא לא איצטריך לאשמועינן דמתניתין היא על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין (ב"ה קע"ה ע"א). וקי"ל שעבודא דאורייתא, דשלחו מתם הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים, משום דאמר צררי אתפשיה, אבל במקום דליכא משום צררי, כגון שמתוהו ומית בשמתיה, א"נ תוך זמן נזקקין לנכסי יתומים, אע"ג דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו, אלמא קסבר שעבודא דאורייתא. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק שעבודא לאו דאורייתא, ואע"ג דהלכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, י"ל כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אלמוה רבנן לשעבודיה, ואפילו מיתומים קטנים היכא דליכא משום צררי. ונפקא מינה אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא, (לנזקקין) [לנזקין] היכא דלא עמד בדין, אי גבו מיורשין. אי נמי ליתמי דערב. אי נמי לגבות ערב מיורשי לוה.
והא עריות דאסרי להו ולא שרי להו. וא"ת אימא מדאיצטריך רחמנא למיסר עריות לאחר מיתה, מכלל (דהכא) [דהיכא] דלא כתיבא לן איסורא (ד)לאחר מיתה אמרינן דהוא אסרה והוא שרי לה, י"ל איפוך אנא מדאיצטריך רחמנא למשרא אחות אשה לאחר מיתה, דכתיב (ויקרא י"ח י"ח) לגלות ערותה עליה בחיה, מכלל דאי לא שרי לה קרא, באיסורא הות קיימא ואין מיתת האוסרה מתירתה ממורי נר"ו. א"נ עריות אצטריך למיסר לאחר מיתה, דאי לא, הוה ילפינא מאחות אשה דלאחר מיתה שרו. א"נ קראי דלאחר מיתה, לא איצטריך לכרת אלא למיתת ב"ד, ולעולם אשת איש לאחר מיתה בכרת. וא"ת תיתי לי מיתת הבעל מק"ו, ומה אחות אשה שאין האוסרה מתירתה בגט, מיתת אוסרה מתירתה, זו שהאוסרה מתירתה בגט, אינו דין שמיתתו מתירתה, י"ל מה לגט באשה, ומיתת האוסר באחות אשה, שהן מתירין לגמרי, תאמר באשת איש דכי אמרת נמי דמיתת הבעל מתירתה, אינה מתירתה לגמרי היכא דאין לו בנים, וא"ת מאי קא מקשה מעריות, מה לעריות שכן [אין] האוסר מתיר, תאמר באשת איש שהאוסר מתיר בגט, והואיל וכן שהאיסור תלוי בו ובהתרו, הוא אסרה והוא שרי לה במיתתו, ליתא דמכל מקום תו ליתא לסברא דקא אמרת(י) הוא אסרה והוא שרי לה, דהא עריות אף ע"ג דאסר להו לא שרי להו.
ודילמא אין לה כו' יש לה בנים [ל]כולי עלמא נמי אסורה. א"ת והא כתיב (דברים כ"ה ה') לא תהיה אשת המת כו', אלמא ליכא אלא לאו, י"ל הכי קאמר רחמנא אין לה בנים לכולי עלמא בלאו, חוץ מיבם דשריא ליה, אבל יש לה בנים בעשה, ולא נהירא דאם כן מאי שנא דשביק יבמה, ואזיל ופשיט לה מאלמנה ושקיל וטרי עלה האי עשה מאי עבידתיה, ליקשי ליה גבי יבמה ונשקול ונטרי עלה, וי"ל דהכי קאמר לכולי עלמא אסורה באיסור אשת איש היכא דיש לה בנים, [ו]היכא דאין לה בנים ליבם שריא, ולכולי עלמא בלאו, דכיון שהתורה התירה מכללא אצל יבם, אקיל בה רחמנא נמי לעלמא ולית בה אלא לאו.
אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול כו'. א"ת דילמא אלמנה לכהן גדול במיתה ולאו, לכ"ע נמי במיתה. ליתא דכיון דאיכא מיתה, לאו מאי עבידתיה, ועוד מי חמירא לאחר מיתה טפי מחיים, מאי שנא דאוסיף בה לאו לכהן גדול לאחר מיתה, וקשיא לימא ליה לכולי עלמא בלאו דלא תנאף (שמות כ' י"ג) לכהן גדול בתרי לאוין, י"ל לאו דלא תנאף, כיון שנתן לאזהרת מיתת ב"ד לית ביה מלקות ולא חשיב לאו, אלא קשיא לי הכי נימא לכולי עלמא בכרת, לכהן בלאו וכרת. (א"ה חסר כאן וחבל על דאבדין).
<h2>דף יד.</h2>
מקום שקדש הגורל. וא"ת ויהיה הגורל מקדש בשאר ימות השנה מקל וחומר, ומה במקום שלא קדש השם דכתיב (ויקרא ט"ז) (ועשה) [ועשהו], קדש הגורל, מקום שקדש השם אינו דין שיקדש הגורל, י"ל אמר קרא ועשהו לזה ולא לאחר, וכי תימא כוליה להכי הוא דאתא, י"ל מדסמיך הגורל לעשהו, שמע מינה הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.
הא לאו הכי דרשי ק"ו. אבל היכא דליכא ק"ו, חקה לעכב, ואי קשיא הא דיליף בזבחים (י"ז ע"ב) דשתויי יין מחללי עבודה, מגזירה שוה דחקה חקה ממחוסר בגדים, דכתיב והיתה להם כהנה (לחוק') [לחק] עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהנתם עליהם וכו', למה לי גזירה שוה, תיפוק ליה מדכתיב בשתויי יין חקה, ומחוסר בגדים למה לי למכתב ביה והיתה להם כהנה, מחקה נפקא. י"ל מחקה גמרינן שלא עלה לבעלים לשם חובה, אבל ליכא למילף מינה דמחללי עבודה.
של כל אדם מנין. כתב הראב"ד ז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן ביבמות (ק"ג ע"ב) הב (לה) [ליה] אקני (לה) [ליה] קאמר, אלמא בעינן נעלו שלו שיכול להקנותו לה, ההוא מדרבנן ע"כ, וכן מוכח התם בפ' מצות חליצה (שם).
<h2>דף יד:</h2>
אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו של גוי בכסף. קשיא לי תינח לר' שמעון דאמר משיכה מפורשת מן התורה, ודריש עמיתך הוא דבמשיכה, הא לגוי בכסף, אלא לר' יוחנן דאמר מעות קונות, ודריש לעמיתך בכסף, הא לגוי במשיכה (בכורות י"ג ע"ב) אם כן לדידיה דקי"ל דגוי בין במשיכה בין בכסף קני, הרי קניינו במשיכה ומאי הא דקאמרינן הכא הואיל וכל קניינו של גוי בכסף, ותו הא גוי בגוי קני בחזקה, כדקי"ל (גיטין ל"ח ע"א) עמון ומואב טהרו בסיחון, וכן גוי בישראל דכתיב (במדבר כ"א א') וישב ממנו שבי, ובהא י"ל דלא קני בחזקה אלא במלחמה, מכל מקום קשיה משיכה, וי"ל דהכי קאמר הואיל וכל קניינו של גוי בעבד עברי בכסף שאינו נקנה בשטר, וכי תימא ולאו קל וחומר הוא ומה נמכר לגוי שאינו נקנה בשטר [נקנה בכסף] נמכר לישראל שנקנה בשטר, אינו דין שנקנה בכסף, י"ל מה לשטר שכן יפה כוחו בגט אשה, שאין מתגרשת אלא בגט, כן פירש ר"ת ז"ל.
אמר קרא והפדה וכו'. א"ת דילמא בשטר נקנית, אלא שנתן האדון דמים בקנינה, י"ל מסתמא כיון שנפדת בכסף נקנה בכסף, שאם אינה נקנת אלא בשטר, לא היתה יוצאת אלא בשטר.
אשכחן מכרוהו ב"ד. דכי ימכר, על ידי אחרים משמע, הואיל ונמכר בעל כרחו. ואמה העבריה נמי אף על גב דבגנבתה אינה נמכרת (סוטה כ"ג ע"ב), אביה מוכרה בעל כרחה.
יליף שכיר שכיר. פירש"י ז"ל מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, ור"ת ז"ל פירש דמנמכר לגוי גופיה ילפינן שכיר שכיר, דמאן דאית [ליה] בכולהו אית ליה ושלשתן למדין זה מזה. [וראיה לכך דלקמן (ט"ו ע"ב) איתא] ואי סלקא דעתך יליף שכיר שכיר, מה קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף שכיר שכיר, ואין ראיה מזה דדילמא ה"ק ילמוד עליון מתחתון וילמוד מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו בג"ש דשכיר שכיר.
וילמוד עליון מתחתון. וא"ת ילמוד תחתון מעליון מה נמכר לישראל נקנה מהיקשא בשטר, אף נמכר לגוי נקנה בשטר, י"ל שטר מהיכא מיתית ליה בנמכר לישראל מהיקשא, דאמרינן (לקמן ט"ז ע"א) שנקנה בשטר לפי שהיקשה הכתוב לאחרת, ואמה העבריה אינה נמכרת לגוי, דאין עושין את הגוי אפוטרופוס לעריות, ועוד דלאו בר יעודה הוא, ואפי' למאן דאמר (לקמן כ' ע"א) מוכרה לקרובים, ישראל בעלמא מיהא בר יעוד הוא, ועוד דשטר באמה העבריה מהקשה דאחרת נפקא לן, וגוי לאו בר קדושין הוא כן פירש רבינו תם ז"ל. ומורי יצ"ו תירץ כי היכי דדרשינן (לעיל ח' ע"א) מכסף מקנתו למעוטי תבואה וכלים, כל שכן דממעטינן מיניה שטר, ואמרינן בכסף הוא נקנה ולא בשטר. והשתא דאמרינן ילמוד עליון מתחתון. ואשכחן מוכר עצמו (מישראל) [לישראל], כל שכן מכרוהו ב"ד שנמכר בעל כרחו, ואין צריך לומר אמה העבריה שמתקדשת בכסף, ולא איצטריך לן והפדה אלא לגירעון כסף, וקשה לי והא איכא למילף גרעון כסף מנמכר לגוי בגזירה שוה דשכיר שכיר, דכתיב בנמכר לגוי (ויקרא כ"ה נ"א) אם עוד רבות בשנים לפיהן וגו' מכסף מקנתו ואם מעט לפי שניו, ועוד דעל כרחך איצטריכא לן גזירה שוה דשכיר שכיר מנמכר לגוי לענין השביח והכסיף, וכדאיתא לקמן (כ' ע"א) וכל שכן דאיכא לאקושיי (למאן) [למאי] איצטריך והפדה למאי דמסקי דכולי עלמא יליף שכר שכיר, ואמה העבריה איכא למלף מהקשא דעבריה לעברי. בשלמא לר' יוסי בר יהודה (לקמן י"ט ע"א) לא קשיא, דאיצטריך ליה למדרש מיניה, אם יש שהות ביום כדי פדיה וכו', אלא לרבנן צ"ע. וקשה לי מוכר עצמו ליתי (מבניא) מנמכר לגוי [ו]ממכרוהו ב"ד, דאי אמרת מה לגוי שכל קניינו בכסף מכרוהו ב"ד יוכיח, מה למכרוהו ב"ד שכן בעל כרחו נמכר לגוי יוכיח, הצד השוה שבהן שנמכרין ונקנין בכסף, אף אני אביא מוכר עצמו שנמכר ונקנה בכסף, י"ל אליבא דרבנן (לקמן כ' ע"א) מה להצד השוה שאינו נמכר אלא לשם [עבדות] ומה הצד פרכינן כל דהו.
מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. פירוש אם נמכר בסתם יוצא לשש, אלא אם מוכר עצמו בפירוש יותר על שש [מהני], וצ"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש, דהא לא כתיב ביה שש, וי"ל משום דשכיר קריא רחמנא, ואי אמרת שאינו יוצא אלא ביובל, אין זה שכיר אלא תושב, ומפירוש רש"י נראה שהוא מפרש נמכר לשש יכול למכור עצמו לשש וליותר על שש, וכל שכן לפחות משש, מה שאין כן במכרוהו ב"ד שאינו נמכר [אלא] על שש, ולא נהירא דא"כ למסקנא נמי דילפת שכיר שכיר, כיון דמיעט רחמנא ועבדך שש שנים, זה ולא מוכר עצמו, אימא דמוכר עצמו סתם אינו יוצא בשש, ואנן סתמא תנן בעבד עברי נקנה בשנים וביובל וכו' וכן במכרוהו בית דין, בין במוכר את עצמו, דומיא דיובל דעיקר יובל כי כתיב במוכר עצמו כתיב, אלא ודאי טעמא דמילתא משום דשכיר קרייא רחמנא, ואפילו למאן דלא יליף שכיר שכיר, יוצא בשש.
ואידך להרצאת אדון הוא דאתא. א"ת נהי דאתא להרצאת אדון, הא הוה ליה למכתב עבד מאי עבדך, י"ל דלאו יתורה [דך'] דרשינן (דך') אלא משום דכולי עבד יתירה הוא, כיון דכתיב ובשביעית יצא לחפשי, א"נ כיון דלהרצאת אדון אתא קרא, להכי כתיב עבדך ולא כתיב עבד, דבהדיא משתעי קרא לארצוי, ממורי נר"ו.
<h2>דף טו.</h2>
אם כן נכתוב קרא אזן, והוה עדיפא גזירה שוה טפי, דהתם נמי אזן כתיב.
העבד ולא אמה העבריה, א"ת כיון דסבירא ליה לתנא קמא דמכרוהו ב"ד בלבד נרצע, אמה העבריה שאינה נמכרת בגנבתה, למאי אצטריך קרא למעוטי מרציעה, י"ל הוה אמינא למכרהו בית דין דמיא, כיון שנמכרת בעל (כרחו) [כרחה], ועוד דמהיקשא דעבריה לעברי הוה אמינא דנרצעת. ועוד דאי לא כתיבי תרי מיעוטי הוה אמינא אזנו ולא אזנה, השתא דכתיב העבד ולא אמה העבריה, ממעטינן מוכר עצמו מאזנו, מידי דהוה אתושב [ו]שכיר כדאיתא בריש פרקין (לעיל ד' ע"א), אי נמי משום דכתיב גבי רציעה (דברים ט"ו י"ז) ואף לאמתך תעשה כן, וכדתניא לקמן (י"ז ע"ב) ואף לאמתך תעשה כן להעניק, להעניק אתה אומר, או אינו אלא לרציעה, כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד, ולא אמה העבריה, הא מה אני מקיים ואף לאמתך תעשה כן להעניק. ממורי נר"ו וכן נראה מפי' רש"י.
מעבד העבד נפקא. א"ת למה לי למכתב כולי האי דוחקא, הא אזנו אחרינא כתיב, דכתיב (דברים ט"ו י"ז) ונתת באזנו ובדלת, חד למעוטי אמה העבריה וחד למעוטי מוכר את עצמו, י"ל אזן אזנו לא דרשינן, והא דאמרינן אם כן נכתוב קרא אזן, משום דאתי לגזירה שוה דאזן הוא דמקשינן הכי כדכתיבנא, וכי תימא לר' אליעזר מה ראית לרבות מוכר עצמו בגזירה שוה, ולמעט אמה העבריה, מרבה אני אמה העבריה משום דאתקש עבריה לעברי, ומשום דכתיב גבי רציעה ואף לאמתך תעשה כן, וממעט מוכר את עצמו, י"ל מוכר את עצמו הוה ליה לרבויי שכן אני קורא בו אזנו, ולמעוטי אמה העבריה דלא קרינן בה אזנו אלא אזנה.
אלא לו ולא לבעל חובו. א"ת ותקשי לך נמי הכא, שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו לבעל חובו וכו', י"ל כיון דפעולתו ליורשיו, כשכיר, קא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מלתא, א"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קרייה שכיר.
ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. א"ת לימא ליה בעלמא והכא ס"ל כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה, ולהכי דרשי לו ולא למוכר את עצמו, י"ל אי הוה ס"ל בעלמא כר' נתן, ודאי הוה דרשינן ליה הכא לו ולא לבעל חובו, ולא הוה ממעטינן מוכר עצמו, כיון דאיכא ג"ש דשכיר שכיר. וקשיא לי הא דקאמרי רבנן הכא דבעלמא לא סבירא כר' נתן, מי מוקמינן דר' נתן אליבא דר' אליעזר דיחידאה הוא, ובכמה דוכתיה מייתי לה להא דר' נתן דמשמע דהלכתא [הוא], ובפ' כל שעה (פסחים ל"א ע"א) מפרשינן טעמא להא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן כדר' נתן כו', וי"ל דהכי פירושא בעלמא נמי, בשכיר דעלמא נמי לית לן דר' נתן, דלא אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בלוה, דכי היכי דאשתעבד למלוה אשתעבד לבעל חוב שלו, ואפילו לבעל חוב שהלוה אחר כך, אבל שוכר כיון דלא אתא לידיה ממונא מידא דשכיר, אף על גב דאיחייב ליה שכרו לא אחייב לבעל חוב דיליה, ועוד דשכיר לאפרועי לאלתר קאי, וכן עבד עברי קאי למשקל הענקה לאלתר, הילכך לא משעבדי' שוכר או אדון לבעל חוב דשכיר, אלא פרעי להו לאלתר, ועוד טעמא רבה הוא דאמר שלא נוציא מהם לתת לבעל חוב, דבשכיר כתיב (דברים כ"ד ט') ואליו הוא נושא את נפשו, והענקה נמי קורת רוח הוא דעבד ליה רחמנא וחס עליה, הילכך איבעי ליה למעבד ליה קורת רוח ולתת לו ולא לבעל חוב, ולא איצטריך ליה קרא להאי, מיהו פשיטא לן שמוציאין מבעל חוב דשוכר ונותנין לשכיר. ואם תאמר (כ)אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים ט"ו י"ד), רבנן מאי דרשי בהו, ור' אליעזר מאי דריש ביה, י"ל [ל]תרויהו צריכי, לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן (לה) [ליה] לא חמש סלעים דקציבי ליה אפילו שלא נתברך הבית בגללו, ולא לפום ברכת הבית, וכן ר' אליעזר צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנים לזה לבעל חוב, לא חמש סלעים ולא ברכת הבית, וצריכי, ממורי נר"ו.
וא"ר יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה וכו'. לא אתא ר' יצחק למפשט מינה שמותר בשפחה כנענית, דבהדיא כתיב (שמות כ"א ב') אם אדוניו יתן לו אשה, אלא הכי קאמר מדכתיב משנה שכר שכיר, משמע דכשאר עבודתו הוי, שרבו יכול לכופו לעבוד, וכן יכול למסור לו שפחה כנענית בעל כרחו.
הוה אמינא מדעתיה. דלית ליה לר' אליעזר הא דר' יצחק דמשמע ליה מכי משנה שכר שכיר דבעל כרחו מוסר לו וכו', דר' אליעזר סבר אי מהתם הוה אמינא ארצויי בעלמא הוא דקא (מריצי) [מרצי] ליה רחמנא לאדון, ומדכר ליה שעבודו בין ביום בין בלילה מדעתו, ואם כן אע"פ שהיה בידו שלא לקחת שפחה כנענית, (ו)לית ליה הענקה אלא בשנתרצה ליקח שפחה כנענית, ואם אינו רוצה אין ביד האדון להכריחו, והענקה נמי לית ליה, קמ"ל יתן לו, בעל כרחו, ואפילו לא מסר לו רבו שפחה כנענית אית ליה הענקה, כיון שהיה ביד רבו למסור לו. וא"ת מהאי דדרשי רבנן יתן לו ולא למוכר עצמו, תיפק להו דמוכר עצמו אינו נרצע, דהא בעי אהבתי את אדוני את אשתי וליכא, וכדתני לקמן (כ"ב ע"א) רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו, אינו נרצע [וכו' לרבו אשה ובנים וכו'] שנא' אהבתי וגו', ותו אשה אינה נרצעת למה לי קרא (לקמן י"ז ע"ב) תיפוק ליה משום דליכא אהבתי את אשתי וגו', בשלמא אשה לא שייך בה אהבתי את וגו', אלא מוכר עצמו דשיך ביה וליכא, היכי הוה אמינא שהוא נרצע, י"ל אינו מעכב אהבתי אלא במכרהו ב"ד, דזמנין דאיכא אהבתי וגו' וכי ליכא אינו נרצע, ולא נהיר מהא דאמרינן לקמן (כ"א ע"ב) עבד עברי כהן שאינו נרצע וכו', וא"ת אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק לי משום דבעינן אהבתי וגו' וליכא. ולא אמרינן דכיון דשום כהן אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אע"פ דכתיב אהבתי וגו' וליכא, לא מעכב, וי"ל הכא הוה אמינא במוכר עצמו דנרצע אע"ג דליכא אהבתי משום ג"ש דשכיר שכיר (ד"ת). ואיכא דאמרי דלא אימעיט מוכר עצמו אלא דלא מסר ליה רביה שפחה כנענית בעל כרחיה, אבל משרא שריא ליה, והיכא דמסר לו מדעתו הוה אמינא אינו נרצע, ולא נהירא דודאי סתמא מכולא מילתא אימעיט, וכן פרש"י ז"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית.
ושב אל משפחתו. (ויקרא כ"ה מ"א) גבי מוכר עצמו כתיב, ותנהו ענין למכרוהו ב"ד, לפי שאינו ענין למוכר עצמו, דהא כבר אמור דכתיב ביה (ויקרא כ"ה נ') עד שנת היובל וגו'.
מאי משמע. בריתא דלעיל דקתני בה אי בנרצע הרי כבר אמור, מאי טעמא פשיטא ליה דושבתם איש למשפחתו בנרצע כתיב, ומוקי ושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד, דלמא אפכא הוא, וא"ת מאי נפקא מינה אי האי בנרצע והאי במכרוהו ב"ד, מ"מ תרי קראי מייתרי, חד לנרצע וחד למכרוהו ב"ד, י"ל לא נפקא לן מינה מידי, אלא לפרושי לישנא דתנא דברייתא דקאמר הרי כבר אמור, אלמא דפשיטא לי' ממש [ד]מעוטיה דקרא דושבתם בנרצע כתיב, א"נ י"ל אי לא מפרש חד מיניהו האי במכרוהו ב"ד, והאי בנרצע, ליכתוב קרא חד ואתו תרויהו מינה, דהי מיניהו קא מפקת, האי עביד ליה שש, והאי לא מטא זמניה דליקנסיה, כדמפרש ואזיל וצריכא וכו', אבל השתא דאפרש לן ממשמעותיה דקרא האי בנרצע, והאי במכרוהו ב"ד, לא אתו חד מחבריה.
איזה דבר שנוהג באיש וכו' זה רציעה. וא"ת נימא זו מכירת ב"ד דאיש נמכר בגנבתו, ואין אשה נמכרת בגנבתה, י"ל מ"מ מכירה נוהגת באשה, ודומיא דמכרוהו ב"ד, [שאביה] מוכרה בעל כרחה והר"א פירש משום דתרי איש כתיבי בהאי קרא, ודרשינן מיניה איזו היא דבר שיש בו שני דברים שנוהגין באיש, ואין נוהגין באשה זה רציעה. דסבירא לן כת"ק דלעיל דאמר מוכר עצמו אינו נרצע, ואשתכח דנרצע יש בו שני דברים שאין נוהגין באשה, רציעה, ומכרוהו ב"ד, שאין אשה נמכרת ע"י ב"ד, וכשנמכרת על ידי אביה אינה נרצעת. ולא נהירא דאיש אל אחוזתו, הא לאו בעבד מיירי, וא"ת תינח ברייתא דלעיל דקתני אי(נו) בנרצע הרי כבר אמור, מדרבה בר שילא, אלא אידך דקתני אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור, מאי משמע, י"ל משום דקרא גבי מוכר עצמו כתיב, ואם אינו ענין למוכר עצמו דכבר אמור דכתיב עד שנת היובל וגו', תנהו ענין למכרוהו ב"ד שהוא שכיר כיוצא בו, ולא לנרצע שהוא תושב ולא שכיר, ממורי נר"ו. אי נמי אי לא הוה כתיב ושבתם, ודאי הוה מוקמינא ושב למכרוהו ב"ד, ולא הוה מוקמינא ליה לנרצע משום דכתיב ועבדו לעולם, דמשמע לעולם ממש, והאי תירוצא לא נהירא דהשתא מיהא דכתיבי תרויהו לא ידענא הי בנרצע והי במכרוהו ב"ד, ואדרבה ושבתם איש, אית לן לאוקומי למכרוהו ב"ד שהוא כתוב ראשון בפרשה, והכי הוה ליה למימר ושב אל וגו' במה הכתוב מדבר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור וכו'.
<h2>דף טו:</h2>
ואי סלקא דעתך יליף שכיר שכיר אמאי קאמר וכו'. א"ת ואי נמי לא יליף שכיר שכיר, ילמוד עליון מתחתון מה תחתון נגאל בקרובים, אף מוכר עצמו נגאל בקרובים, י"ל אכתי איכא למדרש, ק"ו ממכרוהו ב"ד שאינו נגאל בקרובים ונגאל בשש, ועל כרחך ממכרוהו ב"ד הוה דריש ק"ו, דאלו מוכר עצמו כיון דלא יליף שכיר שכיר, אינו נגאל בשש לפום מאי דפירש [רש"י] לעיל, במלתיה דת"ק דאמר מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש, שהכל לפי מה שפירש במכירתו, ולמה שכתבנו לת"ק נמי סתמיה נמכר לשש, משום דקרייה רחמנא שכיר, ושכיר דאוריתא שכיר שש הוא, איכא לאקשויי הכא למאי איצטריך ליה למימר והלא דין הוא וכו', והוה ליה למיתי עלה משום דקרייה רחמנא שכיר, ומשום דשכיר שש מקרי שכיר, הוה אמינא שהוא נגאל בשש, וי"ל אי לאו ק"ו הוה אמינא, נמכר סתם לשש הוא נמכר, אבל נמכר יותר על שש, נמכר כפי שנים שהתנה, והשתא משום האי ק"ו הוה קס"ד אע"פ שנמכר יתר על שש, כדין מכירת ב"ד שאי אפשר להם למכור אלא לשש, והשתא נמי דכתיב [באלה] וממעט באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש, אפשר שאינו ממעט אלא נמכר ליותר על שש, שאינו נגאל בשש אלא עובד כפי מה שהתנה. ולפירוש רש"י ז"ל, אם נמכר סתם נראה דאזלינן בתר דמים, כפי שיודיעו (הבנים) הדמים יעבוד, ואם מכר עצמו לשש, או ליותר על שש, ופגע בו יובל היובל מוציאו, ובפחות משש נמי נראה שהיובל מוציאו.
לעולם יליף שכיר שכיר. וצ"ע אי יליף שכיר שכיר, ליתי עלה משום דהוה אמינא ניליף שכיר שכיר, מה נמכר לישראל יוצא בשש, אף נמכר לגוי יוצא בשש.
ר' עקיבה אומר באלה לשעבוד. קא סלקא דעתך השתא דר' עקיבה אאלה דקרא קאי, והינו דקא מקשינן (מה אלה) [מידי אלא], באלה כתיב.
מקרא נדרש לפניו. פירוש גאולת עצמו נדרשת ללמד על גאולת קרובים שלפניה.
ר' עקיבא סבר מקרא נדרש לאחריו. פירוש ומפרש ביה ר' עקיבה הכי, באחרים הוא נגאל, ואינו נגאל בקרובים, והא דקאמר ר' עקיבה באלה לשעבוד, לאו אאלה דקרא, אלא הכי קאמר באלה דקאמרת לשחרור דהיינו קרובים, אני אומר לשעבוד, ובשאר כל אדם לשחרור, ובאלה דקרא, אגאולת אחרים קאי.
אי הכי הדרן קושיין לדוכתין. דודאי מסתמא באלה דקרא, אקרובים קאי, חדא דקרובים מיפרשי בפרשה, ועוד דאלה לשון רבים משמע, וקרובים כתובים בפרשה בלשון רבים, אלא על כרחיך טעמיה דר' עקיבה משום דמפרש בהאי אלה דקרא, אם לא יגאל אלה באלו, והדר קושיין לדוכתין מדי (אלה) [אלא] באלה כתיב.
אלא בסברא קא מיפלגי וכו'. ומשום דמסתברא לה לר' עקיבה דגאולת קרובים לשעבוד, דחיק ומפרש באלה דקרא אגאולת אחרים, והכי קאמר ר' עקיבא באלה דקאמרת לשחרור, מסתברא דגאולתן לשעבוד, וא"ת למאי איצטריך להאי טעמא, לימא מר הכי לטעמא קמא, דר' עקיבא סבר מקרא נדרש לאחריו, ומשום הכי דחיק ומפרש באלה דקרא, אגאולת אחרים, י"ל הכא דאקשינן אי הכי באלה למה לי, ותריצנא אי לאו באלה, הוה אמינא מקרא נדרש לפניו ולאחריו. אשתכח דבין ר' יוסי הגלילי בין ר' עקיבא לא אלימא להו הך סברא דמקרא נדרש לפניו ומקרא נדרש לאחריו, כיון דאמרת דאי לאו באלה הוה אמינא דבין לפניו בין לאחריו נדרש.
ורבי האי ויצא בשנת היובל, ממאן מגוי, והאי דסבירא להו לר' יוסי ולרבי עקיבה דהאי ויצא בשנת היובל לאו מגוי קאמר, אלא מקרובים או מאחרים, י"ל משום דלא בעו לדחוקיה לקרא, ולאוקומיה בגוי שישנו תחת ידיך מיירי, והא ליתא דהא כתיב וחשב עם קנהו וגו' והא ודאי בגוי שישנו תחת ידיך מיירי, אלא היינו טעמא משום דהאי ויצא בשנת היובל אייתר ליה, דאי לאשמועי' שהיובל מוציאו מיד [גוי], הרי כבר אמור עד שנת היובל יעבד עמו, וקשה לי לרבי דאמר ויצא בשנת היובל, מגוי, למה לי, והלא כבר נאמר עד שנת היובל וגו', ואי לאשמועינן שאין באין עליו בעקפין, הא נפקא לן נמי מדכתיב עד שנת היובל וגו'. אסיקנא דכולי עלמא ילפי שכיר שכיר, וא"ת והא בפ' המקבל (ב"מ קי"א ע"ב) פליגי בה ר' יוסי בר יהודה ורבנן גבי לא תלין פעולת שכיר, דמר יליף שכיר שכיר, ומר לא יליף, י"ל גזירה שוה דשכיר שכיר דעבדים בלבד הוא דאסיקנא הכא דכולי עלמא גמרי לה.
<h2>דף טז.</h2>
בשטר מה אחרת מקניא בשטר כו'. א"ת אשכחן אמה העבריה הואיל ומתקדשת בשטר נקנית בשטר, עבד עברי מנא לן, איתקש עבד עברי לעבריה, אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בעל כרחו, מוכר עצמו מנא לן, יליף שכיר שכיר, דהא אסיקנא לכולי עלמא יליף שכיר שכיר, אבל צ"ע כי אמרינן לעיל הניחא למאן דיליף שכיר שכיר, אלא למאן דלא יליף כו' והוה משני ויו מוסיף על ענין ראשון, אמאי לא קשיא לן מוכר עצמו שנקנה בשטר מנ"ל, והאי דאמרינן לעיל (ג' ע"ב) בכסף מנ"ל כו', מהקשא דאחרת הוה מצי למחזי שנקנית בכסף.
רב הונא אמר אדון כותבו. דאית ליה היקשא דאם אחרת, וכיון דמההיא הקשא יליף, דינא דשטר קדושין אית ליה, ואדון כותבו, ונראה דבעינן ביה נמי לשמה, כיון דמהקשא דאם אחרת אתיא לן. ולרב חסדא דאמר אב כותבו לא בעינן ביה לשמה, ואם רצה אדון ליעד מיעד בכסף בתחלה, או אם יש שהות ביום כדי לעשות שוה פרוטה מקדשא בכסף שיש לו עליה (לקמן י"ט ע"א) לר' יוסי בר יהודה, אבל לרב הונא דאמר אדון כותבו, אפשר דמיעד לה בההוא שטרא דקניה אדון, וכי היכי דאמרינן מעות הראשונות לקדושין נתנו, הכי נמי אמרינן שטרא זביני לקדושין נתן.
אותם בחזקה ולא בנותיכם בחזקה. והא דאיצטריך למדרש מיניה (לקמן ע"ב) אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, י"ל ההיא נפקא לן מדכתיב לבניכם, דהוה מצי למכתב והתנחלתם אותם אחריכם וגו'.
שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא. פי' (רש"י ז"ל), להכי נקט שכן מוציא, ולא נקט שכן מכניס, משום דהשתא איירינן לרב חסדא דאמר אב כותבו (וגט) [ולגט] דמי ליה דבעל כתיב ליה לגיטא, כי הכא דאב שהוא המקנה כתיב ליה, א"נ י"ל משום דיציאה בשטר כתיבה, והויה בשטר גופא לא חזיא לה אלא מהיקשא דיציאה, א"נ עדיף ליה למנקט שכן מוציא, משום דשטר לחודיה מוציא, אבל אינו מכניס לחודיה שהאשה נקנית בשלשה דרכים, ממורי נר"ו.
שכן קונה בנכסי הגר. ואע"ג דשטר לא שייך בהו, דהא ליכא מאן דליקנייה ליה, מכל מקום מעלה היא אצל חזקה, שאין בנכסי הגר קניה אחרת.
בשנים דכתיב שש וגו'. במכרוהו ב"ד כתיב, ואמה העבריה נמי כתיבה בהדיא, דכתיב (דברים ט"ו י"ב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ומוכר עצמו אתי בגזירה שוה דשכיר שכיר.
ביובל כתיב עד שנת היובל וגו', ויובל של רציעה, ומכרוהו ב"ד, ומוכר עצמו, כתיב בהו נמי יובל כדתניא לעיל (ט"ו ע"א) אלא משום דמוכר עצמו (חסר ההמשך לכאורה).
בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו. והא דלא נקט והפדה, משום דמכסף מקנתו עדיף ליה למנקט, דביה מפורש לשון כסף, אי נמי כי איצטריך ליה למתני בכסף ובשוה כסף ודאי בנמכר לגוי איצטריכא ליה, דבאמה העבריה לא כתיב בה כסף אלא והפדה כתיב בה דמשמע כל מילי בין כסף בין שוה כסף, ונמכר בב"ד אתקש לעבריה, ומוכר עצמו אתי מיניה בשכיר שכיר, אבל בנמכר לגוי דכתיב ביה כסף, איצטריך ליה לאשמועינן דהוא הדין לשוה כסף, ולהכי נקט מכסף מקנתו.
לימא ליה באפי תרי זיל. והויה לה מחילה שאינה צריכה קנין.
זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי לו. הלכך אם מחל הרב על גרעונו, אין גרעונו מחול עד שיכתוב לו שטר שחרור, שיקנה לו עצמו בשטר, ולאו למימרא דגופן קנוי ממש, דודאי יש לו יד לעצמו, אלא גופו קנוי לו למעשה ידיו, דומיא דדקל לפירותיו, ומבעיא לן מלוה שיש לו עליה משכון ומחל לו הלואתו, אם יכול לחזור בו כל כמה דתפיש ליה במשכון, מי אמרינן גוף המשכון קנוי למעותיו, או דילמא לא דמי דעבד זכי ביה בתורת מכירה ומשתמש בגופו, מה שאין כן במשכון שאינו אלא ערבון של מעותיו, ואם מחל מעותיו פקע ליה שעבודיה דמשכון, מהאי טעמא בתרא מסתברא ליה למורי נר"ו שאין יכול לחזור בו.
והאי שטר שחרור פירש בו הראב"ד ז"ל דכתיב ביה הרי את קנויה לעצמך, לאפוקי ממאי דכתב הר"ר משה ז"ל (פ"ה מעבדים ה"ג) דכתיב ביה הרי את בן חורין. וא"ת מאי טעמא לא תני שטר במתני', י"ל הני דמדינא נינהו קא חשיב, דשנים, ויובל, וגרעון כסף, בעל כרחיה דאדון מפקיה, ואיכא דאמרי דתנא בברייתא פליג אמתני', וליתא.
כיון דאיתיה נמי באיש לא קתני. פירוש היכא דליכא בן איתא נמי באיש. וא"ת אם כן ניתני מיתת אדון באיש, י"ל כיון דליתא באיש אלא היכא דליכא בן לא פסיק, ולא קתני לה [נמי] גבי יתירה עליו אמה עבריה, דזמנין דאינה יתירה עליו מיתת אדון, דבאיש נמי איתה היכא דליכא בן דאינו עובד את האח כדכתי'.
דבר שאין לו קצבה לא קתני. א"ת והא קתני (לעיל י"ד ע"ב) ודנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון, י"ל מי קאמרינן דלא תני תנא דבר שאין לו קצבה, הכי קאמרינן כיון דבעבד עברי לא קתני מיתת אדון דלא פסיקא ליה, דהיכא דאיכא בן עובד את הבן, גבי יתירה עליו אמה העבריה, לא קתני אלא מה שיתירה עליו דומיה דהנהו דאיש שיש להן קצבה, וא"ת והא גרעון כסף דאין לו קצבה וקתני, י"ל הא כל שעתא ושעתא מצי פריק נפשיה, וראוי עכשיו ללוות ולגרוע פדיונו ולצאת, וכיון דהשתא חזי למיפק בגרעונו דבר שיש לו קצבה הוא.
<h2>דף טז:</h2>
אית דגרסי בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות סימן, פחות מכן שומא. פירוש אם הביא שתי שערות מבן תשע שנים ויום אחד, ועודן בו בי"ג שנה ויום א', הוו סימן, אבל אם נולדו בו מקמי תשע, אף על פי שעדיין לא נשרו, הרי זו שומא, ולהאך גירסא הא מילתא אליבא דר' יוסי בר יהודה מתני, דרבנן פליגי עליה ואמרי דאע"ג דמבן תשע שנים ויום א' נולדו לו, ועדין לא נשרו הרי זו שומא, אלא א"כ נולדו בו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות (שומא) [הוי סימן]. ואית דגרסי בת י"ב שנה שהביאה שתי שערות סימן, פחות מכן שומא, ולא איירי הא מתניתא בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי.
מתיב רב ששת [ר' שמעון אומר] ד' וכו'. סלקא דעתיה דרב ששת דהני ארבעה אינון שנים, ויובל, ומיתת האדון, וסמנין. ולא חשיב יובל באשה, לפי שאין בה כל היובל כמו שהוא באיש, דבאיש איכא תרי, יובל של רציעה, ויובל של תוך שש, ובאשה יובל של רציעה לא משכחת לה דהא אינה נרצעת. וכי תימא תנא ושייר והא ארבעה קתני. א"ת ליקשי ליה מאי שייר דהאי שייר, י"ל אלימה מינה קא מקשה ליה, דמדנחית למנינא ודאי לא שיירי מידי.
מיתת אדון לא קתני. פירוש דסבירא ליה מיתת אדון אין שלוחו מעמך, ואין מעניקים לו, מיהו ודאי יוצאת במיתת אב, אם איתא לדריש לקיש מעניקין לו, שהרי שלוחו מעמך הוא כיובל, אלא דדבר שאין לו קצבה לא קתני, וסימנים יש להן קצבה למטה, והיינו דאיכא בין ת"ק ור' שמעון, דת"ק חשיב שנים, ויובל, ומיתת אדון, וסימנין, דמעניקין להם כדלקמן, ור' שמעון אתא לאפלוגי עליה במיתת אדון. א"ת למאי דסלקא דעתיך מעיקרא דר' שמעון נמי קא חשיב (ב)מיתת אדון, היינו ת"ק, וכי תימא הא קמ"ל דת"ק מני ר' שמעון היא, ליתא דהא ר' מאיר איירי בין מלתיה דת"ק ומילתיה דר' שמעון, דשמעת מינה ודאי דהא ר' שמעון לא פירושא דרישא הוא, ושמא יש לדחוק דהוה אמינא דר' שמעון אתא לאשמועינן שאין רציעה באשה, (דאנה) [דאנא] הוה אמינא אשה נרצעת, מדכתיב גבי רציעה ואף לאמתך תעשה כן, וכדאיצטריך לעיל למלפה (מדרישא) [מדרשא] דאזנו ולא אזנה, וצ"ע.
ואם איתא באשה נמי משכחת לה ארבעה. דמאי שנא דלא חשיב יובל באשה, אע"פ שאין בה שני יובלין, מ"מ לעולם יוצאה ביובל.
מתיב רב עמרם ואלו מעניקים וכו'. קשיא לי מאי האי דאזל ליה רב ששת למפרך מסיפא מדר' שמעון, ושבק רישא דברייתא ולא אקשי מינה, י"ל רב ששת סבר ממלתיה דתנא קמא ודאי איכא פרכא לדריש לקיש, אחזי אי מסיפא נמי הויא תיובתא, ונפקא ליה מינה למקם על פירושא דמלתא דר' שמעון, ולברורה במאי דשקיל וטרו עלה, א"נ יש לומר רב ששת לא הוה שמיע ליה האך ברייתא דאלו מעניקין להן היוצא בשנים וכו', אלא אידך הוה שמיעא ליה דתנו רבנן יכול לא יהיו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת אדון וכו', והתם לא קתני אלו, ואיכא למימר תנא ושייר, ולהכי לא הוה מקשה רב ששת מרישא, ואקשי מסיפא דהך בריתא דקתני ד', דתו ליכא למימר תנא ושייר, וא"ת אכתי מרישא דהך בריתא הוה מצי לאותובי אף על גב דלא תני בה אלו, דאי אמרת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר, י"ל דילמא ליכא לאקשויי מאי שייר דהאי שייר אלא גבי מתני', אבל בריתא אמתניתין קא סמכה וארחא דמשיירה, תדע דאקשינן והא ד' קתני, ולא אקשי מאי שייר דהאי שייר, א"נ אי קתני יוצא בשש וביובל ובמיתת אדון, ואמה העברי' בסימנין, מעניקין להן, הוה לן לאקשויי מאי שייר דהאי שייר, דכיון דכללי קא פסיק ותני לן, [לאו] אורחא דמתני' ובריתא לשייורי חדא מלתא, אלא השתא דקתני מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת אדון וכו', לאו למפסק כללי דכולהו קא אתי, אלא למילף מקרא שאר שילוחין קא מהדר, ואי מרבינן מיתת אדון, כל שכן מיתת אב דהוי שילוחו מעמך, ועוד דמיתת האב מק"ו דסימנין נפקא, וכיון דמרבינן סימנין, מיתת אב אתרבאי.
מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. א"ת שנים ויובל יוכיחו שלא נשתנה הגוף, ומוציאין מרשות אדון, מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבדים, סימנין יוכיחו וכו', ואי אפשר לומר הצד השוה וכו', שאין סימנין מוציאין בעלמא. אלא הכי קשיא לי שהרי סימנין אע"פ (שנשנ') [שנשתנה] הגוף, מרשות האב אין מוציאין ומוציאין מרשות אדון, ק"ו למיתת האב, דמרשות אב מוציאה שתוציא מרשות אדון, י"ל הא מילתא ניתי לה בתורת טעמא ולא בתורת ק"ו, דין הוא שאין סימנין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף, דאב לאו ע"י מקח קא זכי ליה בתו, ובין בקטנותה ובין בנערותה אזלא וקיימא זכותיה עלווה, ומאי טעמא ליתי שנוי הגוף ולפקא מרשותיה, כיון דמשום דבתו היא וחייל זכותיה בגווה, אבל דין הוא שיוציאו סימנין מרשות אדון, דקטנה זבין ליה, וכי מתייא סימנים גופה אחרינא היא, והאי גופא לא זבין ליה. וא"ת עדין דורש אני ק"ו, ומה שש שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתת אב שמוציאה מרשות אב אינו דין שתוציא מרשות אדון, מה לשש שכן מוציאין (בעבריה) [בעבדים], בגר דאילונית יוכיח, שאין מוציאין בעבדים ומוציאה מרשות אדון, מה לבגר שכן נשתנה הגוף, שש יוכיחו וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא, שש מרשות אדון, בעבדים, ובגר מרשות אב, ומוציאין כאן באמה העבריה, בגר דאילונית, ושש, אף אני אביא מיתת האב שמוציאה מרשות אב ותוציא מרשות אדון, י"ל בגרות תוכיח לא מצית אמרת, דבגרות, דינא הוא דתפיק מרשות אדון, דהאי גופא לא זבין ליה כדכתיבנא, וצ"ע.
ענק אמה העבריה [ומציאתה] לאביה, ואין לרבה אלא שכר בטלה לבד. קשיא לי סוגיא דפ"ק דבבא מציעא (י"ב ע"ב) דתנן התם מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, הרי אלו שלהן, והוי בה והתנן מציאת פועל לעצמו וכו', ומוקי לה רבא במגביה מציאה עם מלאכתו, דליכא בטלה, אבל היכא דאיכא בטלה, הוי של רבו, והכא ודאי מדקתני ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד, שמע מינה דאף על גב דאיכא בטלה, מציאתה לאביה, ואין לרבה אלא שכר בטלה.
יודקרת. פר"ח ז"ל כעין מה שאמרו (ברכות כ' ע"א) הויא דרב ושמואל קא חזינא הכא, כלומר הויא דר' יוסי דמן יוקרת קא חזינן הכא.
הא מני (תנאי) [תוטאי] היא. א"ת לימא נמי ר"א היא, דאמר מוכר עצמו מעניקין לו, ודריש לו ולא לבעל חובו כדאיתא לעיל (ט"ו ע"א), י"ל רבי אליעזר לאו בהדיא קאמר לה, אלא שאתה למד מדבריו כן, להכי נקט (תנאי) [תוטאי] היא דקאמר לה בהדיא, ותנא, דרבי אליעזר נמי (כתנאי) [כתוטאי] סבירא ליה, ואפילו בפעולת שכיר כדכתיבנא לעיל.
ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו. פירוש לכתוב רחמנא ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך ולא תשלחנו רקם, וכי תשלחנו חפשי למה לי, אייתר ליה לרבות שאר שלוחין להענקה.
(יוצא) [יצא] בורח ויוצא בגרעון כסף וכו'. צ"ע תרי מעמך למה לי.
בורח השלמה בעי. פירוש ואי הדר ומשלים שש, כי נפיק ודאי מעניקין לו, וכל כמה דלא אתא ואשלים שש, פשיטא דאין מעניקין לו, ואפילו אם הענקתו מרובה מכל השיעור שיש לו לעשות עמו, אין מעניקין לו ולא עוד אלא שכופין אותו להשלים שש, ואין אומרים תצא עבודה בהענקה, דלא מחייב ליה הענקה כלל עד דמשלים בהדיה
<h2>דף יז.</h2>
כגון שברח ופגע בו יובל סלקא דעתך אמינא כו'. פירוש סלקא דעתך אמינא, הואיל ויובל זמן שילוח לכל, נעניק ליה, ונראה דה"ק סלקא דעתך אמינא נעניק ליה, והוא ילך וישלים שיעור ימים שהיה לו להשלים עד היובל, או נפחות לו הענקתו, שיעור השלמה דאיבעי ליה לאשלומי, קמ"ל דאין מעניקין לו, ואף על פי שהשלים אחר היובל עבודת ימים שברח מהם, משום דכי מטא יובל לא אחייב ליה להעניק, שלא היה שלוחו מעמך, והשתא נמי דמשלם בתר יובל [ימים] שברח מהם, כי נפיק אין שילוחו מעמך מחמת שש, דהא לא עביד גביה שש, אלא שלוחו מחמת יובל שעבר, ובההיא שעתא לא איחייב ליה בהענקה. ואפשר לחלוק על זה, ולומר דיובל זמן חירות לכל הוא, ואם ברח ופגע בו יובל אין חייב להשלים כלום אחר היובל. ובהא דאמר ר' מאיר יוצא בגרעון כסף שלוחו מעמך, נראה שמעניקין לו לפי מה שעבד, אם עבד שנה נותנין לו שתי סלעים ושקל.
חלה ארבע (וחלה) [נעשה] כמי שחלה שש. וטעמא דמלתא כיון שחלה רוב השנים, כמי שחלה כל שש דמיא, ואיכא דאמרי חלה שלש ועבד שלש כיון דשני שכיר עבד, אין חייב להשלים, דעובד שלש איקרי שכיר, דכתיב (דברים ט"ו מ') כי משנה שכר שכיר, אלמא שני שכיר שלש שנים, ואם נפשך לומר להכי קאמר משנה שכיר, לפי שעובד בין ביום ובין בלילה, הרי אומר (ישעי' ט"ז י"ד) בשלש שנים (כימי) [כשני] שכיר, והא דכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך, דמשמע שלש שנים, פרשו בעלי התוספות דמוקמינן ליה בחלה שלש, וצ"ע חלה שש, ובשלש מהם עשה (מהם) [מעשה] מחט, אם חייב להשלים שלש. גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ב) ברח וחלה חייב להשלים, דאמר ליה אלו היית גבאי לא אבאשת, פירוש ואפילו חלה שלש ועבד שלש [דאין] חייב להשלים, חלה וברח חייב להשלים, דאמר ליה אלו הוית גבאי אתאסית.
הא קמ"ל מבצר הוא דלא בצר כו'. נראה דלר' מאיר אע"ג דמצי בצר ליה מן חד מינא, ולטפויי מן חדא מינא, אבל מכל מין ומין חייב ליתן לו מקצת, ודייקינן לה מדקאמרינן הא בצר ליה מחד מינא וטפי כו', דוקא בצר וטפי, אבל מ"מ מכל מין ומין יהיב ליה, ותו מדאמר ר' מאיר חמש סלעים מכל מין ומין שהן כו', דאי לאו הכי לא הוה ליה למימר אלא חמש עשרה סלעין, כי היכי דא"ר יהודה שלשים, ולא אמר עשר סלעין מכל מין ומין, שהם שלשים סלעים, וא"ת אי הכי מי מקשינן לקמן אלא לר' יהודה ור' שמעון האי צאן גרן ויקב למה לי, לשני ליה לאשמועינן דלתיב ליה מכל מין ומין, י"ל לר' מאיר דשדינן ריקם אכולהו, ומכל חד וחד עבדינן גזירה שוה בהדי ריקם דגבי בכור, ודאי בעינן דליתיב ליה מכל חד מינא, דהא גבי כל חד כתיבי חמש סלעים. אבל לר' יהודה דאמר שלשים בגזירה שוה דנתינה נתינה, ולא שדי נתינה (נתינה) אכולהו, ודאי צאן גרן ויקב לא אתא לחיובא דליתיב ליה מכל מין ומין, אלא לרבות בעלי חיים וגדולי קרקע אתא, ולרבות מיקב פרדות או כספים כדאזיל ומפרש לקמן. וכי תימא מנא לן לר' מאיר דמצי בצר ליה מחד מינה, ולטפויי מחד מינה, דלמא קאמר רחמנא חמש סלעין מכל מין ומין, י"ל מדכתיב מצאנך מגרנך וגו' משמע מקצת צאנך מקצת גרנך, ואפשר לומר דלר' מאיר נמי אי בעי למתב ליה כלהו מחד מינא לית לן בה, והא דקתני חמש סלעים מכל מין ומין, אגב אורחיה אתא לאשמועינן, דמגזירה שוה דריקם דבכור מייתינן לה, דהוי חמש סלעין, ושדינן ריקם אכל מין ומין, ושמעינן מינה דחייב למתן ליה חמש עשרה סלעים, והא דאמרינן הא בצר ליה מחד מינה כו' לאו דוקא, דהוא הדין אי בעי [אפשר] למיתב ליה כלהו מחד מינא.
וניליף ריקם ריקם מעולת ראיה. וא"ת והא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו (פסחים ס"ו ע"א), י"ל גזירה שוה סתם נתנה, ריקם ריקם, נתינה נתינה, ולא אתפרש מאי זו ריקם, או מאי זו נתינה, והכריע ר' מאיר דמבכור גמרינן מדכתיב כאשר (י)ברכך.
ונילף נתינה נתינה מערכין. א"ת והא בערכין לא כתיב נתינה, אלא בשדה אחוזה הוא דכתיבא (ויקרא כ"ז כ"ג) ונתן [את] הערכך ביום ההוא וגו', י"ל מכל מקום גבי לשון ערך כתיבה נתינה. וצ"ע.
ועוד עבד מעבד וכו'. פירוש אם תמצא לומר הכא דכתיב כאשר ברכך, תופש אני את המרובה, עבד מעבד הוה ליה למילף. וניליף מעבד חדא דתפשת מרובה וכו'. א"ת בתר דשני ליה דלהכי לא אזלינן לפחות שבערכין, משום דכתיב כאשר ברכך, מאי האי דקא מקשה ליה, חדא דתפשת מועט תפשת וכו', י"ל נהי דמשום דכתיב כאשר ברכך אין לומר בפחות שבערכין, אבל אפשר דהיכא דמסתפקא לן עיקרא דג"ש, אי מעבד, אי מערכין, לא אלים כאשר ברכך, לתפוש בגינה את המרובה.
ועוד וכו'. אם תמצא לומר דאע"ג דמסתפקא לן עיקרא דג"ש, משום דכתיב כאשר ברכך אזלינן בתר המרובה, דהא משום הכי אזיל ר' מאיר בתר המרובה, אע"ג דמספקא ג"ש דידיה, דאיכא למילף מעולת ראיה, (א"נ) [אעפ"כ] י"ל דמשום כאשר ברכך לא אזלינן בתר חמשים, דשלשים נמי ודאי מתנה מרובה היא, וקרינן בה אשר ברכך, ולעיל הוא דמשנינן כאשר ברכך כתיב, משום דשתי כסף דבר מועט הוא, וכן הוא [הא] דהוה מקשה ואימא בפחות שבערכין, משנינן לה הכי, דמקרי לה למתנה ברכה, משמע דמתנה מרובה היא, והיינו דקא מקשינן הכא חדא דתפשת מועט תפשת, כלומר דאי משום כאשר ברכך, שלשים שקלים ודאי מתנה מרובה היא. (ד"ת).
רבי שמעון מיכה מיכה גמר. א"ת והא מיכה דגבי ערכין לא חמשים היא, דכתיב (ויקרא נ"ז ה') ואם מך הוא מערכך וגו' כפי אשר תשיג יד הנודר וגו', י"ל מ"מ גברא מחייב חמשים, אלא דמשום דעני הוא, לא יהיב אלא כפי השגת ידו.
אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים. א"ת נימא הענק תענק כלל, מצאנך פרט, כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין, מידי אחריני לא, י"ל תתן לו חזר וכלל. וא"ת נהוי נמי כלל ופרט וכלל, ונימא מה הפרט מפורש דבר הקרב לגבי מזבח, צאן לקרבן, גרן למנחות, יקב לנסכים אף על פי שאינו ראוי לאישים, אף כל דבר הקרב לגבי מזבח, י"ל כאשר ברכך, פרטא הוא בהדי צאן גורן ויקב, הלכך מצאן אתרבו להו כל בעלי חיים בהדי כאשר (י)ברכך, ומגורן איתרבו כל גדולי קרקע, ואמעיטו להו כספים ופרדות שאינן בכלל ברכה, דומיא דצאן וגרן דמשבחן מגופיהו, ויקב דאייתר ליה, למר לאיתויי כספים ולמר לאיתויי פרדות. ורש"י ז"ל גריס למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ולא נהיר דהא אדרבה כספים ופרדות אימעיטו להו אי לא הוה כתיב יקב כדכתיב, ולר' מאיר דאיצטריך ליה צאן גרן ויקב לחמש סלעים מכל מין, ממעטינן כספים ופרדות וכל שכן שאר מטלטלין.
<h2>דף יז:</h2>
הכל לפי ברכה תן לו. פירוש יותר על חמש עשרה סלעים, אם נתברך הבית בגללו הוסף [ו]תן לו לפי ברכה.
נתברך הבית בגללו מעניקין לו. פירוש חמש עשרה סלעים, ולא לפי ברכת הבית נותנין לו, ועל כרחיך כך הוא, דודאי רבי אלעזר בן עזריה לא פליג אכל הני תנאי דלעיל דיהבי שיעורה להענקה.
ומה ראית לרבות את הבן וכו'. פירוש מרבה אני את האח, דהיכא דליכא בן עובד את האח, אבל היכא דאיכא בן אינו עובד את הבן, ואע"ג דליכא אח, מיהו ודאי אם הייתי מרבה את האח פשיטא דהיכא דאיכא בן, אינו עובד את האח, שאין יורש היכא דאיכא בן.
מרבה אני את הבן שכן קם וכו'. א"ת לימא שכן קם תחת אביו לנחלה וליעדה, ולא הוה מצי לאקשויי אדרבה מרבה אני את האח וכו' דהכא תרתי והכא חדא, י"ל בתר מילי דאיתנהו בבן, וליתנהו באח כלל, קא מהדר תלמודא, ומשום דהוה אתיא לאוכוחי דאינו עובד את האח ואע"ג דליכא בן, לא נקט לנחלה, דהיכא דליכא בנים הרי אח יורש, מיהו אפילו הכי ודאי שפיר הוה מצי לאכרועי מיניה עודפה דבן מאח, דכיון דמכל מקום מקדם קדים בן לאח לנחלה, שמעת מינה דבן עדיף מאח, וגבי עבד עברי כיון דמקרא אחד מרבה, ומקרא אחד ממעט, טפי מסתברא למעט את האח ולרבות את הבן, מדנמעטה לבן ונרבייה לאח, אבל אע"ג דהוה מצי למנקט לנחלה שבקיה, ולא נקט לה אלא מילי דאיתנו בבן וליתנהו כלל באח, ואף על פי שנתן לו מקום להקשות אדרבה מרבה אני את האח וכו' משום דהוו להו הכא חדא והכא חדא, לא אכפת ליה בהכי, דהא שפיר איכא לשנויי כלום יש יבם וכו'. ואפשר לומר דלהכי לא נקט לנחלה משום דבת תוכיח, שהבן קודם לה לנחלה, ואפילו הכי עובד את הבת, דלא ממעטינן אלא אח. וכי תימא מנא להו לרבנן דעובד את הבת, י"ל מדלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו, לגבי עבד עברי נמי בן ובת כי הדדי נינהו, ולא נהירא דנהי דבן ובת שוים, משום דלענין יבום אשכחן דכי הדדי נינהו, ואע"ג דבן עדיף מבת לנחלה, אבל היכא דאתית למעוטי בן ולרבוי אח משום דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, ודאי בן עדיף לרבויי טפי מאח, שכן קם תחת אביו לנחלה וליעדה, ואי קשיא הא דלא ממעטינן הכא אלא אח, וכן בפרק יש נוחלין (ק"ט ע"א) דאמרינן דבן ובת שוין לנחלה, כיון דלענין יבום כי הדדי ננהו, ובמס' ערכין (כ"ה ע"ב) ממעט בת גבי מקדיש שדה אחוזה דכאחר דמי, י"ל שאני התם דכתיב לאיש אחר, כל שהוא אחר במקום בן וכדאיתא התם.
האי מבעי ליה לכדתניא ואף וגו' להעניק. א"ת והא נפקא לן לעיל (ט"ז ע"ב) מתשלחנו וכי תשלחנו לרבות יוצא ביובל ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסמנין, י"ל הא משום דקיימא לן הענקה באמה העבריה, מרבינן בה סימנין להענקה מדכתיב וכי תשלחנו, דמתרבו מיניה כולהו שלוחין, וסימנין נמי מרבינן מיניה באמה העבריה, דלא תימא אמה העבריה דוקא בשלוחין דאיתנהו גבי עברי מעניקין לה, כגון ביובל ובמיתת אדון, אבל אי לאו ואף לאמתך תעשה כן הוה אמינא אין מעניקין לאמה העבריה כלל, ואף על גב דאיתקש עבריה לעברי, הוה מוקמנא היקשא למילי אחריני, כגון לעבד עברי שנקנה בשטר (לעיל ט"ז ע"א) מהקישא דעבריה, ולענין השביח והכסיף (לקמן כ' ע"א) דאתיא אמה העבריה מעבד עברי מהקשא דעבריה לעברי, אבל לגבי הענקה לא הוה מקישנא להו, משום דכתיב כי משנה שכר שכיר, שעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה (לעיל ט"ו ע"א), והא (ד)לא שייך באשה, דלא שרא רחמנא למסרה לעבד כנעני. והא דאיצטריך (בה) [לה] קרא לעיל למעוטי מוכר עצמו שאין מעניקין לו, ולא נפקא לן מדמעטי קרא ממסירת שפחה כנענית, י"ל בתר דגלי לן ואף לאמתך תעשה כן להעניק, דמעניקין לאמה העבריה אעפ"י שאינה עובדת בין ביום ובין בלילה, הוה יליפנא למוכר עצמו, והוה אמינא אע"פ שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מעניקין לו, ממורי נר"ו, ואי נמי הוה אמינא הענק תעניק לו ולא לה, והוה עדיף ליה למעוטי אמה העבריה שהוזכרה בפרשה.
ואי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו כו'. אי קשיא הא דתנן (דמאי ו' ט') חבר ועם הארץ שירשו אביהם עם הארץ, והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין, יכול חבר לומר לעם הארץ, טול אתה פירות שבמקום פלוני, ואני פירות שבמקום פלוני, פירוש שהחבר רוצה ליטול המופרשין ומותר לעשות כן, דאי נמי פליגי תרוייהו במעושרין ושאינן מעושרין, סוף סוף עם הארץ לא ירצה לעשר את חלקו, [ו]ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול, כיון דלא אתא לידיה דחבר, שמעת מינה דאפילו בירושה דאורייתא, עד דמטי [ליה לידיה] לא הוי ברשותיה, והכא מקשינן אי סלקא דעתך ירושה דאורייתא, חליפי ע"ז קא שקיל, נ"ל התם בחד מינה דאמרינן הוברר הדבר דהני פירות חלקו של חבר הוא, ושאינן מעושרין לחלקו של עם הארץ, הכא בתרי מיני לא אמרינן בהו הוברר הדבר דע"ז חלקו של גוי, ומעות חלקו של גר, (בפלגא) [כחליפי] דע"ז דמי, דיקא נמי דקתני עלה דההיא (טול) אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים, וצ"ע במעושרים ושאינן מעושרים, היכי אמרינן הוברר הדבר, והא אי בעי עם הארץ הוה יכיל למימר נפלוג במעושרין ושאינן מעושרין, אלא נראה כגון דלא ידע עם הארץ הי ננהו מעושרין ושאינן מעושרין, א"נ אפילו ידע מסתמא לא קפיד לחלוק במעושרין, דסוף סוף הרי לא יעשר את חלקו בשאינן מעושרין, ועוד אינו מחזיק את אביו בחזקת שלא עשר, וכיון דודאי עם הארץ לא יקפיד בכך, אמרינן הוברר הדבר, אבל בחיטים דסתמיהו דאינשי קפדי לחלוק בכל (המילין) [המינין], מעיקרא זכו שניהם בחטים ושעורים, ודמי כמאן דאתו לידו דחבר פלגא דחטים ופלגא דשעורים, ואפילו למ"ד אין ברירה (במטלטל') [בתרי מיני], בחד מינה יש ברירה.
שמא יחזור לסורו. כדי לחלוק עם אחיו, דהא אף על פי שיחזור לסורו ישראל משומד הוא, ומשעה שנתגייר הוה ליה כקטן [שנולד], ותו לא ירית אבוה מדינא אעפ"י שנשתמד, אלא להכי חיישינן שמא יחזור לסורו, משום דקא מפסיד בגירותו, יתקוטט בעצמו על שנתגייר ויחזור לסורו מתוך כעסו.
ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. טעמא דמלתא כדי שלא יטעה אחרים, דמאן דחזי סבר מדינא מהדר ליה, ואם לוה ממנו יחזיר לו גם כן, א"נ כדאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט) כל העושה דבר שאינו צריך נקרא הדיוט, ורש"י פירש אין מחזיקין לו חכמים טובה, ואפשר לומר דכי היכי דלא ליטעו אינשי למחשביה כשר, ואם קדש את אחותו ובא אחר וקדשה, אתי למשריה לעלמא, ולא נהירא דא"כ בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כל שכן דהוה לן למימר אין רוח חכמים נוחה הימנו.
כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה. פרש"י הא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו, מיירי בהורתו ולידתו שלא בקדושה, והא דקתני רוח חכמים נוחה הימנו, בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דכיון דלידתו בקדושה שויוה רבנן כישראל, ועובדא דאיסור דבפ' מי שמת (ב"ב קמ"ט ע"א) דאמר רבא במאי קני להו רב מרי להנהו זוזי, אי בירושה לאו בת ירושה הוא כו', איקפד רבא אמר מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי מינאי, אע"ג דרב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, [ולא] מהדר ליה רבא, התם פקדון, הכא הלואה דאי לא מהדר ליה, נמצא משלם רעה תחת טובה, ולא נהירא דאי משום האי טעמא בהורתו ולידתו שלא בקדושה יחזיר, דלא להוי משלם רעה תחת טובה, ואדרבה טפי מסתברא דבפקדון ברשותיה דמריה איתיה יחזיר. ואית (דגר) [דפי'] דודאי דעתיה דרבא הוה להחזיר לרב מרי, אבל היה רוצה דמדינא לא לחייב, כדי שיחזיקו לו טובה בהחזרתו, ותהא רוח חכמים נוחה הימנו, ויש מפרשים דבהורתו שלא בקדושה חייב להחזיר, שמא יחזור לסורו, מתוך שהוא מפסיד בגירותו וגירות אביו, אבל בלידתו [והורתו] בקדושה ליכא למיחש שמא יחזור לסורו, כיון דבקדושה כולו, ולא נהירא דהא מדקתני שנתגיירה בניו עמו, משמע שהורתן ולידתן שלא בקדושה, וקתני עלה אם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו.
<h2>דף יח.</h2>
מי כתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. וא"ת והא מדאיצטריך למעוטי שאינו עובד שמעינן מינה (דגר) [דגוי] יורש את אביו, דאי לאו בר ירושה הוה, פשיטא שאינו עובד את הבן, ולמאי איצטריך למכתב קונהו, וי"ל דילמא הכא קמ"ל קרא שאינו יורש את אביו, דהוה אמינא (כיון) דאית ליה חייס לירות, כתב רחמנא עם קונהו למעוטי בניו, לאשמועינן דלאו בר ירושה הוא, ולא תדוק ולא עם יורשי קונהו דמשמע דבר ירושה הוא, אלא אימא ולא עם [בני] קונהו.
מהו דתימא לא ליבטלן הלכתא מיניה. פירוש ובסוף שש או ליובל נכפיה למכתב (ליה) [לה] גטא, וכתב (רש"י) דלא גרסינן במיתת האדון, דהא אף על פי שיעדה קונה עצמה במיתת הבעל, ואיכא למימרא דלדגרסי' ליה [מיירי] (ו)כגון דלית ליה בנים, ונפלה לקמי יבם, דהוה אמינא נכפיה ליבם לחלוץ לה, א"נ כגון שיעדה לבנו, דהוה אמינא במיתת אב תיפוק. וא"ת וליתני גרעון כסף, ולישמעינן נמי דאם יעדה, לא תפוק בגרעון כסף, כדאשמעינן בשנים ויובל, וכי תימא בגרעון כסף פשיטא דלא נפקא, דהא בכסף שיש לו עליה קדשה, והרי (מחלה) [מחל לה] כספו כי היכי דתתקדש ליה, א"כ בשנים ויובל [נמי] פשיטא דלא נפקא, דהא אקדשה לה בכסף שמחל לה א"נ במעות הראשונות, למ"ד לקדושין ניתנו, י"ל שנים ויובל דממילא קאתו הוה אמינא דמפקי לה נמי אף על פי שיעדה, כיון שע"י מכירה נתקדשה לו, אבל בגרעון כסף פשיטא, דקרא כתוב בהדיא (שמות כ"א ח') אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה, הא אם טובה בעיני אדוניה, ויעדה, לא יפדנו, (ד"ת).
ואינה נמכרת ונשנית. אבל עבד עברי נמכר ונשנה בבית דין. ומפדין אותה בעל כרחה. אבל עבד עברי בין שנמכר בבית דין בין מכר עצמו, אין מפדין אותו בני משפחה בעל כרחו מנכסיו, דכיון דבעל כרחו מפדין אותו, הדר אזיל ומזבין נפשיה כדמפרש ואזיל.
(בגנבו) [בגנבתו] ולא בזממו. פירוש אם העיד על חבירו שגנב, והוזם, דכתיב (דברים י"ט י"ט) ועשיתם לו כאשר זמם, והוה אמינא כמאן דגנב איהו דמי, כתב רחמנא בגנבתו, דמשמע דוקא בגנבתו עצמו. אבל אין לפרש ולא בזממו, שאם העיד על חבירו שחייב מאתים זוז, והוזם, שאינו נמכר, דהא פשיטא הוא, ומאי איריא בזממו דאינו נמכר, אפילו גזל אינו נמכר בגזלו, בגנבה דוקא נמכר.
כאן בגנבה אחת כאן בשתי גנבות. פירוש בגנבה אחת אינו נמכר ונשנה, דנמכר בגנבתו אמר רחמנא, ולא נמכר שני פעמים בגנבתו, אבל בשתי גנבות נמכר ונשנה.
אמר ליה אביי גנבתו טובא משמע. דמסתמא קאמר דבגנבות נמכר ונשנה, אע"פ שעמד בדין על שני גנבות כאחת, ומש"ה קמקשה ליה אם עומד בדין על שתיהן כאחת, גנבה אחת חשיבי, אף על גב דבתרי זמני גנב.
אלא אמר אביי כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם. באדם אחד אפילו בשתי גנבות, אם עמד בדין על שתיהן אינו נמכר ונשנה, אבל בשני בני אדם, אפילו הן שותפין וגנב זה כלי של שניהם נמכר ונשנה, והוא הדין באדם אחד אם עמד בדין על גנבה אחת, ואחר עומדו בדין על גנבה זו, חזר וגנב, שנמכר פעם אחרת. ואיכא דאמרי אף על פי שלא עמד בדין על שתי הגנבות כאחת, כיון שלא נמכר עד שגנב, [שתי] הגנבות (כאחד), כחדא גניבה חשיבי, ואינו נמכר ונשנה אלא בשני בני אדם, א"נ באדם אחד אם גנב אחר שנמכר, פעם אחרת. והיינו דמקשה גנבתו טובא משמע, דאפילו גנבות טובא כחדא גנבה היא, כיון שלא נמכר גנב. ור"י פירש כאן בגנבה אחת, בגנבה אחת נמכר ונשנה, דכתיב ונמכר בגנבתו עד שישתלם כל גנבתו, בשני גנבות אינו נמכר ונשנה, ומקשה ליה אביי גנבתו טובא משמע, פירוש אפילו גנבות טובא כחדא גנבה איכא למחשבינהו, ולומר דנמכר ונשנה, [ומשני] כאן באדם א' כו', פירש באדם אחד נמכר ונשנה, בשני בני אדם אינו נמכר ונשנה. וא"ת ואידך יפסיד, ויש לומר מזבינן ליה פעם אחת, ובדמי המכר פלגי תרויהו, וקשיא להאי פירוש הא דתניא גנבתו היא אלף, ושוה חמש מאות נמכר, והא הכא (דגבה) [דגניבה] אחת מדקתני גנבתו אלף, וקתני נמכר דמשמע דנמכר פעם אחת, וכי תימא הכי קאמר נמכר וחוזר ונמכר, הא אמרינן עלה (במילתא) [במכילתא] דיו שישתכר מחצה ויפסיד מחצה, ואפילו מאן דאמר התם ימכר בה' מאות, ויכתב שטר על עצמו בה' מאות, מודה דאינו חוזר ונמכר.
גנבתו ה' מאות ושוה אלף אינו נמכר. דאי אמרת נזבנה לד' וה' שנים, ועבדך שש שנים כתיב, ודאי משמע שאינו נמכר פחות, ואי אמרת נזביניה לשש, ולהוו חמש מאות דידיה, וה' מאות לבעל גנבה, נמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו.
אמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן. הני ברייתות דלעיל דתני חדא ואינה נמכרת ונשנת הא עבד עברי נמכר ונשנה, ותניא אידך כיון שנמכר פעם אחת, שוב אינו רשאי למוכרו, דמתרוייהו שמעת דאע"פ שאין גנבתו כנגד ממכרו נמכר, כרבנן אזלי, והא דמשני להו רבא אהדדי, אע"ג דכר' אליעזר סבירא ליה, מדקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן, מתרץ להו אליבא דרבנן.
בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. ורבנן לית להו האי דיוקא, דמכל מקום השתא בגנבתו נמכר, אף על פי שאין כל גנבתו משתלמת במכירה זו. ולרבנן צ"ע אם מכרוהו ב"ד לבעל הגנבה, אי יהיב ליה הענקה, דאע"ג דקי"ל לו ולא לבעל חובו, נראה דאי תפיש לא מפקינן מיניה, הלכך לא מפקינן הענקה מבעל הגנבה, כיון שלא נשתלם כל גנבתו.
בעל כרחיה דאב. אם נפלו לאב נכסים אחר שמכר בתו, מפדין אותה מנכסי דאב בעל כרחיה דאב, משום פגם משפחה. ליכא לפרושי בעל כרחיה דאב, ואם ירצו קרובים יכולין לפדותו בעל כרחיה דאב (ואם), דודאי עבד עברי נמי פודין אותו קרובים בעל כרחיה, ועוד דמפדין אותו משמע מכריחין אחרים לפדותה, מדלא קתני פודין.
ה"ג אי הכי עבד עברי נמי. פירוש אם נפלו לו נכסים, יפדוהו מנכסיו בעל כרחיה משום פגם משפחה. ואית דגרסי עבד עברי נמי נכפיוה לבני משפחה, פירוש נכפינהו עניים שבבני משפחה לעשירים לפדותו, משום פגם משפחה, ולא נהירא מדקא משני הדר אזיל ומזבן נפשיה, ואנן במכרוהו ב"ד עסקינן, דומיא דאמה העבריה שנמכרת בעל כרחה, וכיון דבעל כרחו נמכר, אמאי אמרינן הדר אזיל ומזבן נפשיה, אבל למאי דמפרשינן משום דהוה אתי למימר דנכפייה לעבד דלפריק נפשיה בעל כרחיה מנכסיה, איכא לשנויי שפיר הדר אזיל ומזבן נפשיה.
ומני ר' שמעון היא. הוה מצי נמי למימר ר' אליעזר היא, (ואד"ג) [וא"ד] משום דמסתמא קתני דאינה נמכרת ונשנת, לא לשפחות אחר אישות, ולא לשפחות אחר שפחות, וליתא דליכא למשמע ביה אינה נמכרת לאישות, דא"כ נשנית נמי אירי באישות, וליכא למאן דאמר שאין אדם מוכר את בתו לאישות ושונה. (א"ה כאן נ"ל חסר וחבל על דאבדין).
<h2>דף יח:</h2>
ה"ג והכי גרס רש"י ז"ל בבגדו בה כיון שבגד בה, שוב אינו רשאי למוכרה, דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר בבגדו כיון שפירש טליתו עליה, שוב אינו רשאי למוכרה, במאי קא מפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למסורת ור' עקיבא סבר יש אם למקרא. פירוש רבי אליעזר סבר יש אם למסורת, ואע"ג דקרינן בבגדו בחיריק, קרי בה נמי בבגדו בחטף קמץ תחת הבית, והוא מקור מלשון בגידה (דברים כ"ט י"ח) והיה (כישמוע) [בשמעו], ומשומרו את השבועה (דברים ז' ח'), בקראי ענני (תהלים ד' ב'), בשלחי אותם (במדבר ל"ב ח') וא"ת מ"ט לא אזיל בתר מקרא ומסורת, דאי מפרשת ביה לשון בגד שהוא טלית, מקיימן תרויהו מקרא ומסורת, י"ל (פשיטא) [פשטיה] דקרא אאביה קאי, ואי מפרשת ביה טלית אאדון מהדר, כלומר כיון שפירש האדון טליתו עליה, וקרא משמע בבגוד האב בה, דגבי אב קאי דכתיב (שמות כ"א ח') לא ימשול למכרה, ולא נהירא דהא איכא למימר דמשמע נמי (דבגדו) [דבבגדו] בה אאדון נמי קאי, וכדכתיב בתריה ואם לבנו יעדנה דקאי אאדון, אלא י"ל דפשטיה דקרא משמע בגידה, דאי האי בבגדו לשון טלית משמע, הוה ליה למכתב בפרשו בגד בה, ועוד לא הוה ליה למכתב בה, אלא עליה, כדכתיב (רות ג' ט') ופרשת כנפיך על אמתך, וכיון דיש אם למסורת, קרינן ביה בבגדו לשון בגידה כפשטיה דקרא.
ר' עקיבה סבר יש אם למקרא. ובגדו בחירק קרינן, הלכך על כרחיך לשון טלית הוא, כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית ל"ט י"ב), דאי לשון בגידה, היה נקוד בחטף קמץ תחת הבית, כדרך רוב המקורות מבנין הקל, וא"ת והא כתיב (בראשית י"ט ל"ג) בשכבה ובקומה, בשברי לכם (ויקרא כ"ו כ"ו) (ופתחו את האולם) [וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח' ה')] שהם נקודים בחיריק. יש לומר כל אלה זרים הם בדרכי הדקדוק, ואין למדין מהן מלות אחרות, וא"ת לעולם לשון בגידה הוא, ואינו מקום אלא שם דבר הוא, כמו ובגד בוגדים בגדו (ישעיה כ"ד ט"ז), י"ל סתם [בגד] טלית משמע, ולא אשכחן בגד שם דבר, אלא בגד בוגדים לחוד, ושאני התם דמדכתיב בגד בוגדים הרי מפורש שהוא לשון בגידה, דמלת בוגדים מלמדת עליו, אבל סתם טלית משמע, ועוד דאי לשון בגידה הוא, הוה ליה למכתב לשון מקור, ולא שם דבר, והיה הלשון מתוקן יותר (דהיא) [דאי] אמרת שהוא שם דבר מלשון בגידה, ופירושו בבגידתו בה, לאו ארחיה דקרא למכתב הכי. וכיון דאשכחן דר' עקיבא אזיל לטעמיה, וס"ל יש אם למקרא, דתנן (אהלות פ"ב מ"ב) ר' עקיבא אומר מנין לרביעית דם הבא משני בני אדם מתים, שמטמאה באהל, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא וכו', כדאיתא ריש פרק קמא דסנהדרין (ד' ע"א) ור' אליעזר נמי מוכחא סוגיא דבכורות (ל"ד ע"א) דס"ל יש אם למסורת, דאיפליגו התם רבי אליעזר ורבנן בתרומה טמאה, וקאמר ר' אליעזר יניחנה במקום המוצנע, דמשמרת תרומתי קרינן, דמשמע שתי תרומות, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ומקשינן התם למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא והתניא בבגדו בה וכו'. ר' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת. ק"ל להאי דקס"ד בפ"ק דסנהדרין (ד' ע"א) דר' שמעון סבר יש אם למקרא, בסכות בסכות בסכות הרי כאן שש וכו', ולא דריש מסורת דבסכת כתיב, והכא דריש מסורת, י"ל היכא דמשמעותיה דמסורת מפיק ממשמעותיה דקרא דריש מקרא ולא דריש מסורת, אבל היכא דמצית למדרשינהו לתרויהו דרשינן להו.
ואית דגרסי אפכא בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה, שוב אינו רשאי למכרה [דברי ר"א, וכו'], במאי קא מפלגי, רבי אליעזר סבר יש אם למסורת, פירוש ולפי המסורת אי אפשר לקרות בגדו בחירק, (ד)מדלא כתיב ביה יו"ד, ולא בגדו בחטף קמץ, מדלא כתיב ביה וא"ו אחר (קמץ חטף) [חטף קמץ], דחטף קמץ במקום חולם הוא, ואע"ג דלא אשכחן בשום דוכתא וא"ו אחר (קמץ חטף). [חטף קמץ], י"ל כולם כמו חסרים, דבחולם נמי אתה מוצא בכמה מקומות שאינו מביא עמו וא"ו, ובודאי השלם ראוי להביא עמו וא"ו, אלא על כרחין לפי המסורת שאין בבגדו (ב)לא יוד ולא וא"ו, ראוי לקרות בבגדו בסגול, [ו]ליכא למשמע ביה אלא טלית, ור' עקיבא סבר יש אם למקרא, ובגדו בחירק קרינן, ואיכא למשמע ביה בגידה, והוא מקור כמו בשכבה ובקומה, (ובפתחו את האולם) [וכפתחו עמדו כל העם]. וא"ת הא איכא למשמע ביה נמי בגד ממש, י"ל פשטיה דקרא בבגידה משתמע וכדכתיבנן לעיל, ולא נהירא כלל. וק"ל לר' אליעזר, נהי דלפום מסורת ראוי לקרותו בבגדו, הא בבגדו בסגול נמי איכא למשמע לשון בגידה, ומה בין גזרת בגד תכלת (במדבר ד' ז'), לבגד בוגדים, והרי שניהם (בשקל) [במשקל] א', ותו קשיא לגרסא זו הא דמקשינן לקמן והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, בשלמא אי ר' עקיבא סבירא ליה הכי, מקשינן מדר' עקיבא דהלכתא כותיה, לגבי ר' אליעזר, אלא אי ר' אליעזר הוא דס"ל [הכי], היכי מקשינן מדר' אליעזר לסתמא דבריתא.
(ו)יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה. פירוש מי אמרינן נישואין עושה, מידי דהוה אמסר האב לשלוחי הבעל, או דילמא התם מסר לה לשום אישות, הכא לא מסר לה לשם נשואין, אלא לשום מכירה, ואפילו למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו, לא דמי, דהכא אם לא ירצה לייעדה הרשות בידו.
למאי נפקא מינה ליורשה וליטמא לה. הא דלא אמר נמי לחנק, דאי אמרת נשואין עושה, הבא עליה בחנק, ואי אמרת אירוסין עושה, הבא עליה בסקילה, ולר' יאשיה דאמר אליבא דר' מאיר דאמר ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים (סנהדרין ס"ו ע"ב) הבא עליה פטור, י"ל משום דלר' יונתן אליבא דר' מאיר לא נפקא מינה מידי, דס"ל דקטנה מאורסה מסקילה ממעט לה קרא, אבל חנק חייב, ולהכי לא נקט חנק, ונקט מאי דנפקא מינה לדברי הכל. והא דלא נקט נפקא מינה לאכל בתרומה, משום דלמשנה ראשונה לא נפקא לן מינה מידי לעולא דאמר שמא ימזגו כו', דאפי' תימא אירוסין עושה ליכא משום שמא ימזגו כיון דאינה בבית אביה, וכדאמרינן בפ' אע"פ (כתובות נ"ז ע"ב) אי הכי הגיע זמן נמי התם דוכתא מיחד לה, ולרב שמואל בר יהודה נמי, דאמר משום סמפון, אפשר דלא נפקא מינה מידי למשנה ראשונה, דאפילו תימא אירוסין עושה, כיון דאיתה ברשותיה מבדק בדיק לה, ואפשר דכיון דהשתא לא יהיב לה מזוני מחמת קדושין, דאפילו אם לא יעדה הוה יהיב לה מזוני, לא אכפת ליה לבדקה, אבל למשנה אחרונה ודאי נפקא מינה, דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואם ייעוד אירוסין עושה אינה אוכלת בתרומה, ובהא נמי אפשר לומר דלמשנה אחרונה נמי אכלה בתרומה שאין זו בדיקת חוץ כיון דברשותיה היא. והא דלא אמר דנפקא מינה למעשה ידיה. משום דודאי אפילו תימא אירוסין עושה, מעשה ידיה יש לו, דהא הגיע זמן, דכל אימת דבעי, מצי לייעדה ולהכניסה לחופה.
והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. פירוש דר' עקיבא דאמר הכי, ור' אליעזר דפליג עליה שמותי הוא והלכה כר' עקיבא, ומכאן ראיה לגירסת רש"י ז"ל, ולאידך גירסא דגרסינן לעיל כיון שפירש טליתו עליה כו' דברי ר' אליעזר, יש מתרץ דלהכי קא מקשינן הכא אליבא דר' אליעזר, משום דר' אליעזר איירי בהך ברייתא וקתני ושוין כו', וליתא דאי גרס בהא ר' אליעזר, למסקנא דמוקמינן היאך ברייתא, לרב נחמן בר יצחק כר' עקיבא, קשיא דהא קתני ושוין שמוכרה כו', ור' אליעזר הא סבירא דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ולדידן נמי דגרסי לקמן מוקים לה כר' אליעזר דאמר לשפחות אחר שפחות (אישות) הוא דלא כו', קשיא היכי הוה ס"ד לאוקומא בקדושי ייעוד, והא ר' אליעזר ס"ל כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, והכא קתני ושוין כו', אלא על כרחין לא גרסי' ר' אליעזר, אלא ר' אלעזר, והוא ר' אלעזר בר' שמעון. וא"ת היכי מתוקמא הך ברייתא כר' עקיבא, והא ר' עקיבא ס"ל (לקמן ס"ח ע"א) אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומאי שנא אלמנה לכהן גדול, מקרובים, דהא אלו ואלו אין [קדושין] תופסין בהם, וכי תימא כי הוה מקשינן והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, לאו לאוקומה כר' עקיבא הוא אתיא, אלא לאוקומה כרבי שמעון, ליתא דהא אמרינן לא בקדושי ייעוד, ולר"ש אינו מוכרה, דהא סבירא ליה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ולא לשפחות אחר שפחות, י"ל כי הוה מוקמינן לה כסברא דר' עקיבא דאמר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, הוה סבירא ליה לתנא דברייתא כר' עקיבא בשפחות אחר אישות, ופליג עליה בחדא, דסבירא ליה קדושין תופסין בחייבי לאוין.
הכא בקדושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה וכו' וייעוד אירוסין עושה, ושאני אירוסין דידה מאירוסין דאביה. כר' עקיבא סבירא לן, דאמר לשפחות אחר אישות הוא דלא מצי מזבין, אבל לשפחות אחר שפחות מצי מזבין לה, והא דאמר ר' עקיבא כיון שפירש טליתו עליה, בקדושין דעלמא קאי, דאלו אחר אירוסין דידה יכול למכרה, והכי [קאמר] כיון שמסרה למי שנתחייב בשארה וכו', ולעיל לא אוקימנא לה בקידושין דעלמא, אלא סבירא לן נישואין עושה, אבל השתא מוקמינן לה הכי, אע"ג דסבירא לן אירוסין עושה, מדקתני ושוין שמוכרה אלמנה וכו', דמשמע דבתר קדושי ייעוד יכול למכרה לשפחות. וצ"ע מאי טעמא דתנא דבריתא דמפליג בין אירוסין דידיה לאירוסין דידה, ומוקמינן בבגדו בה בקדושין דעלמא, ולא מוקים בקדושי ייעוד, בשלמא אי סבירא לן ייעוד נישואין עושה, משום הכי מוקמינן קרא בקדושין דעלמא, אלא אי סבירא לן אירוסין עושה, אמאי אזדקקינן לאוקמה בקדושין דעלמא, ושמא משום דפשטיה דקרא אאביה קאי, ואי בקדושי ייעוד מוקמא לה, כיון דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, על כרחין אאדון קאי.
בשלמא אירוסין מאירוסין שאני. איכא דאמרי דקידושי נערה בסקילה, בוגרת בחנק, ולא נהירא, אלא הכי פירושו אי (שני) [שאני] אירוסין דידה מאירוסין דידיה, ואמרינן באירוסין דידה שהאב רשאי למכרה, אין תימה בדבר זה, דכי היכי דהדרה לרשות אביה למעשה ידיה ולהפר נדריה, הדרה נמי לרשותיה למהוי רשאי למכרה, אבל באירוסין דידיה שוב אינו יכול למכרה. כיון דאיהו גופיה מסרה לאישות, אלא אי אמרת נישואין עושה (אבל) [אפילו] בנישואין (דידיה) [דידה] היכי הדרה לרשותיה דאב למוכרה, כיון שאינה חוזרת לרשותו למעשה ידיה ולמציאתה ולהפר נדריה, ועוד בית אביה כתיב (במדבר ל' י"ז) דשמעת מינה דמשנשאת שוב אין לאביה רשות בה לשום דבר.
<h2>דף יט.</h2>
בנו כל דהו. ומזכא הוא דזכי רחמנא לייעד, אע"ג דלאו בר קנייה הוא. או דילמא בנו דומיא דידיה. ובדידיה פשיטא לן דגדול הוא, כיון שקנה אמה העבריה, דאע"ג דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, (גיטין נ"ט ע"א), עבדא כמקרקעי דמי, ואפילו עבד עברי, וכדאמרינן בריש פרקין (לעיל ז' ע"א) אם כן מצינו נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להן אחריות כו'.
איש פרט לקטן. פי' הראב"ד ז"ל פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד, [דבן תשע ויום אחד] ביאתו ביאה ונהרגת על ידו כדיליף התם מרבוי, ואיש פרט לאשת קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד דלאו בר אישות הוא, ופחות מי"ג קטן מקרי, אבל לגבי ביאה הוי גדול מבן תשע שנים ויום אחד, ואם בא על אשת גדול נהרגת על ידו, וקשיא ליה להראב"ד מאי טעמא לא פליג ותני יכול שאני ממעט אף בן תשע שנים ויום אחד, ת"ל ואיש, כדדריש בכמה דוכתי בתורת כהנים (מצורע פ"ו א' ועוד), ופירש דלמפטריה לקטן אתי קרא, שאם פחות מי"ג ובא על הערוה, פטור, דהוה אמינא בעריות לחייב, כיון שנהנה ולא נהירא.
אלא מאי אינו מיעד אמאי ממעט ליה קרא. ומכי יקח איש (דברים כ"ב י"ג) נפקא, איש ולא קטן.
דמדאורייתא חזיא ליה. שהיא זקוקה לו ועומדת, קמ"ל. קשה לי דהכא משמע דממיתה הוא דקא ממעט ליה, אבל אשתו היא לכל דבר, לפסלה מן האחים, וקם תחת אחיו לנחלה, ובמסכת יבמות (צ"ו ע"א) אמרינן ביאת בן ט' בגדול כמאמר שויוה רבנן, והא דאמרינן (יבמות קי"א ע"ב) יבמה יבא עליה אפילו כל דהו, אסמכתא בעלמא היא, וכי תימא השתא קמ"ל קרא דלאו אשתו היא, א"כ [מאי] הוה מקשי אביי, אלא מאי אינו מייעד, אמאי קא ממעט ליה קרא, לישני ליה דהשתא קמ"ל קרא דאינו מייעד, י"ל הכי השתא אי קדושי ייעוד דקטן קא ממעט, הוה לאשמועינן שאין האדון יכול ליעדה לבנו קטן, בעל כרחיה דאב, ומדקא ממעט לה גבי מיתה, ודייקינן פרט לאשת קטן, משמע דבדין ייעדה, ואשתו היא, אבל גבי יבמה כיון דמכל מקום אית ליה זיקא בגוה, אשתו קרי לה, וקמ"ל השתא דלית לה דין אשתו.
תרתי. פרש"י ז"ל תרתי דלא צריכן, דכיון דאין ייעוד אלא (בגדול) [מדעת] פשיטא דאין ייעוד אלא (מדעת) [בגדול], והראב"ד ז"ל פירש תרתי דסתרן אהדדי, מדקאמר אין ייעוד אלא מדעת, משמע מדעת אעפ"י שהוא קטן מעיקרא, ומשני מה טעם קאמר וכו' לפי שאין ייעוד אלא מדעת, ודעת קטן לאו כלום הוא.
ורב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקדושין נתנו. נראה דהוא הדין דלרבנן מתרץ לה, דסבירא להו נמי צריך (למדה) [ליעדה], והכי קאמר אפילו תימא לר' יוסי בר יהודה מעות הראשונות לקדושין נתנו, וכי תימא א"כ מני הא לא רבנן ולא ר' יוסי בר יהודה, שאני הכא דאמר רחמנא יעדה, ואע"ג דלקדושין נתנו צריך ליעדה בין לרבנן בין לר' יוסי.
אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך. לאו מתורת שליחות, דהא אין שליחות לקטן, אלא אומר לה הריני כמקבל כסף שתקבלי, ותתקדשי בו לפלוני, והיכא דאמר ליה תן מנה לפלונית בתי ותתקדש לך, פשיטא דמקודשת, דאפילו אומר ליה תנהו לכלב מקודשת, והא לא איצטריכינן למפשטיה מדר' יוסי בר יהודה, דסברא היא כיון דאפומיה חסר ממונא, אלא כי איצטריכינן לר' יוסי בר יהודה למי שאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך. דהוה אמינא כיון שאינו אומר למקדשה תנהו לבתי, אינה מקודשת, קמ"ל דכיון דאמר לה צאי וקבלי קדושין, כי מקבלה להו כמאן דמטי כסף לידיה, ודוקא בכסף, דאע"פ שאין שליחות לקטן, כסף נתן למחילה, והרי הוא כאלו התקבל, וכיון דחסר אידך ממונא בהני קדושין, ולדידיה ניחא ליה, ובמצותו קבלתו, מקודשת, אבל בקידושי שטר אינה מקודשת.
לאו א"ר יוסי מעות הראשונות וכו'. (וכיון) [ואפילו] דבאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך, מצי האב למהדר ביה כל זמן שלא קבלם, הכא בעל כרחיה דאב מייעד לה, דרחמנא זכי ליה לאדון, שלא יוכל האב לחזור בו, ועל מנת כן מכרה לו האב, וא"ת ממאי דגבי ייעוד דמי כמאן דאמר ליה אב לבתו צאי וקבלי קדושיך, דילמא כמאן דאמר לו לאדון תן פרוטה לבתי ותתקדש לך דמי, י"ל הא כתיב ייעדה מלמד שצריך ליעדה. דלא ס"ל לרב נחמן בר' יעקב כרב נחמן בר יצחק דאמר לקדושין נתנו, וגזרת הכתוב הוא דצריך ליעדה, אלא מדינא צריך ליעדה.
המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת וכו'. פירוש במלוה דידה שהניחה לו משכון עליה, דהוה אמינא אף על גב דקדשה במשכון דידה, אינה מקודשת, דלאו דעתה אקניית גוף המשכון, אלא דעתה אמלוה שהוא מוחל לה, כיון דמשכון דידה הוא, וכי הוה בידיה, דידה הוה, קמ"ל רב נחמן דודאי דעתה אמשכון, מדר' יוסי בר' יהודה, דהא באמה העבריה לא אמרינן דדעתה אמחילת שוה פרוטה שיש לה לעשות, אלא דעתה על קניית גופה. וא"ת מי דמי עבד עברי שהיה קנוי לרבו, אבל משכון שאין גופו קנוי למלוה אם משכנו בשעת הלואתו, דלמא אין דעתה על קניית המשכון, ותפשוט מינה דמשכון נמי קנוי כעבד עברי, ואם מחלו אינו מחול, י"ל זיל בתר עיקר טעמא, לאו אמרת באמה העבריה לאו דעתה אמחילת מלוה, אלא על קנין גוף שהיה ממושכן עליה, הכא נמי דעתה על קניית משכון שהיה ממושכן על ההלואה. ועוד אטו נשי דינא גמירי דנימא מדע ידעה דגופה קנוי, ואדרבה היא סברא גופא קנוי לאביה בלבד שהוא זכאי בהפרת נדריה ובקידושיה, אלא שמשועבדת עד שש לעשות מלאכה עם האדון, ולא שיהא גופה קנוי לו בכך. וא"ת השתא דאמר לה הרי את מקודשת לי בשוה פרוטה שאני מוחל לך, היכי מקדשא, והא אינו יכול למחול שעבודה שעליה במחילה בלא שטר, י"ל כיון דאמר לה שתתקדש לו באותה מחילה, אלים לשון קדושין (בשטר) [כשטר], לשוויה למחילתו מחילה גמורה ולאקדושיה ביה, ועוד דבההיא מחילה נמי גופה קנוי לו שהיא אשתו, ומקנין לקנין מעייל לה דמעיקרא היא גופה קנוי לו, והשתא נמי גופה קנוי, ולא אפקה מרשותיה במחילת פרוטה, דנימא דלא מקניא בלאו שטר, ממורי נר"ו. והני תרתי (ממרי) [מימרי] דרבא אמר רב נחמן, נראה דהלכתא נינהו, כיון (דרבה) [דרבא] קא פסיק להו, דאי אתא לאשמועינן לר' יוסי בר יהודה דינא הכי, הוה ליה למימר לר' יוסי בר יהודה אומר אדם לבתו וכו', מדקאמר אומר אדם וכו' מדר' יוסי בר יהודה, נראה (לפסק) [לפסוק] הכי קאתי, ופשיט ליה מדר' יוסי בר יהודה נשמע לרבנן. והגאון ר' יצחק ז"ל השמיט הא דאומר אדם לבתו קטנה וכו'. וצ"ע.
<h2>דף יט:</h2>
אומר לה בפני שנים הרי [את] מקודשת לי וכו' הרי את מיועדת לי. אע"ג דבאשה בעלמא אסתפקא לן הרי את מיועדת לי מהו, (לעיל י' ע"א) התם משום דאיכא למימר למלאכה קאמר לה, אבל הכא כבר היא מיועדת לו למלאכה, אלא ודאי לקדושיה קאמר לה. א"נ שאני הכא דאית ליה קנין הגוף בגוה, ומשום הכי מקדשא בלשון ייעוד בעלמא.
ואפילו סמוך לשקיעת החמה. דסבירא להו מעות הראשונות לקדושין נתנו, ומקדשת מעכשיו, [ד]במה היא מתקדשת סמוך לשקיעת החמה שהרי קבל דמי כספו, אבל השתא דאמרינן דמתקדשת היא מעכשיו, ממילא הוי מה שעשתה עמו עבודת חנם, דהא כבר איקדשא ליה משעת נתינת מעות הראשונות.
ונוהג בה מנהג אישות. שאינו רשאי לשעבדה, אלא מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי [לעשות בצמר, ונותן לה מעה כסף לצרכה] וכו' (כדתניא) [כדתנן] בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב), אבל שפחתו אם עשתה לו כשיעור הזה אין בידה להתבטל שאר השבוע (אלא לעשות בצמר ונותן לה מעה כסף לצורכה).
משל למאן אלימא לר' יוסי בר יהודה וכו' שוה פרוטה אין אי לא לא. לרב[א] אמר רב נחמן דסבירא ליה דטעמיה דר' יוסי בר יהודה דבעי שיעור פדייה, משום דקסבר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו, ולאו משום דכתיב והפדה, שפיר קא מקשינן הכא, דהיכי מצי למימר דלר' יוסי בר יהודה מקודשת לראשון, כיון דמעות ראשון לאו לקדושין נתנו, אבל לרב נחמן בר יצחק דאמר לעולם קסבר ר' יוסי מעות ראשונות לקדושין נתנו, ומשום דכתיב והפדה הוא דבעינן שיעור פדייה, צ"ע ממאי דאינה מקודשת מעכשיו לר' יוסי, דילמא לעולם מקודשת מעכשיו, וגזרת הכתוב הוא לתחלת פרוטה אחרונה של שש אם תרצה ליעדה, וכי תימא הא בהדיה קאמר ר' יוסי בר יהודה באידך בריתא שחק באדון ומקודשת לשני, מכל מקום הא דמקשי תלמודא מדקאמר ר' יוסי בר יהודה אם יש שהות ביום וכו' לאו קושיא היא, וי"ל הכי קא מקשינן, היכי יהיב ר' יוסי בר יהודה סימנא למלתיה ממשל זה, והא לא דמו אהדדי דגבי ייעוד איכא שעתא בתוך שש דחיילי בה קדושין [ד]שני, כגון אם [אין] (יש) שהות ביום כדי פדייה וקדשה אחר, ובמשל דהרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום ליכא שעתא דחיילי בה קדושי שני כלל, וכן נראה מפרש"י. עוד י"ל על כרחיך לר' יוסי בר יהודה אינה מקודשת מעכשיו, דליכא למימר גזרת הכתוב היא דבעי שיעור פדיה. אתא לאשמועינן דאע"ג דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אינה מקודשת מעכשיו, אלא הוי כמאן דא"ל פרוטה שיש במעות אלו מדמי פרוטה אחרונה שיהא לה לעשות עמך, תהוי מקודשת משעה שתרצה לייעדה, ואם אין שהות לעשות עמו שוה פרוטה, אשתכח שאין לו שוה פרוטה ביד האב, אבל אי אמרינן דמתקדשת מעכשיו, שיעור פדייה למה לי, ממורי נר"ו.
משל לרבנן. ופרש"י ז"ל משל לאומר וכו' הא (דאמר ר' יוסי) [דאמרי רבנן] בייעוד [משל] הוא לאומר לאשה וכו', שאם באת לדון דין אומר לאשה וכו' למוד אותו מדין ייעוד, פשיטא, האי דינא דאומר לאשה וכו' למוד אותו מדין ייעוד לרבנן, מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו גבי ייעוד, ואפילו הכי כמאן דאמר לה דמי, ומקודשת מעכשיו, ובעלמא נמי אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי אחר שלשים יום, אימא כמאן דאמר (ליה) [לה] מעכשיו לאחר שלשים יום דמי, קמ"ל דדוקא באומר מעכשיו אמרינן דמקדשת לראשון, דגבי ייעוד הוא דמקדשה מעכשיו, דהא לא אמר לה לאחר שלשים יום, אלא מסתמא מעכשיו נתן (ליה) [לה] המעות לשם קדושין דלגמרו כל שעתא דבעי ליעודא תוך שש, וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא באידך פירקין (לקמן נ"ח ע"ב), י"ל מדיני ייעוד למדה רבי וסתמא במתני'. וא"ת והא קי"ל במעכשיו ולאחר שלשים יום דצריכה גט משניהם, וי"ל הכא לא (אר"י) [איירי] ליה אלא למילף מדין ייעוד, דבמעכשיו אע"ג דאכתי לא גמרי קדושין, אם קדשה אחר מקודשת לראשון, והא דצריכה גט משניהם התם, משום דמספקא לן לאחר, אי תנאה היא אי חזרה היא, אבל אי אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו לשלשים יום, ודאי אינה צריכה גט משני. ויש לפרש עוד משל לאומר לאשה וכו', דין ייעוד ילפי רבנן מדין אומר לאשה וכו', פשיטא דדמי ליה. מהו דתימא הכא גבי ייעוד אינה מקודשת כיון דלא אמר לה, ולא נהירא כלל, דהיכי הוה מצי לאקשויי פשיטא, כיון דר' יוסי בר יהודה פליג עלה.
תניא אידך וכו' שחק באדון ומקודשת לשני דברי ר' יוסי בר יהודה. ואפילו לרב נחמן בר יצחק דאמר לר' יוסי מעות הראשונות לקדושין נתנו, מקודשת לשני, דלאו למימרא דמקודשת מעכשיו, אלא הרי זה כמאן דאמר לו בתי מקודשת לך משעת ייעוד ואילך, ונפקא מינה לשפחות אחר אישות, דאי לקדושין נתנו הוי אישות דידיה, ונפקא מינה נמי למפשט מינה אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, דאי לקדושין נתנו ליכא למפשט לה מדר' יוסי בר יהודה כדכתיבנא לעיל.
משל למאן אילימא לרבנן. משום דתני לה בברייתא גבי מילתיהו דרבנן, הוה סלקא דעתיה דמשל לרבנן, ולעיל נמי דהוה תני ליה למשל גבי מלתא דר' יוסי בר יהודה, הוה סלקא דעתיה דמשל לרבי יוסי בר יהודה.
פשיטא. דהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מקודשת לשני, כי היכי דאמר ר' יוסי גבי ייעוד.
מהו דתימא וכו'. הא מלתא מפרשא שפיר לרב נחמן בר יצחק דאמר מעות הראשונות לקדושין נתנו לר' יוסי בר יהודה, והכי פירושו מהו דתימא לר' יוסי מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, וכיון דלא הוזכרו קדושין בשעת המכירה, אלא השתא הוא דמקדש לה, ודאי אם קדשה אחר, קודם שיעדה מקודשת לו, שהוא ראשון, אבל היכא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, הוה אמינא דכמאן דאמר ליה מעכשיו ולאחר שלשים דמי, קמ"ל דאפילו לר' יוסי מעות הראשונות לקדושין נתנו, ולא שתהא מקודשת מעכשיו אלא שתהא מקודשת לכשירצה, כדכתיבנא לעיל, ומשום הכי מדמי להא דינא דאומר לאשה וכו', דהא הכא אע"ג דלקדושין נתנו, כיון דלא מקדש לה השתא, ולא אמר (ליה) [לה] נמי הרי את מקודשת לי מעכשיו (לכשתרצ') [לכשארצה] ליעד, אם בא אחר וקדשה עד שלא יעדה מקודשת לראשון, ושוב אינו יכול ליעד, אבל לרב נחמן בר יעקב דאמר מעות הראשונות לר' יוסי בר' יהודה לאו לקדושין נתנו, קשיא לן [משל] אומר לאשה וכו' לדין ייעוד, הכא מעות לקדושין נתנו, והכא לאו לקדושין נתנו והשתא הוא דמקדש לה, וי"ל הכי קאמר ר' יוסי אפילו אי מעות הראשונות לקדושין נתנו, ליכא למימר דמקודשת מעכשיו, מדאצריך רחמנא שיעור פדייה, (אלה) [אלמא] מקדשה הוא לכשיעדנה, וכן הדין באומר לאשה וכו' דהשתא יהיב לה קדושין, ואינה מקודשת אלא לאחר שלשים ואם בא אחר וקדשה תוך שלשים מקודש[ת] לשני.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת וכו' הרי זו מקודשת ותנאי בטל. ואע"ג דר' מאיר בעי תנאי כפול, והכא נמי כפיל ליה לתנאו ואומר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, ואם יש לך עלי שאר כסות ועונה לא תהא מקודשת, אפילו הכי מקודשת, דכיון דמדינא דאוריתא יש לה עליו שאר כסות ועונה, כמפליגה בדברים דמי, (וכשמתנה) [וכמתנה] בדברים שאי אפשר לקיימן, וכיון דחזינא שהוא רוצה לקדשה אמרינן דמקודשת, ואתי אישות ועקר ליה לתנאיה.
ר' יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים. פרש"י כגון שאר כסות דאיתיה למחילה, אבל עונה דצערא גופה לא מחלה. ור"ח ז"ל פירש דכל דבר הנאה מחלה, ולא אתא לאפוקי אלא על מנת שלא תזקקי ליבם, והכי איתא בירושלמי בשלהי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ז ה"ז) דגרסינן התם כיצד דבר של ממון אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, על מנת שלא תהא זקוקה ליבם תנאו בטל.
האי לאמה מאי עביד ליה. וא"ת והא אצטריך לן לכדרב הונא אמר רב (לעיל ג' ע"ב) מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכר איש את בתו לאמה וכו', מדאקיש בתו לאמה שמעת מינה דרב הונא, ומדקרי ליה אמה שמעינן דפעמים שהוא מוכרה לאמה בלבד, וצ"ע.
<h2>דף כ.</h2>
בקרובים סבר לה כרבנן דאמרי כו'. ור' אליעזר אף על גב דמרבי פסולין וקרובים, אם התנה שלא ליעד תנאו בטל, כיון דראוי ליעדה, ור"מ סבר אפכא דעדיף לן לאוקומי לאמה לרבות (מ)התנה שלא ליעד דתנאו קיים, מלאוקומי למכירת קרובים דלא חזו ליעודה דקא(מר) מעקר ליה דין יעוד.
ומודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד. והא דתניא אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו, כשאין לאביו בן מיירי דליכא צד יעוד, א"נ האי תנא סבר דאפילו היכא דאיכא צד יעוד פליגי רבנן.
אי מההיא הוה אמינא נתיב ליה דמי עייניה ונפיק. דלא גרע מעבד כנעני, קמ"ל בגופו נכנס בגופו יצא, כלומר כמי שהוא שלם בגופו יצא דהיינו בשנים ויובל ובגרעון, ולא כמי שהוא חסר, ואי מהאי הוה אמינא נתיב ליה דמי [עיניה] ונפיק, דלא גרע מעבד כנעני, [ו]בגופו יצא קרינא ביה, כיון דאשלים דמי עיניה כמאן דנפיק שלם דמי, קמ"ל לא תצא כו' דאיתר ליה, ועל כרחיך אתא לאשמועינן שאינו יוצא כלל בראשי איברים.
נדרשינהו לחומרא, מדר' יוסי בר חנינא. [לא סלקא דעתך וכו'] כי טוב לו עמך. ואע"ג דהאי קרא בנמכר לישראל כתיב, אתי נמכר לגוי מנמכר לישראל בגזירה שוה דשכיר שכיר, ועוד בנמכר לגוי נמי כתיב ביה (ויקרא ה' ג') לא ירדנו בפרך לעיניך.
וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. א"ת מנא לה דמשום אבקה של שביעית הוא, דלמא משום זריעה ועדור וכסוח הוא, י"ל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א) לפי שנשא ונתן זה בפירות שביעית להשתכר ולהרויח ממון, לסוף מתמסכן, וא"ת והא לא מתוקמא הא קרא במטלטלין של בעל הבית [ד]אמוכר ולוקח [כתיב] לא תונו ובעל הבית אין לו אונאה אם נתאנה לוקח (ב"מ נ"א ע"א), ודכוותא איכא לאקשויי בפרק הזהב (שם) דאמרינן התם איצטריך למכתב לוקח ואיצטריך למכתב מוכר, דאי כתב רחמנא לוקח וכו' אבל מוכר דאבודי קא מובד אימא לא, וקשיא לי עלה אי האי מוכר תגר הוא היכי קאמר דאובודי קא מוביד, ואי בעל הבית הא קי"ל דאין לו אונאה ואיכא לאדחוקי ולאוקמא בבעל הבית (בצרורי) [ובצדורייתא], מיהו הכא איכא לתרוצי דאע"ג דקרא לאו במטלטלין של בעל הבית מיירי, מדסמך רחמנא וכי תמכרו ממכר לשביעית, רמז לך הכתוב שאם נשא ונתן בפירות שביעית, לסוף מתמסכן ומוכר את מטלטליו.
שנאמר לגר ולא לגר צדק כו'. וא"ת מי כתיב ונמכר לגר ותושב, לגר תושב כתיב, והיכי דריש מינה גר צדק וגר תושב, י"ל לעיל מינה כתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך, וכי כתיב בתר הכי ונמכר לגר תושב, ודאי לגר צדק נמכר תחלה ואחר כך לגר תושב.
<h2>דף כ:</h2>
היכא דעבד ליה תרתי ופש ליה ד' (ו)נתיב ליה ד' מכסף מקנתו. בין השביח בין הכסיף נתיב ליה דמי ארבע לפי כסף מקנתו, והיכא דעבד ליה ארבע נתיב ליה דמי תרתי, כפי דמים שיש לו עכשיו בין השביח בין הכסיף, וגזרת הכתוב היא, ואיכא דאמרי נתיב ליה ארבע מכסף מקנתו, כפשטיה דקרא, דאי פשו ליה שנים רבות או שנים מועטות, יהיב ליה לפי רוב השנים ולפי מיעוטן, וכי כתיב מכסף מקנתו לאו לענין השביח והכסיף כתיב, אלא לאשמועינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, ולא נהירא כלל דלמה לי לאשמועינן אם עוד רבות וגו' ואם מעט וגו' כיון דכתיב וחשב עם קונהו.
נגאל לחצאין או אינו נגאל כו'. ולא מיבעיא ליה אם לוה וגואל, דפשיטא ליה דאינו לוה וגואל, מדכתיב או השיגה ידו ונגאל, ולא מקרי השגת יד אלא אי פריק נפשיה מנכסיה דיליה, אי נמי דקא יהבי ליה במתנה, ואף על פי שנגאל בקרובים, היכא דאיהו פריק נפשיה לא [מצי] למפרק נפשיה בהלואה, דהשיגה ידו בעינן.
לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פירש"י ז"ל לאקולי גבי עבד אמרינן דאין נגאל, כגון זבניה במאתן והב ליה מאה פלגו דמיה, ואכסיף וקם על מאה, אבל אי איקר, וזל, והב ליה פלגו דמיה, והדר איקר, אמרינן דנגאל לחצאין, דאי אמרת דאין נגאל הויא חומרא עליה כדמפרש ואזיל, וא"ת מי איצטריכא גזירה שוה לאשמועינן דאין נגאל לחצאין לקולא גבי עבד, ועוד אי גמרינן גזירה שוה לגמרי גמרינן לה בין לקולא בין לחומרא אין נגאל לחצאין, י"ל ג"ש הא איצטריכא לן למילף שדה אחוזה מעבד לענין השביח והכסיף כדאיתא בערכין (ל' ע"ב), והראב"ד ז"ל פירש לקולא אמרינן, גזירה שוה דגאולתו גאולתו לקולא דשדה אחוזה נאמרה, לענין השביח והכסיף, ולא גמרינן בה להחמיר גבי עבד ולמילף משדה אחוזה דאין נגאל.
אם תמצי לומר נגאל לחצאין. הא דלא אמר אביי השתא דאמרת אין נגאל לחצאין, משכחת לה לקולא, ומשכחת לה לחומרא, משום דודאי פשיטא דבין לקולא בין לחומרא אין נגאל לחצאין, כיון דדרשינן קרא דנגאל כלו אמר רחמנא ולא חציו, אבל משום דהוה קאמר רב הונא בר חיננא או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן, אתא אביי לפרושי אימת הויא קולא וחומרא, ולפירוש הראב"ד שפירש לחומרא לא אמרינן דלא גמירי לה לגזירה שוה דגאולתו גאולתו למגמר עבד עברי משדה אחוזה, השתא אתא אביי למימר דאע"ג דהוה ס"ד דנגאל לחצאין, אלא להא ודאי הוה גמרינן לה משדה אחוזה, דכיון דאקיל רחמנא גבי עבד בענין השביח והכסיף, אית לן נמי לאקולי גבי[ה] בגאולת חצאין.
המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין כו'. הו"ל למבעי מיניה נמי אם לוה וגואל, או אינו לוה וגואל, דגבי שדה ודאי אינו לוה וגואל דכתיב ביה והשיגה ידו ונגאל, אלא בעא מיניה גאולת חצאין וה"ה לוה וגואל, תדע דרבנן ור' שמעון בלוה וגואל נמי פליגי.
או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא כו'. א"ת כי אבעיא ליה לעיל לרב הונא בר חיננא גופיה בעבד עברי אם נגאל לחצאין כו', מ"ש דקאמר או דילמא לקולא אמרי' כו', ולא קאמר או דילמא היכא דגלי גלי כי הא לישנא דנקט הכא, י"ל הכא אי אמרת נגאל לחצאין, אשתכח דלא גמירי כלל גזירה שוה דגאולתו גאולתו במוכר בית בבתי ערי חומה בהדי גאולתו דשדה אחוזה, ולהכי אמרינן [היכא] דלא גלי לא גלי, כלומר דלית לן במוכר בית בבתי ערי חומה גזירה שוה דגאולתו גאולתו ואשתכח דלא גלי הכא כלל, אבל גבי עבד עברי אפילו אי לא גמירי גזירה שוה לגאולת חצאין, גמרינן לה לענין השביח והכסיף גבי שדה אחוזה, ומש"ה לא שייך למימר והיכא דלא גלי לא גלי, כיון דמכל מקום איתא לגזירה שוה.
ממדרשו של ר' שמעון נשמע. והא דלא אמר ממילתיהו דרבנן למדנו שאין לוה וגואל כו', דתני חדא אין לוה וגואל כו' ומתרצינן הא ר' שמעון הא רבנן. י"ל משום דלא בפירוש קאמר ליה ר' שמעון, איצטריך ליה לרב ששת טפי לאשמועינן דממדרשו למדנו שלוה וגואל כו' מה טעם לפי כו', מיהו אי לאו דכתב רחמנא אם גאול יגאל, הוה אמינא דאין לוה גואל מק"ו כדתניא לקמן.
והא דתניא אם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. קשיא ליה להראב"ד ז"ל מהא דתנן במסכת ערכין (כ"ה ע"א) אמר הריני נותן דבר זה שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן כולו כאחד, וי"ל התם דלא מצי למימר הריני נותן סלע ופונדיון ותהא תבואה זו שלי דבעינן דמה שיגאל יגאל עד היובל, דכתיב (ויקרא כ"ז י"ח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת וגו', אבל אי אמר הריני נותן דמי חצי השנים הנותרות עד היובל, בהא דרשינן הכא דגואל לחצאין מואם גאול יגאל.
מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח ואין לוה וכו'. וא"ת דילמא לעולם ר' שמעון נמי היא, ואי לאו דכתיב אם גאול יגאל, הוה אמינא דמוכר בית בבתי ערי חומה אין נגאל לחצאין, דגאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר, אבל השתא דכתיב ואם גאול יגאל דרשינן [טעמא] דקרא (במוכר) [ובמוכר] בית בבתי ערי חומה נמי נימא שנגאל לחצאין, כיון שהורע כחו שאם מלאה לו שנה תמימה נחלט, ולא נגמר גאולתו גאולתו משדה אחוזה, י"ל מסתמא הא דקאמר מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח וכו', הכין סבירא ליה אפילו השתא דכתיב אם גאול יגאל, דאי לא אמר לה אלא למאי דהוה סלקא דעתיה אם לא הוה כתיב אם גאול יגאל, לא (הוה) [היה] עביד מינה תוכיח, דמשמע דהא מלתא דקושטא היא, אלא הוה (ק)אמר עבד עברי יוכיח.
<h2>דף כא.</h2>
עבד עברי יוכיח. קשה לי כי פריך בבריתא מה לשדה אחוזה שכן הורע כוחו וגו', אמאי נקט בית בבתי ערי חומה יוכיח, ולא נקט עבד עברי יוכיח, כיון דסוף סוף לא סליק בדין קל וחומר אלא בהדי עבד עברי, ועוד נדרשיה לק"ו מעבד עברי לחודיה, ומה עבד עברי שיוצא בשש ויובל, אין נגאל לחצאין, מקדיש שדה אחוזה שאם הגיע יובל ולא נגאלה, חוזרת לכהנים ביובל, אינו דין שאין נגאל לחצאין, ולא מצית למפרך מידי, ותו קשיא לית[י] לן מהאי ק"ו דעבד עברי, מוכר בית בבתי ערי חומה שאין נגאל לחצאין, ואמאי איצטריך לקמן למימר כי כתיבא גאולתו אחצאין הוא דכתיבא, ותו קשיא אי כתיב נמי אם גאול [י]גאל היכי הוה מיתינא מקדיש מק"ו דשדה אחוזה, והא הוה ליה שדה אחוזה ועבד עברי שני כתובים הבאין כאחד, דלכתוב רחמנא עבד עברי דאין נגאל לחצאין, ולא בעינן שדה אחוזה, דמק"ו אתי, ומה עבד עברי שיפה כוחו לגאל בכל שעה, אין לוה ונגאל לחצאין, שדה אחוזה שהורע כחו לגאל מיד, לא כל שכן, וצ"ע.
המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל בקרובים וכו' א"ל אין נגאל. ומקדיש שדה אחוזה נמי נראה דנגאל בין בקרובים בין באחרים.
מאי לאו לרבות בתי ערי חומה ועבד עברי. ואע"ג דקרא תתנו לארץ כתיב ביה, מרבויא דבכל מרבינן כל מילי.
וכי יש לך אדם בישראל שאין וכו'. וא"ת דילמא בגר שאין לו גואלים מיירי, גר לית [ליה] שדה אחוזה, וכי תימא דירית ליה מאשתו, שדה אחוזה מחמת אבותיו לית ליה, וקרא דכתיב (ויקרא כ"ה כ"ה) ומכר מאחוזתו, משמע אחוזת אבותיו, וכדכתיב (ויקרא כ"ה מ"א) ואל אחוזת אבותיו ישוב, א"נ לא דחקינן לה לקרא לאוקומי בהכי, דהא הוה מצי נמי לאוקומיה בשיש לו גואל ואין לו נכסים, אלא דלא בעי לאוקומיה לדחוקי בהכי, א"נ י"ל להכי דריש מיניה ר' יהושע לגאולת קרוב רשות, דאי לאו הכי מאי קמ"ל, והוה ליה למכתב וגאל את ממכר אחיו, או השיגה ידו ומצא כדי גאלתו, כדכתיב גבי עבד עברי הנמכר לגוי, או השיגה ידו ונגאל, אלא ודאי כי לא יהיה לו גואל אתא לאשמועינן שהרשות ביד גואל שלא לגאל.
ר' אליעזר אומר וכו'. והא דכתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל, מוקים ליה כגון שאין נכסים לגואל.
אלא למ"ד לרבות בתי חצרים מאי בכל. פירוש לכתוב רחמנא ובארץ אחוזתכם, וחזינא נמי מינה בתי חצרים ושדה אחוזה לקבען חובה, פירוש (דבכל) ארץ אחוזתכם משמע שדה אחוזה ובתי חצרים לקבען חובה, ואפילו תימא דלא משמע בית, אלא שדה אחוזה, דגבי שדה אחוזה כתיב, בתי חצרים אתו מיניה דהא כתיב על שדה הארץ יחשב, ואם אמרת לרבות עבד עברי איצטריך בכל, מכל מקום קשיא דהא קתני מיהת לרבות בתים דמשמע דבתים חזי מרבוייא דבכל, כן נראה מפרש"י ז"ל, ונראה לומר דכיון דלא איצטריך בכל לרבות בתי חצרים ושדה אחוזה, לעבד עברי הנמכר לגוי נמי לא איצטריך לקבעו חובה, דמק"ו אתי, ומה שדה אחוזה שהורע כוחו לגאל מיד, קבע בו חובה גאולת קרובים, עבד עברי שיפה כחו לגאל מיד, לא כל שכן, וליכא למימר דלרבות עבד עברי הנמכר לישראל אתא לאשמועינן דנגאל בקרובים. דאנא הוה אמינא יגאלנו (ליה) [לזה] ולא לאחר, הא ליתא, דכיון דאמרת לרבות בתי חצרים ולקבען חובה, עבד עברי נמי דומיא דבתי חצרים קא מרבי ליה לקבעו חובה, והכי סוגיא דשמעתין, דכי אתינן לאוקומי האי עבד עברי, בעבד עברי הנמכר לישראל, מוקמינא לרבות בתים [ב]בתי ערי חומה דלהוו דומיא דעבד עברי, לאשמועינן גאולת קרובים דלא כתיב בהו, וכי מוקמינא ליה בעבד עברי הנמכר לגוי מוקמינן בתים בבתי חצרים (ד"ת).
הכא נמי לקרוב קרוב קודם. קשה לי תרי יגאלנו יתירי למה לי, וצ"ע.
או דילמא יגאלנו לזה ולא לאחר. צ"ע תלת מיעוטי למה לי, בשלמא תרי מיעוטי צריכי, דאי לא כתב אלא חד, הוה מוקמינן ליה [ב]מכרוהו ב"ד דעבד איסורא, אבל מוכר עצמו דלא עבד [איסורא] הוה אמינא דנגאל בקרובים, אידך מיעוטא למה לי, וי"ל כיון דלא מיתר ליה יגאלנו, דשלשתן מצרך צריכי לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה, ומדלא כתיב יגאל וכתיב יגאלנו דרשינן לזה ולא לאחר, איכא למימר איידי דכתיב בחד יגאלנו למדרש מיניה לזה ולא לאחר, כתב נמי יגאלנו באידך.
<h2>דף כא:</h2>
ואפילו לרבי יהושע. דלא מצי לרבות מובכל ארץ אחוזתכם, שדה אחוזה לקבעו חובה, משום דכתיב ביה כי לא יהיה לו גואל, ואם אינו ענין לשדה אחוזה, תנהו ענין לעבד עברי הנמכר לגוי.
לקרוב קרוב קודם. א"ת והא בשדה אחוזה גופיה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו, ומיניה איכא למדרש הקרוב קרוב קודם, כדדרשינן בפ' יש נוחלין (ב"ב ק"י ע"ב) לשארו הקרוב אליו, קרוב קודם, י"ל התם דסדר נחלת כתיבי [איכא למדרש הכי].
[והנרצע נקנה ברציעה]. וא"ת ויהא נקנה בכסף ובשטר מק"ו, ומה עבד עברי שנקנה בכסף ובשטר, אינו נקנה ברציעה, זה שנקנה ברציעה, אינו דין שנקנה בכסף ובשטר, י"ל מה לעבד עברי שכן יוצא בכסף ובשטר, וצ"ע (שטר וכסף בנרצע). תו קשה לי יהא עבד עברי נקנה ברציעה מק"ו ומה נרצע שאינו נקנה בכסף ובשטר, נקנה ברציעה, עבד עברי שנקנה בכסף ובשטר, אינו דין שנקנה ג"כ ברציעה, וי"ל הא כתיב אם אמר יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד (לקמן כ"ב ע"א) א"נ ורצע אדוניו כתיב, שהוא אדוניו בשעת רציעה.
ביובל, לעולם לעולמו של יובל. ואע"ג דמושבתם איש אל אחוזתו חזינן לה (לעיל ט"ו ע"א) דאי לאו ושבתם הוה אמינא לעולם ממש, השתא מיהא דכתיב ושבתם איגלי לן דלעולם לאו לעולם ממש, אלא לעולמו של יובל.
וחכ"א אין עבד עברי כהן כו'. קבלה הוא בידינו שאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואי במלת[א] רוצעין, הא אינו נעשה בעל מום, אבל יודן בריבי סבירא ליה שעבד עברי כהן נרצע, ואיכא דאמרי לעולם יודן בריבי ס"ל דאין עבד עברי כהן נרצע, לאו מטעמיהו דרבנן, דלדידיה כיון דאין רוצעין אלא במילת[א] אינו נעשה בעל מום, אלא משום דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, [ולא ס"ל] דכיון דהוא חדוש לא שנא כהנים ולא שנא ישראל אלא ודאי להכי אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום.
ולקחת כלל כו'. כללא קמא וכללא בתרא אין צריכין לפרש, דהוה מצי למכתב ונתת באזנו ובדלת, ואנא ידענא דברציעה מיירי, כיון דכתיב בקרא אחרינא ורצע אדוניו את אזנו במרצע. (ומ"ט) [ומאי] מיעט סם. הקשה מורי נר"ו אמאי איצטריך פרטא למעוטי סם, מולקחת נפקא דבר הנקח ביד, ותרץ על כרחך איצטריך למכתב מרצע, דאי כתב ולקחת ונתת באזנו ובדלת, הוי ונתת כלל מוסיף על הפרט, ואיתרבו להו כל מילי ואפילו סם, וליכא למימר נכתוב ולקחת באזנו ובדלת (ולא) [דלא] שייך למימר ולקחת באזנו אלא ונתת באזנו, עוד י"ל דמולקחת ונתת לא הוה ממעטינא סם, דהא קרינא ביה נמי ולקחת ונתת, דמעיקרא נסיב ליה ויהיב ליה על גבי אוזן.
המרצע מרצע גדול. ה"א דהמרצע דריש, (דהמרצע) [דמרצע] גופיה איצטריך לכלל ופרט.
כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי. ולא אמר הכא הואיל וחדוש הוא וכו' כדאמרינן לעיל, משום דגיורת לכהן בלאו, ולישראל שריא, משום הכי ליכא למימר הכא לא שנא כהן לא שנא ישראל.
ת"ר וראית בשביה בשעת שביה. פירוש במלחמה מותרת אע"ג דלא נתגיירה, אבל [ביאה] שניה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה כן פירש ר"ת ז"ל, והא דקאמר והבאתה, מלמד שלא ילחצנה במלחמה, לאו למימרא דביאה ראשונה אסורה ליה במלחמה, אלא שלא ילחצנה במלחמה בהרבה ביאות קאמר. ורש"י פירש דביאה ראשונה נמי אסורה לו עד שתתגייר, והא דתניא הכא וראית בשביה, בשעת שביה, לאו דשריא בשעת שביה, אלא הכי פירושו בשעת שביה ולא שנשבית לשום שפחות ואח"כ חשק בה, (א"נ) [אלא] אם חשק בה קודם לכן, והא דקתני מוטב להם לישראל שיאכלו בשר תמותות, כיון שנתגייר[ה] בעל כרחה קרינן בה בשר תמותות, והא דאמר שמואל כל היכא דקרינן בה והבאתה אל תוך ביתך, קרינן בה וראיתה בשביה, הכי פירושו כל היכא דקרינן בה אל ביתך דהיינו בביאה שנעשית כבר אשתו, קרינן ביה וראית בשביה, דהיינו ביאה ראשונה דמחמת חשק שחשק בה בשעת שביה שריא ליה. אלא אי קשיא לפרש"י ז"ל הא קשיא, בפ' כ"ג (סנהדרין כ"א ע"א) גבי תמר דקאמרה ליה לאמנון ידעתי כי לא ימנעני ממך המלך, דבת יפת תואר היתה, ואם לא בא דוד על מעכה אלא לאחר שנתגיירה, אחותו גמורה היא, אלא ודאי קודם שנתגיירה בא עליה דוד. אבל בירושלמי אשכחן פלוגתא בהא מילתא דגרסינן התם (מכות פ"ב ה"ו) ר' יוחנן שלח להו לרבנן תרין מילין אמרין משמיה דרב ולית אינון כן, אתון אמרין משמיה דרב יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה לבד ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר תבוא אליה ובעלתה, לאחר כל המעשים הללו.
אשת ואפילו אשת איש. אי קשיא הא דדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ב ע"ב) אשר ינאף את אשת רעהו (ו)פרט לאשת אחרים, אלמא אין אישות לגוי, ואמאי איצטריך קרא הכא לרבות אשת איש, וכי תימא נהי דלית ביה מיתה, אבל אית ביה לאו הבא מכלל עשה, דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חברו (שם נ"ח ע"א), והא איכא מאן דאמר בפ' אין מעמידין (ע"ז ל"ו ע"ב) גזרו עליהם משום נשג"ז, אבל משום אישות לא, ואפילו למ"ד משום נשג"ז מדרבנן הוא דגזור עלה ולא מדאוריתא, י"ל השתא הוא דאשמועינן קרא דאפילו איסורא לית בה משום אישות.
<h2>דף כב.</h2>
ולקחת ליקוחין יש לך בה. וא"ת פשיטא דכיון דנתגיירה יש לך בה ליקוחין, י"ל הוה אמינא דכיון שנתגיירה בע"כ לא תפשי בה קדושין, והראב"ד ז"ל פירש לקוחין יש לך בה, שאם בא אחר וגזלה ממנו הוי גזל, והיינו דתניא בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ז ע"א) על הגזל גנב וגזל, וכן ביפת תואר, גוי בישראל אסור, פירוש ישראל שלקח יפת תואר במלחמה, אע"פ שלא בא עליה עדין, חייב עליה גוי משום גזל.
אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה. פירוש יאמר בתחלת פרוטה אחרונה וישנה בסוף, דבעינן שיאמר כשהוא עבד ושיאמר בסוף פרוטה אחרונה, כדכתיב לא אצא חפשי, ולא מאם יאמר קא דריש שיאמר וישנה, אלא מהני קראי, ופרושי קא מפרש טעמא ואזיל עד שיאמר וישנה מ"ט, משום דכתיב העבד עד שיאמר כשהוא עבד וכו', ואיכא דאמרי דבתחלת פרוטה (ראשונה) [אחרונה] צריך שיאמר וישנה ובסוף הפרוטה יאמר פעם שלישית משום דכתיב לא אצא חפשי.
רבו אוהבו והוא אינו אוהב רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך. הוה מצי נמי למנקט אהבתי את אדוני (שמות כא, ב) ושמא י"ל כי אהבך ואת ביתך (טעמי') [שמעינן] טפי דבעינן שיהא אוהב רבו וביתו.
<h2>דף כב:</h2>
ירצע בפניהם. פר"ח ז"ל דכתיב (דברים י"ז ז') יד העדים תהיה בו בראשונה.
כנעני. פירוש גוי אחד משאר האומות חוץ משבעה עממין, שמכר עצמו לישראל או שנשבה וקנאו ישראל, וקראו כנעני על שם שנקרא כנען עבד, דכתיב (בראשית ט' כ"ד) ארור כנען עבד עבדים וגו'. ואיכא דאמרי כגון גבעוני או אחד מן האומות שלא הורשו ישראל [להמיתם].
(אפי') [אף] עבד כנעני חוזר לבעלים. פירוש לעולמו, דליפוק לחירות (ליובל) [ביובל], ת"ל לעולם, וסתמא לעולם ממש, דגבי נרצע דכתיב לעולם, אי לאו ושבתם הוה אמינא לעולם ממש, ועוד על כרחך האי לעולם לעולם ממש הוא, דאי לעולמו של יובל, לשתוק קרא מיניה ולא לכתוב לעולם, ואנא לשדה אחוזה קא מקשינן לה, נמי דהדרה לבעלים ביובל.
מלתא דליתא במטלטלי. ואפילו לר' יוחנן דאמר (ב"מ מ"ז ע"ב) מעות קונות, מ"מ בתר דתקינו רבנן משיכה, כסף ליתא במטלטלין.
עבד כנעני נקנה במשיכה. דגופו קנוי לרבו כחמורו, ומשיכה שייכה במידי דגופו קנוי ממש, ומשום הכי תקינו רבנן ביה משיכה, אבל בעבד עברי לא שייכא משיכה, שאין גופו קנוי לו ממש, אלא גופוי קנוי למעשה ידיו.
הנעיל לו מנעלו והוליך וכו' הנעילו. איכא דאמרי הנעילו דרישא שחלץ מנעלו, ואיכא דאמרי דתרויהו חדא נינהו, דלסדורא דמרחץ הדר ונקט הנעילו בתר הלבישו.
אלא מעתה שפחה תקנה בביאה. בפ' המניח כתבו הגאונים ז"ל שהבא על שפחתו הרי זו יוצאה לחרות, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ודוקא שפחתו שהיא קנויה, אבל הכא שעדין לא קנאה, ביאה לא מהניא בה מידי. והא דקא מקשינן אלא מעתה, מעיקרא נמי הוה ליה לאקשויי הכי, דהגביהו הוא לרבו דכולי עלמא קנאו, והא דפשיטא ליה דאין שפחה כנענית נקנית בביאה, פרש"י דפשיטא ליה מדתניא (לעיל י' ע"ב) ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה וכו'.
ועוד משכבי אשה כתיב. (ויקרא כ"ב י"ח). אלמא אית לה הנאה בשלא כדרכה, א"נ הכי קאמר משכבי אשה כתיב, וכיון שהקישה הכתוב, אין לנו לחלוק (בדין) [בין] ביאה כדרכה לשלא כדרכה.
<h2>דף כג.</h2>
ה"ג ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול. פירוש אי הוה גדול לא הוה אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלא איהו הוה זכי בנפשיה במיתת רב יהודה, אלא קטן הוה, וכדאבא שאול דסבירא ליה קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. ואית דגרסי קטן הוה ולאחר מיתה אחזיק וכדאבא שאול. מיהו אי מחיים אחזיק ביה אפילו גדול זכה בו, דזה פירש למיתה וזה פירש לעבדות. ורש"י ז"ל גורס דלא כאבא שאול, פירוש הא דאצטריך ליה למר זוטרא לאחזוקי ביה מחיים, דלא כאבא שאול, דלאבא שאול כיון דקטן הוה, לאחר מיתה נמי הוה מצי למזכי ביה, ולא נהירא, דדילמא מר זוטרא להכי אחזיק בו מחיים כדי שלא יחזיק בו אחר, ועוד דהלכתא כאבא שאול, וכן פסק הגאון ר' יצחק ז"ל במס' גיטין דר' יהושע בן לוי קאי (סתם) [התם (ל"ט ע"א)] כאבא שאול, ואע"ג דר' יוחנן פליג עליה, הלכתא כר' יהושע בן לוי לגביה דר' יוחנן.
כסף קבלת רבו גרמה לו. וכיון דמהאי טעמא אתינן לה, ודאי אפילו עומד וצוח, יצא לחרות, ולא פליגי רבנן עליה דר' מאיר בעל ידי אחרים, הלכך ודאי משמע דהלכתא היא דבכל על ידי אחרים ואפילו עמד וצווח.
נהי נמי דלא מדעתו מכדי שמעינן להו וכו'. א"ת לישני ליה דהכי קאמר ע"י אחרים לא, אם עומד וצווח, לאפוקי מדר' מאיר דסבירא ליה קבלת רבו גרמה לו, ובעל כרחו מקנה ליה, ליתא חדא מדקתני בכסף ע"י עצמו, דוקא ע"י עצמו, אבל לא ע"י אחרים כלל ואפילו מסתמא, ועוד אימא סיפא ובשטר ע"י אחרים, מאי שנא דבשטר קתני ע"י אחרים דזכות הוא לעבד וכו'.
[וכ"ת וכו' אף ע"י עצמו]. והא דקתני בכסף ע"י עצמו הא קמ"ל דיש קנין וכו' לאפוקי מדר' מאיר דאמר ע"י עצמו לא, ובשטר לא איצטריכא רבנן לגלויי דעתיהו, דר' מאיר מודה בעל ידי עצמו דגיטו (ובידו) [וידו] באין כאחד, ובעל ידי אחרים הא [כבר] אפליגו עלה בפ"ק דגיטין (י"א ע"ב).
ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו. אתא לר' שמעון בן אלעזר דקסבר דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד, והוא הדין בכסף דעל ידי עצמו לא, דאין קנין לעבד בלא רבו, וכדקתני בבריתא אף בשטר ע"י אחרים וכו', מדקתני אף בשטר משמע דה"ה לכסף, והא דנקט תנא דמתני' אליבא דרשב"א שטר ולא (נקנה) [נקט] כסף, משום דבכסף נמי ר' מאיר סבירא ליה הכי, ובשטר פליג אדר' מאיר ואדרבנן.
ושלש מחלוקות בדבר. במשנתנו גופה איתנהו שלש מחלוקות וכדכתיבנא, והא דקתני בלבד שיהא הכסף משל אחרים (אתאן) אדרבנן קאי דאמרי בכסף ע"י עצמו נמי. ורישא רבנן ומציעתא ר' שמעון בן אלעזר, וסיפא דקתני ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אתאן לרבנן, דאלו (לרשב"ג) [לרשב"א] דאמר בכסף ע"י אחרים לא שייך למתני ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. ר"מ סבר אין קנין לעבד בלא רבו, וגטו וידו באין כאחד, וחוב הוא לעבד וכו'. רבנן סברי יש קנין לעבד בלא רבו, וגטו וידו באין כאחד, וזכות הוא לעבד כו'. רשב"א [סבר] אין קנין וכו', וגיטו וידו אין באין כאחד וזכות הוא לעבד וכו'. זהו דרך רש"י ז"ל. ונכון הוא, אלא שהדבר תימה היכי לא פריש תלמודא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ומני רבנן היא, ובשטר וכו' ורשב"א היא, ומסתייע נמי האי פירושה מהא דתניא לקמן (נ"ד ע"א) אין אשה פודה וכו', אלמא סבירא ליה לרשב"א אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה, אע"ג דאיכא לדחויי התם משום ר' מאיר קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש מפרשים דבמתני' לא איתנו אלא תרי מחלוקות, ומאן חכמים רשב"א היא, וסבירא ליה דבכסף בין על ידי אחרים בין ע"י עצמו, ובשטר על ידי (עצמו) [אחרים] אין על ידי (אחרים) [עצמו] לא, ובשטר על ידי אחרים סבירא ליה כרבנן דזכות הוא לעבד וכו', ופליג עליהו בעל ידי עצמו, דרבנן סברי בשטר ע"י עצמו נמי כר' מאיר דקי"ל גיטו וידו באין כאחד, והא דאמר רשב"א בבריתא אף בשטר על ידי אחרים וכו', הכי קאמר בכסף קונה את עצמו בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו, ואף בשטר נמי קנה את עצמו, אבל דוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ולא נהירא כלל. וקי"ל יש קנין, וגיטו וידו באין כאחד, וזכות הוא לעבד וכו'.
מה אשה וכו' אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינו שלו. דכי יהיב גט ביד האשה מפיק ליה לרשות שאינה שלו, שאין אשה קנויה לבעלה כקנין עבד כנעני דהוי כבהמתו, וכי יהיב גטא לידיה, כמאן דיהיב ליה בחצרו דמי, ולרשב"א סבירא ליה בגט אשה נמי, שאם זרק לה גט בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו, אין גיטה וחצרה באין כאחד, אבל כי יהיב ליה ליד האשה, יוצא הוא לרשות שאינו שלו, דאשתו מעיקרא נמי לאו רשות שלו היא כחצרו, דהא משכחת בה יד, דבמתנה קנתה, ואין הבעל אוכל פירות (ב"ב נ"א ע"ב), וכן אין לבעל בנכסי מלוג אלא פירות.
<h2>דף כג:</h2>
מהו שיעשה שליח כו'. א"ת אי לא מצי למשוי שליח, בשטר ע"י אחרים היכי משכחת לה, י"ל משכחת לה בתורת זכיה, אבל לא בתורת שליחות, ונפקא מינה דאי אמרת משוי שליח, מכי מקבל גיטה בשליחותיה דעבד, יצא לחירות לאלתר, ואי בתר הכי עומד וצווח ואומר לא ניחא לי, אפ"ה יצא לחרות, ואי לא משוי שליח אלא מתורת זכיה קא מקבל הלה לגטה, אם אח"כ עומד וצווח ואומר לא ניחא לי כשקבלת גט שחרורי, איגלי מלתא דחוב הוא לעבד כשקבל זה גיטו, ואין זכייתו כלום.
הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. תימה הוא דבנדרים (ל"ה ע"ב) איבעי לן אי שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו, ולא איפשיטא התם, ולא מייתי' התם הא דרב הונא בריה דרב יהושע, וי"ל דהתם לא מבעיא לן אלא אי איכא למפשטא התם ממתניתין או מברייתא, ושקיל וטרי עלה ממתני' ולא אפשיטא מיניהו, וי"א דמרב הונא בריה דרב יהושע לא שמעת מינה כהן שמודר הנאה מכהן חברו, אם מותר להקריב קרבנותיו, דדילמא כיון דאיהו מצי מקריב קרבנות עצמו לא שוויה רחמנא לחבריה שליח, אלא שליח לחברו הוא, ושמא בכי האי גוונא הוא דמספקא לן התם, ולא נהירא, דהתם משמע דלא שנא כהן (מישראל) [לישראל] ולא שנא לכהן.
(ו)נימא בהא קמפלגי כו' ורבנן סברי יש קנין. ואף על פי שיד עבד כיד רבו, ומציאתו לרבו, וכן יד האשה כיד בעלה, וירושתה לבעלה שהוא אוכל פירות, היכא דקא יהיב להו אחר, מדקא יהיב להו, ולא יהיב לאדון ולבעל, לדידהו קא מקני שלא יהא לאדון ולבעל זכות להו.
דכו"ע אין קנין כו'. האי כדיניה והאי כדיניה, גבי עבד מה שקנה עבד קנה רבו לגמרי, גבי אשה ילקח בו קרקע (והא) [והוא] אוכל פירות, דכנכסים שנפלו לה דמי, והכי איתא בירושלמי (כתובות פ"ו ה"א) וצ"ע.
כגון דאקני ליה אחר מנה כו' ר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קני וכו' וכי אמר ליה על מנת לא כלום הוא. פירוש משום דהאי תנאי קא עקר ליה למעשה לגמרי, דכי קאמר ליה קני קנה העבד, וכיון שקנה העבד קנה רבו, וכי הדר ומתנה על מנת שאין לרבך רשות בו סתר ליה למעשה לגמרי, והרי תנאי זה כמי שנותן מתנה לחברו, ואומר לו קני זה על מנת שלא יהא לך בו כלום, ושביק ליה למתנה בידיה, דודאי קנה ותנאי דברי הבאי הוא, דסתר ליה למעשה, הכא נמי כי אמר ליה קני, קנה העבד וקנה רבו, והיכי מציתו לאתנויי על מנת שאין לרבו רשות בו, והיינו טעמא דאמר ר' מאיר גבי הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דכיון דלקדושה קא מכוין ואי אפשר לקדושין אלא בשאר כסות ועונה, אמרינן דמקודשת, וכשהתנה על מנת שאין ליך עלי כו' אינו אלא כמפליגה בדברים. ולאו דוקא דקא מתנה הכי בשעה שנותן הכסף בידו, אלא אע"ג דאתני מקמי דיהיב כסף בידיה, והדר יהיב ליה כסף (דליכא) [דאיכא] למימר כי אמר ליה קני אכתי לא מטא לידיה דליקני ליה רבו, אפילו הכי ס"ל לר' מאיר דכיון דקנה עבד קנה רבו, דכל תנאה דקא עקר ליה למעשה לגמרי לא כלום הוא.
ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאה. אע"ג דמדינא מה שקנה עבד קנה רבו, הכא הא לא מקני ליה אלא על מנת שאין לרבו רשות בו. וא"ת והא הוה ליה מעשה קודם לתנאי, דקאמר קני, והדר אמר ליה על מנת שאין לרבו רשות בו, י"ל אף על פי שמקדים מעשה לתנאי כיון דכי קא מתני חוזר ומזכיר המעשה ותלי ליה בתנאי, תנאה מעליא הוי, והכי נמי מיירי כגון דכי קא מתנה קא מדכר ליה למעשה וקאמר ליה שאם אין לרבך רשות בו יהא קנוי לך, וקצת ראיה לדבר מהא דאמרינן בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב) אתקין שמואל בגיטא אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט, ועוד דהא התם אע"ג דמקדים להוא, כיון דהדר (ומקנה) [ומתנה] להוא בתר כן תנאיה תנאה, ואע"ג דמסתמא קאמר ליה הרי זה גטך, לא אכפת לן בהא, כיון דבשעה שמזכיר התנאי הוי תנאי קודם למעשה.
ור' אלעזר אמר כל כהאי גונא כולי עלמא לא פליגי. דכיון דקנה עבד לגמרי, יד העבד כיד רבו וקני ליה רבו לגמרי.
וקי"ל כרבנן אליבא דר' אלעזר וכן פסק הגאון רבי יצחק ז"ל. (וקיימא) [וקשיא] לן סוגיא דבפ' בתרא דנדרים (פ"ח ע"א) דתנן התם המדיר חתנו הנאה, והוא רוצה לתת לבתו אומר הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ואין לבעליך רשות בה, אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך [ובגמ' אמר רב וכו'] אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר (ליה) [לה] מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, מתקיף לה ר' זירא מכדי רב (נחמן) [כמאן] אמרה לשמעתין כר' מאיר דאמר יד האשה וכו' ורמינהו כיצד וכו', והיכי פשיטא ליה דכר' מאיר אמרה לשמעתיה, אדרבה לר' אלעזר כרבנן אמרה להו, גבי על מנת שתצא בו לחרות דלא קנה רבו, ומודו בעל מנת שאין לרבך רשות, דכיון דקני ליה עבד לגמרי קנה אדון, דאילו לר' מאיר אפילו בעל מנת שתצא בו לחרות, סבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והכי נמי סבירא ליה אין קנין לאשה בלא בעלה, וכדאמרינן בשמעתין אלא לאו כי האי גוונא כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לה ע"מ שתפדי בו את המעשר וכו', ואמר אביי איפוך, ויש לדחוק דהאי סוגיא אליבא דרב ששת דמוקים פלוגתיהו דר' מאיר ורבנן בעל מנת שאין לרבך רשות בו, וסבירא ליה לרב ששת [ד]בעל מנת שתצא בו לחרות מודה ר' מאיר דיש קנין לעבד בלא רבו. וא"ת [א"כ] לר' מאיר נמי משכחת לה בכסף ע"י עצמו, י"ל כיון דלא אקני ליה עבד להאי מנה אלא לצאת בו לחרות, כמאן דנפיק ע"י אחרים דמי, וכמי שנעשה שלא לפדות עצמו. ותימא הוא דרב ושמואל תרויהו דלא כר' אלעזר, דתרויהו סבירא להו [ד]בע"מ שאין לרבך רשות בהו פליגי, ורב סבירא ליה כר' מאיר ושמואל כרבנן, ועוד מאי האי דפשיטא ליה לר' זירא דרב כר' מאיר אמרה לשמעתיה וכתרוצה דרב ששת, דילמא כר' אלעזר סבירא ליה ואליבא דרבנן אמרה. מיהו פסקא אפסקא לא קשיא, דהתם קי"ל כרב דהלכתא כותיה באיסורי והכא קי"ל כרבי אלעזר וכרבנן, מיהו לאו מטעמיהו, דרב סבירא ליה כר' מאיר ומתרץ מתני' כרב ששת ואנן סבירא לן כרבנן ומתרצינן מתני' כרבי אלעזר, ואפשר נמי דרב כר' אלעזר מתרץ לה ואליבא דרבנן אמרה, אלא דר' זירא לא שמיעא ליה דר' אלעזר, ולהכי מוקים מילתיה כר' מאיר, ממורי נר"ו.
והריני כותב סוגיית נדרים כמו שקבלתיה ממורי נר"ו, מתקיף לה ר' זירא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר, ורמינהו כיצד משתתפין במבוי מביא את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להן ע"י עבדו ושפחתו העברים, וע"י בנו ובתו הגדולים, וע"י אשתו, ואי אמרת קנה יתהון בעל, עירוב לא נפק מרשותיה דבעל, פירוש אם אמרת בשלמא לא קנה יתהון בעל, דיש קנין לאשה בלא בעלה, הכא נמי אית [לה] יד למזכי לאחריני שאין ידה כיד בעלה (וכי תימא והא ודאי אי אקני לה אחר מנה ולא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות דסליק נפשיה מיניה), וא"ת אכתי אפילו אמרת יש קנין לאשה בלא בעלה, ומשום הכי מצי מזכי ע"י אשתו, קשיא הא דקתני ע"י עבדו ושפחתו העברים, מאי איריא עברים אפילו כנעניים נמי, דהא אי אמרת יש קנין לאשה בלא בעלה, ודאי יש קנין לעבד בלא רבו, דחד דינא אית להו, כדמוכח בשמעתין דהכא, וכדכתיבנא לעיל, י"ל לענין מקנה מאחרים וודאי שוו בעבד ואשה, דאי סבירא לן באשה דאי אקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בו, יש קנין לאשה בלא בעלה, דכיון דאמר לה ע"מ אהני ליה תנאיה, בעבד נמי אהני ליה תנאיה, דלא מקני ליה אלא ע"מ שאין לרבו רשות בו, אבל לענין מקנה מאדון, ודאי חלוקים אשה ועבד, דעבד חצרו הוא, וברשותו הוא, ובשום תנאי לאמצי לאקנוייה ליה, דהא כי יהיב בידיה דעבד, ברשותו דידיה יהיב, אבל אשה אינה ברשות שלו, וכי היכי דאית לה יד למקנה מאחריני, אית לה יד למקנא מיניה דבעל, והיינו דאמרינן לעיל (כ"ג ע"א) מה אשה עד שיצא גט מרשותיה לרשות שאינה שלו, אף עבד עד שיצא גט וכו', למדנו מזה דאשה רשות שאינה שלו היא, ועבד רשות שהוא שלו, וא"ת השתא נמי דאמר רב אין קנין לאשה בלא בעלה היכא דלא אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך, כדתנן במתניתין, ומאי קא קשיא ליה לר' זירא, דהא עירוב, למה שאת נושאת ונותנת לפיך דמי, דהא לזכות אחרים בלחוד קא יהיב לה, הא ליתא, דבשלמא כי יהיב לה אחר, אמרינן כיון דלדידיה לא אקני לה, אלא מה שהיא נושאת ונותנת בפיה, איהו היכי קני, והא עירוב דידיה הוא, ואיהו לא חסר קנייה, אלא אחריני הוא דצריכי למזכי, ואם אין לאשה יד בלא בעלה, לא מציא למזכי לאחריני, גרע ליה טפי קנין דידיה, וקאי עירוב ברשותיה דמריה. וא"ת לישני ליה אע"ג דלמקנא מאחריני אין קנין לאשה בלא בעלה אבל למקני מיניה אית לה יד, לפי שהוא מסלק זכותו מן הנכסים, ומקני להו נהלה, דהא אנן קי"ל אין קנין לאשה בלא בעלה היכא דאמר לה כל מה שתרצי, וקי"ל במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, י"ל הני מילי היכא דיהיב ליה לדידה דליהוי שלה, דאשתו ניחא (לה) [ליה] בהרוחה, וגמר ומקני לה, אבל הכא למזכי לאחריני יהיב לה, לא קניא להו אם לא [דיש קנין לאשה] בלא בעלה, ועוד כי יהיב לה מתנה מסלק הוא ידו מן הנכסים כדי שתקנה, אלא הכא דלאחריני קא מזכי, לא מסלק ידיה מינה, דסבר אע"פ שידה כידי דמאי דקניא [איהי] קנינא אנא, אבל לאחרים יכולה לזכות. אמר רבא (שי). אע"ג דאמר ר' מאיר יד אשה כיד בעלה דמיא, מודה ר' מאיר לענין שתוף, דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה הוא זכותא, פירוש שאני היכא דאיהו גופיה קא מקני, דגמר לאקנויי לסלוקי זכותיה מיניה.
איתיביה רבינא לרבא(שי) ואלו שזכין (לאדם) [להן] ע"י בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים, ואלו שאין זכין להם [ע"י] בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים, וע"י אשתו, פירוש כיון דאמרת דאפילו לרבי מאיר דאמר אין קונין וכו' גבי עירוב יש לה יד לזכות לאחרים מיד בעלה, הך בריתא מני, לא ר' מאיר ולא רבנן, אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לה (מבוי באותו חצר) [חצר באותו מבוי] עסקינן, דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני, פירוש דמגו דזכיא במתנתא קנתה, ואנן קי"ל נמי כרב דאין קנין לאשה בלא בעלה דאי אמר לה אחר קחי מנה זה ואמר לה עשי בו מה שתרצי קנה יתהון בעל, דאית לן אוקמתא דר' אלעזר, ודכולי עלמא לא פליגי דאין קנין לאשה בלא בעלה, ולא פליג ר' מאיר ורבנן אלא בשאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך, על כרחיך האך דקתני ומזכה להם ע"י עבדו וכו' וע"י אשתו, בשיש לה חצר באותה מבוי. וצ"ע דהשתא נהיגי עלמא לזכות ע"י נשותיהן ולא קפדי בה, אף על פי שאין לה חצר באותו מבוי, ועוד שיש לתמוה על מה שנמצא בתשובת שאלות דהאך סוגיא כר' מאיר, ואנן כרבנן קי"ל והלכך לא בעינן שיהא לה חצר באותו מבוי, וזה תמה, דהא אנן נמי אין קנין לאשה וכו' סבירא לן, ובדאמר לה מה שאת(ה) נושאת ונותנת פליגי רבנן ורבי מאיר, והלכתא כרבנן, ואפשר לומר דהא [ד]קתני ואלו זכין וכו' וע"י אשתו, סבירא ליה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, [ו]מתרצינן לן כהא דמתרצינן בפ' התקבל (גיטין ס"ד ע"ב) גבי עבדו ושפחתו העברים, דמקשי התם, האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי' שתי שערות, מאי בעיא גביה, אלא לאו דלא אייתיה שתי שערות, ומתרץ התם דאע"ג דקטנה היא זכיא לאחריני גבי עירוב, דשאני שתופי מבואות דרבנן, והא דקתני ואלו שאין זכין להן וכו' וע"י אשתו, סבירא ליה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, דהתם בפ' התקבל אפליגו אימוראי בהא סברא, ואנן קי"ל דשאני שתופי מבואות דרבנן, ויכול לזכות עירובו לאחרים אפילו ע"י עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהן קטנים, אלא דעל ידי בנו ובתו הקטנים אין זכין, כיון שהם סמוכין על שלחן אביהם, דעל דעת האב הן זוכין. ולא נהירא מדלא מתרץ לה רב אשי הכי בסוגיא דנדרים.
כגון דאקני ליה כו' ורבנן סברי לדידיה נמי לא אקני ליה כו'. פירוש ודאי מה שקנה עבד קנה רבו, אבל מה שלא קנה עבד היאך יקנה רבו, דעבד גופיה לא קני לעשות בו כל מה שירצה, אלא לצאת בו לחרות, הלכך לא אדון ולא עבד קנו ליה למנה, אלא על מנת שיצא בו עבד לחרות, מיהו הרי כל קנין שיש לו לעבד קנה רבו, שאם בא עבד לומר לא אצא לחרות, לא הדר ההוא מנה לנותן, אלא מצי אמר אדון ידי כיד עבדי, ומנה זה קנוי לי על מנת שאשחררנו בו, ור' מאיר סבר כיון דהאי תנאה קא סתר ליה למעשה, לאו תנאה הוא, דכי אמר ליה קני, קנה עבד וקנה רבו, וכי אמר ליה על מנת שתצא ביה לחירות, אי אמרת דנפק ביה עבד לחרות, אשתכח דאדון לא קנה מידי, ועבד קנה דנפק ביה לחרות.
<h2>דף כד.</h2>
אלא בזוזי דידה ומעשר דידה. אין לפרש בזוזי דידה שנפלו לה מבית אביה, דכיון דאית ליה פרי בגווייהו זוזי דידיה חשיבי, כדאמרינן במסקנא דאוקמינן לה במעשר דאתא מבי נשא, דלרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא מעשרו מקרי, ומוסיף חומש, אלא הכא מיירי כגון שכתב לה כשהיא ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, א"נ כגון שמכרה מקצת כתובתה בטובת הנאה.
איש אמר רחמנא ולא אשה. פירוש דאשה לא מוספת חומש אפילו על מעשר שלה. ואי קשיא הא דתניא בתורת כהנים [בחוקותי כ"ז י"ט] אם גאול יגאל לרבות האשה והיורש, י"ל התם במעשר שהוא מפירות נכסי מלוג שלה, ולדינא דאורייתא איצטריך, דמדינא דאורייתא אין הבעל אוכל פירות, דרבנן הוא דתקנו (רבנן) פירות לבעל, וקמ"ל דאפילו הכי יכול לפדות מעשר אשתו שלא מדעתה, דמסתמא מינח ניחא לה, ומוסיף נמי חומש דכיון דאינה קפדה עמו, ויורד בקרקע ואוכל פירות ואינה מוחה בידו, גמרה ויהביה ליה מסתמא, ממורי נר"ו, ולא נהירא. והא דקתני לרבות את היורש. נראה דלר' מאיר נקט יורש, דאלו לרבנן הוה מצי למנקט לוקח מעשר שני, או מי שנתן לו במתנה שהוא מוסיף חומש. וא"ת יורש פשיטא דמעשרו הוא ומוסיף חומש, קרא למה לי, י"ל אתא לאשמועינן דאע"ג דבחיי אביו היה יכול לפדות בלא חומש, ואפשר דלרבנן נמי אתיא, ונקט יורש והוא הדין בלוקח, ולרבות האשה דקתני, אפשר דמיירי במעשר דאתא מבי נשא, וכרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא, ואצטריך לאשמועינן לה כדאיצטריך לאשמועינן יורש כדכתיבנא, וצ"ע.
ואמר לה על מנת שתפדי בו את המעשר. אליבא דר' אלעזר נקט על מנת שתפדי בו את המעשר, דעל מנת שאין לבעליך רשות בו, דברי הכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ולא הוה מצי לשנויי עלה איפוך, אבל לרב ששת הוה ליה למנקט על מנת שאין לבעליך רשות בו.
ר' מאיר סבר מעשר ממון גבוה הוא. ואי בזוזי דידיה מעשר של אחרים הוא, ואי בזוזי דידה איש אמר רחמנא ולא אשה, ורבנן סברי דממון הדיוט הוא, ובזוזי דידיה מוסיף חומש דמעשרו הוא, ובתר דאחליה למעשר אכסף בתוספת חומש ונפק ליה לחולין, ימכר וילקח בדמיו קרקע והבעל אוכל פירות.
תנא יוצא בעין ושן ובראשי אברים וכו'. א"ת במתני' דקתני וקונה עצמו בכסף כו', ליתני נמי שן ועין, וראשי איברים שאין חוזרין, י"ל הני דקנסה נינהו לא קתני, לפי שאם הודה מעצמו פטור. ובירושלמי (פרקין ה"ג) גרסינן למה לא תנינן וקונה את עצמו בראשי איברים שאינן חוזרין, א"ר יוחנן בר מתיא מפני המחלוקת. אית תנאי דתני אין צריך גט שיחרור, ואית תנאי דתני צריך גט שחרור, פירוש דלמ"ד צריך גט שחרור הרי אינו יוצא בראשי אברים לחודיהו אלא בגט שחרור, ולא נהירא דהא כסף נמי פלוגתא דר' שמעון ורבנן היא, במסכת גיטין פ' השולח (ל"ט ע"ב) ואפשר משום דר' (יהודה) [שמעון] יחידאה הוא לא חשיב.
<h2>דף כד:</h2>
ואי כתב רחמנא עין כו'. ק"ל לימא אי כתב רחמנא עין הוה אמינא מה עין בגלוי ממש, אף כל בגלוי ממש, לאפוקי לשון ושן, דגבי לשון אמרינן לקמן לענין טבילה כטמון דמי מאי טעמא ורחץ בשרו אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי, אף כל מאבראי, והכא נמי הוה אמינא דומיא דעין, אי לאו דכתב רחמנא שן, וי"ל חדא מיניהו נקט.
אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו. פירוש שאם הוא היה אבר שמשתמש בו, לא נפיק ביה עד דליבטיל אותו אבר ממלאכתו, ולאפוקי דלדל עצם בזקנו, דמעיקרא היה אותו עצם מסייע לו לאכול, ועכשו שנתדלדל אעפ"י שהוא מצטער קצת מפני דלדול זה בשעה שאוכל, מ"מ אינו בטל ממלאכתו לגמרי, שעדין מסייעו לאכול [אלמה תניא תלש בזקנו וכו'], ועוד [היה אפשר להקשות] דבחסרון אבר לא בעינן בטל ממלאכתו, כדאמרינן לקמן היתה עינו סמויה וחטטה וכו', וכן כתב הרב ז"ל (ר"מ פ"ה מעבדים ה"ט), והא דלא אקשינן אלמא תניא (לקמן כ"ה ע"א) עשרים וד' איברים כולן אין מטמאין משום מחיה, ואלו הם אצבעות [ידים] ורגלים, ראשי אזנים וכו', ותני עלה בכלן עבד יוצא בהן לחרות, וראשי אזנים (וראש) וראש החוטם לית בהו שום ביטול מלאכה, ליתא, דליכא למעוטי משן ועין אלא אבר שהיה משתמש בו ובטל ממלאכתו, אבל לא אבר שאינו משתמש כלל כגון אזנים וחוטם.
לחפשי ישלחנו רבויא הוא. דהוה מצי למכתב לחפשי יצא, השתא דכתיב ישלחנו רבה שלוחין, וגלי לן ישלחנו, דלא נדרשיה בכלל ופרט, אלא ברבויי ומיעוטי, וריבה ומיעט וריבה, רבה הכל, ואפי' דלדל עצם בזקנו שאינו בטל ממלאכתו.
אי ריבוייא הוא אפילו הכהו וכו'. פירוש ומאי (טעמא) מיעט, מומין שבסתר, והאי דלא אקשינן אפילו מומין שבסתר נמי, ומאי (מעינו) מיעט, סופה לחזור, י"ל סופו לחזור עדיף לו לרבויי, דדמי לשן דחלב.
אם כן שן ועין מאי אהני. דלכתוב רחמנא שן, והוה מרבינן ביה שן דחלב, עין למה לי, וא"ת מרבה אני סופו לחזור, וממעט שאינו בטל ממלאכתו, מסתברא מום קבוע הוה ליה לרבויי.
המכריעין לפני חכמים כו'. ואין הלכה כדברי המכריעין אלא במתני', אבל לא בבריתא (שבת מ' ע"א), אלא הלכה צריך גט שחרור בכלן, כדר' שמעון ור' אלעזר ור' עקיבא דהוו ליה רבים.
אלא הואיל ומדרש חכמים הוא. לאו משום דלא אלים כלל ופרט וכלל כמאן דכתיבי בהדיא, דכיון דכלל ופרט אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ודאי כמאן דכתיבי דמי, אלא הכי פירושו, הואיל ומדרש חכמים הוא דלא ידעי אינשי, שמא ימצאנו בשוק ויאמר [לו] לאו עבדי אתה, ויוציא לעז על בניו, ועוד יאמרו עבד כנעני מותר בישראל.
יליף שלוח מאשה. לאו מתורת גזירה שוה דריש לה, דהא מיבעי ליה ישלחנו, לרבויי שאינו בטל ממלאכתו, כדאמרינן לעיל, ועוד כי מקשה ור' מאיר וכו', לימא ליה גזירה שוה לא גמיר, אלא טעמיה דר' שמעון דגלויי מילתא היא, דכי היכי דההוא שלוח שלוח בשטר, אף ישלחנו שלוח בשטר, דכיון דילפי עבד כנעני מאשה בג"ש דלה לה, יש לנו לדמות לשון זה שכתוב בשניהם, וללמוד פירושו של זה מתוך זה.
השתא דכתיב לחפשי ישלחנו וכו'. קשיא לי וניליף דחפשי בשטרא הוא, דכתיב או חופשה לא נתן לה (דכתיב) בשפחה כנענית, דודאי עבד מעבד הוה אתי לן למילף, אע"ג דליכא גזירה שוה מפורש, י"ל התם חופשה גופיה, פירושו גט, והכא לא שייך למימר ישלחנו לגט, ועוד דחופשה משמע גט, אבל חפשי תואר הוא לעבד שיצא כבר לחירות.
הכהו על עינו וסמאה ועל אוזנו וחרשה. ולא הוי מומין שבסתר, כיון שהאבר הוא גלוי, אף על פי שאין המום גלוי, ומעין נפקא לן דלא בעינן שיהא מום נראה, דהא כתיב גבי עין ושחתה, מאור, אעפ"י שהעין שלמה ואין מומו נראה, יוצא בו לחרות.
ת"ר הכהו על עינו וכהתה וכו', אם יכול להשתמש בהן. אפילו על ידי הדחק. אין עבד יוצא וכו'. ואע"ג דלא בעינן בטל ממלאכתו באבר שיצא כולו ממקומו, דכיון דודאי מום הוי, מאחר שנעקרו שני ראשי האבר ממקומן, אלא שהוא קשור בגידין, לא בעינן ביה שיהא בטל ממלאכתו, אבל שנו ונדדה, דאכתי לא נעקרה כולה ממקומה, לא הוי מום כיון שעדין יכול להשתמש בה, ולשויה מום, בעינן שלא יוכל להשתמש בשנו כלל, ושלא יוכל להשתמש בעינו לשום מלאכה, מיהו אע"פ שאינה סמויה לגמרי שיכול להסתכל ולראות המאורות, יוצא לחרות, כיון שאינו יכול להשתמש בה לשום מלאכה.
הרי שהיתה עינו כהויה וכו' ואם לאו. שלא היה יכול להשתמש בה כלל, אלא [שלא] (ש)היתה סמויה לגמרי, וסמאוהו לגמרי עד שאינו יכול לראות המאורות כלל, וכן שלא היה יכול להשתמש כלל בשינו והפילה אין עבד וכו'. א"ת בשנו אמאי לא נפיק, אע"פ שלא היה יכול להשתמש בה כלל, והא קא משוי ליה מחוסר אבר, ושמעינן ליה לרב ששת דאמר הרי שהיתה (ענו) [עינו] סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחרות, י"ל עין אינה עומדת ליפול ואע"פ שהיא סמויה, והשתא משוי ליה מחוסר אבר, אבל שן סופה ליפול, כיון שהיא נדודה כל כך שאין יכול להשתמש בה כלל, והיינו טעמא דיבש גפה דהוי מחוסר אבר, משום דיבש גפה סופו ליפול.
ולרשב"ג גבי כחול לי עיני וסמאה, ולרבנן בהושיט ידו למעי שפחתו וכו', דוקא בסמויי עין פטרינן ליה, אבל אם חטטה חייב שלא מיעט הכתוב עד שיתכוין לשחתה, גבי הפלת עין אלא גבי השחתת עין דהיינו השחתת המאור.
ורבנן האי ושחתה מיבעי ליה לכדתניא [וכו'] עד שיתכוין לשחתה. פירוש שיתכוין לעין, ואע"פ שאינו מתכוין לשחתה כיון שהוא מתעסק בה, וסמאה כמאן דאיכון לשחתה דמי. ואי קשיא הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל (ב"ק כ"ו ע"ב) היתה אבן מונחת לו בחיקו ונפלה וכו' לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן, והא הכא אמרינן דמודו רבנן בהושיט ידו במעי שפחתו כיון שאינו מתעסק בה בעין, י"ל כיון דאדם מועד לעולם, כשנפלה אבן מחיקו וסימא העין כמתכוין לעין דמי, אבל מושיט ידו למעי שפחתו, אנוס גמור הוא דלא הוה מצי לאזדהור בעינו, כיון שאינו רואהו, ואית דגרסי הכא גבי הושיט ידו למעי וכו' אמר קרא ושחתה פרט לזו שהיא מושחתת ועומדת, פירוש שלא יצא לאויר העולם ולא ראה בה מאורות.
יכול אפילו יבש גפה וכו' נחטטה עינה. ודוקא נחטטה, אבל נסמת לא, והתם במסכת זבחים בפרק חטאת העוף (ס"ח ע"ב) דאמרינן דנסמת עינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, ההוא נסמת, נחטטה הוא, תדע דקתני לה התם גבי נקטעת רגלו שהוא מחוסר אבר.
<h2>דף כה.</h2>
מתניתא בעי' מינך. ורב חסדא להכי לא פשטה נהליהו, משום דפלוגתא היא.
כולן אין מטמאין משום מחיה. פרש"י ז"ל לכל מראה עיני הכהן אמר קרא, דבעינן שיהא רואהו כולו כאחת. ואע"ג דהאי קרא בפריחת נגע הוא, בפרשת מחיה כתיב, ואית דאמרי מדכתיב וראהו הכהן דרשינן עד שיראה כולו כאחת, מיהו נראה דלאו דוקא מחייה, אלא כולהו נגעים ילפי מהדדי, דהא מלכל מראה עיני הכהן דרשינן דכהן שהוא סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים (נגעים פ"ב מ"ג) דאע"ג דכתיב בפריחת נגע, אתו כולהו נגעים מיניה, וצ"ע אמאי נקט מחייה, ואפשר דמשום דקרא כתיב במחיה, וא"ת ליתני ליה שפתים, י"ל שפתים מטעמא אחרינא אין מטמאין משום מחיה, משום דכתיב מחיה בשאת, דבעינן שיהא שאת מוקף למחיה, ונמצאת השאת בתוך פיו שהוא בית הסתרים, ובנגעים עור בשרו כתיב, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, והיינו טעמא נמי דלא תני לשון במחייה.
בכולן עבד יוצא בהן לחירות. והא דלא תני שן ועין, א"נ דלדול עצם בזקנו, או חטיטת עין, דהכא לאו גבי עבד קאי, אלא גבי מחיה, ואגב אורחיה קתני דבכל אלו שאין מטמאין משום מחיה, עבד יוצא בהן לחרות, וא"ת והא בן עזאי אשמעינן לשון ואע"ג דלא מטמא במחיה, ואמאי לא אשמעינן חטיטת עין ודלדול עצם, י"ל בן עזאי לשון איצטריך ליה, לאשמועינן אע"ג (דטבילה) [דלטבילה] כטמון דמי, ולמעוטי נמי סירוס אתא, ורבי נמי סירוס איצטריכא ליה, דפליג בן עזאי עליה.
ולשון לא ורמינהו כו'. א"ת ותקשי לן שן דאמר רחמנא עבד יוצא בו לחרות, כיון דזמנין דמגלי, י"ל הוה [מצי] לשנויי דלשון מיכסי טפי, שהוא לפנים מן השנים.
על שפתו פשיטא. הוה ליה לאקשויי מ"ט פליג רבנן עליה, והוה מתרץ נמי כדמתרץ השתא, וצ"ע.
ומאי אף אקמייתא. ולאו דפליג ת"ק עליה, דת"ק לא אתא לאשמועינן כולהו ראשי איברים דעבד יוצא בהן לחרות, אלא (ד)הני דאין מטמאין משום מחיה, אשמועינן אגב אורחיה שעבד יוצא בהן לחרות.
והאי נמי בר נגיעה הוא. וכיון דבר נגיעה הוא מאבראי, אפילו אי נגע ביה שרץ מגואי טמא, ודוקא לשון, אבל שן לאו בר נגיעה הוא, וכטמון דמי, דלענין עבד הוא דגלי רחמנא דשן כיון דזמנין דמגלי, גלוי הוא, אבל היכא דלא גלי לן ודאי כטמון דמי.
ורבנן נמי נדמייה לטומאה. דטפי עדיף לדמויי לטומאה, משום דוכבס בגדיו הפסיק הענין.
נהי דביאת מים לא בעינן כו'. צ"ע בשלמא התם כתיב (ויקרא ז' י') בלולה, ואע"ג דלא הוי עכובא, בעינן ראוי לבילה, אבל הכא כיון דשן טמון הוי לענין טבילה, מ"ט בעינן ביה ראוי לבא למים, וי"ל משום דזמנין דמגלי. וצ"ע מאי קא מדמי לה לר' זירא.
<h2>דף כה:</h2>
מתני' בהמה גסה נקנית במסירה. פירוש אף במסירה, ואין צריך לומר (אף) במשיכה, ולהכי תקון דנקנית נמי במסירה, מתוך שאין המשיכה נוחה בה.
והדקה בהגבהה. ולא במסירה ובמשיכה, כיון דקל(א) להגביה וההגבהה גדולה מכולן, וחכ"א במשיכה, שאין ההגבה[ה] נוחה דזמנין דמסרבא, זה דרך רבינו שמואל ז"ל, שהוא אומר דמשיכה עדיפא ממסירה, דבמשיכה קא עקר ליה מדוכתא, וליכא במסירה שום מעלה שאינה במשיכה, דתרוייהו לא בעינן שימסור לו מיד ליד, אלא שיאמר לו מוכר לך חזק וקני, וכדתניא לעיל (כ"ב ע"ב) כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה כו', ולא קתני מסרה לידו בשערה בטלפה כו', משמע אע"פ שאחזה מעצמו קנאה, והא דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (ח' ע"ב) מאי מסירה כאדם שמוסר לחברו מיד ליד, במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה, דלקני, [י"ל] משום דבמצות המוכר תפוס בה, כאדם שמוסר לחברו מיד ליד דמי.
גמ' ה"ג דרש רב בקמחוניא בהמה נקנית במשיכה. פירוש במשיכה ולא במסירה.
אשכחינהו כו' (הכי) [מי] אמר רב נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן. פירוש אף במסירה, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר, אלא בבהמה דקה, אבל בגסה מודו ליה.
הוא דאמר כי האי תנא וכו'. פירוש ה"ר אברהם אב ב"ד ז"ל דר' מאיר ורבנן דברייתא, ברשות הרבים פליגי, דר' מאיר סבר כיון דברשות הרבים לא קניא משיכה, אתקינו בה רבנן מסירה, ולא אטרוחה למשוך מרשות הרבים לסימטא, ורבנן סברי אפילו ברשות הרבים לא תקון מסירה, ולא קנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, אבל בסימטא אפילו ר' מאיר מודה דבמשיכה ולא במסירה, כיון דאפשר ליה למקני במשיכה דעדיפי טפי ממסירה, וקי"ל כרבנן, דאף ברשות הרבים משיכה קונה ולא מסירה, וכדדרש רב בקמחוניא, והא דתניא כיצד במסירה אחזה בטלפה כו', ר' מאיר היא דאמר בהמה גסה נקנית במסירה, דלדידן דקי"ל כרבנן דאפילו ברשות הרבים משיכה קונה ולא מסירה, לא משכחת לה בבהמה מסירה כלל, והא דאביי ורבא דאמרי תרויהו (ב"ב ע"ו ע"ב) מסירה קונה ברשות הרבים [וכו'] ובחצר שהיא של שניהם, מוקמינן לה בספינה דמשיכתה קשה, ובין רבי ובין רבנן לא פליגי בספינה אלא היכא דאמר ליה משוך [ו]קני, אבל היכא דאמר ליה חזיק וקני, דכולי עלמא נקנית במסירה ברשות הרבים, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (שם), אבל בסימטא כיון דחזיא בה משיכה הכא, אינה נקנית אלא במשיכה כדאיתא התם. והראב"ד ז"ל מפרש לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דהכא בסימטא, אבל ברשות הרבים דברי הכל מסירה קונה, והיינו דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים, והא דתניא כיצד במסירה וכו', השתא קימא לה כהלכתא ומיירי ברשות הרבים, והא דתניא בפרק המוכר את הספינה ספינה נקנית במסירה דברי רבי, וחכמים אומרים עד שימשכנה וכו', ומוקמינן לה התם ברשות הרבים, אבל בסיטמא דברי הכל משיכה קונה ולא מסירה, כרבנן דהכא אזלא, וקא סלקא דעתך התם לאוקומי פלוגתייהו דר' ורבנן אי ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים או לאו, וכ"ת אדמפלגי בספינה ליפלגו בבהמה גסה, י"ל רבותא קמ"ל דאפילו בספינה שהיא קשה למשוך, סבירא להו רבנן דלא מקניא אלא במשיכה, ואמרינן התם לימא אביי ורבא דאמור כרבי, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים, פירוש דכיון דסלקא דעתיה דרבנן סבירא [להו] דאפילו ספינה אינה נקנית במסירה אע"פ שמשיכתה קשה, כל שכן בבהמה גסה דאף ברשות הרבים לא מקניא עד שימשכנה וכו', וכי תימא מאי קא מקשה לימא אביי [ורבא] דאמר כרבי, והא איכא למימר דאביי ורבא דאמרו כי הני תנאי דהכא דכולהו מודו ברשות הרבים דבהמה גסה נקנית במסירה, י"ל למאי דקא ס"ד התם דרבנן סבירא להו דספינה אינה נקנית במסירה, ודאי הוה סבירא לן דהא דאמרי רבנן בבריתא דהכא דזה וזה במשיכה, אפילו ברשות הרבים קאמרי, אבל השתא דאסיקנא התם דדברי הכל דספינה נקנית ברשות הרבים במסירה, הוא הדין לבהמה גסה, ופלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא מוקמינן בסימטא, ותימה הוא להאי פירושה, למסקנא דהתם מאי שנא דנקט ספינה, ולא נקט בהמה גסה, וי"ל איידי דנקט התם באידך בריתא ספינה נקנית במשיכה, ומתוקמה התם בסימטא, וכי תימה התם נמי מאי שנא דנקט ספינה, י"ל לאשמועינן דאפילו ספינה דמשיכתה קשה, אינה נקנית בסימטא אלא במשיכה. ור"ת ז"ל מפרש דמסירה עדיפא ממשיכה, (שהמשיכה) [שהמסירה] היא מיד ליד, וכי קאמר ר' מאיר בהמה גסה נקנית במסירה, במסירה דוקא קאמר ולא במשיכה, ורבנן דברייתא דאמרי זה וזה במשיכה, אף במשיכה קאמרי וכל שכן במסירה, והך סברא מוכח אפכה בהדיא בסוגיא דהמוכר (שם), דקס"ד דפלוגתיהו בספינה אם נקנית במסירה או במשיכה, וקאמרי רבנן עד שימשכנה, מדקאמרי עד, שמע מינה דוקא במשיכה ולא במסירה, דאי אפילו במשיכה קאמרי הוה להו למימר כיון שימשכנה מרשות הרבים קנאה, ואע"ג דלמסקנה לא קשיא, דמוקמינן טעמא דרבנן משום דסבירא להו כיון דא"ל לך משוך וקני, קפדא, (הוי) [הרי] יש לך ללמוד משטת התלמוד, ועוד דאמרינן התם במאי אוקימתא להא דתניא ספינה נקנית במשיכה כרבי, אי רבי ספינה נמי תקני במסירה, ולפר"ת ז"ל הוה ליה למימר ספינה לא תקני אלא במסירה.
אלא מעתה פיל לר' שמעון במאי (א)יקנה. בשלמא לרבנן דאמרי זה וזה במשיכה, משכחת לה כגון שהכישו במקל ודלג, אלא לר' שמעון דאמר זה וזה בהגבהה קשיא, שאם הכישה, הוא נעקר ממקומו דרך (ג') דלוג. אין זו הגבהה, שכן הוא דרך הלוכו לדלג ולילך, וזהו קשה על מה שפירש הראב"ד דלר' שמעון זה וזה בהגבהה, אם פירש ואמר קנה במשיכה קני, אלא דאי אמר ליה לך חזיק וקני מסתמא לגדולה שבקניות איכוון, דהיינו הגבהה, וא"כ כי מקשה פיל לר' שמעון במאי יקנה, לישני ליה (כדפיר') [דבפירוש] אמר לך משוך וקני, ועוד דכיון דאי אפשר לה להגבהה בפיל, הוה לן למימר דכי אמר ליה חזיק וקני, למשיכה איכוון.
שמעת מינה כליו של לוקח ברשות כו'. וכי תימא נישני ליה כגון דאמר ליה קני, דבהכי קני כליו של לוקח ברשות מוכר, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (שם פ"ו ע"א) י"ל ר' זירא מדינא אתא לתרוצה, ולא בהשאלת מקום, דכי אמר ליה קני, משאיל הוא לו מקומו לקנות לו בכליו, דאי הוה רבי זירא אתי לתרוצה במלתא דליתא מדינא, הוה מצי לתרוצה במשאיל את מקומו והחזיק בו, שהניח שם כלי אחד.
<h2>דף כו.</h2>
אי נמי בחבילי זמורות. (כגון) פרש"י ז"ל שהיה מניח חבילי זמורות תחת רגליו, ומגביהו שלשה טפחים מן הקרקע, והויא ליה הגבהה, ונקט חבילי זמורות משום דארחיהו דגביהו, והויא לה הגבהת שלשה טפחים, ורבי זירא דהוה מתרץ לה (בהנפת) [בהנחת] ארבע כלים תחת רגליו, אפילו בכלים דלא גביהי שלשה הוה מוקים לה, והוה אתי לה משום קניית כליו, ואע"ג דבעלמא לא בעינא הגבהה שלשה טפחים, כדגרסי' בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ד) כל המטלטלין נקנין בהפיכה, פירוש בהגבהה פחות מג', כדאמרינן בפ' המניח (ב"ק כ"ט ע"ב) מאי איריא דקתני הופך, ליתני מגביה, אלא כל הפך פחות משלשה הוא, י"ל הכא בעינן הגבהה שלשה טפחים לפי שאינו [מגביהו] בידיו מן הקרקע, אלא ע"י חבילי זמורות שהוא מכניס תחתיו, ותימה הוא היכי הויה הגבהה כיון שהוא נסמך על חבילי זמורות שהיו בקרקע, י"ל מ"מ מתחתיה הוא מגביה שלשה טפחים מן הקרקע, ואית דמפרשי בחבילי זמורות, תולה נגדו חבילי זמורות והוא רואה אותם וקופץ לאכלם, שהזמורות הם מאכל הפיל, וכיון דמחמתה הוא מגביה נפשיה, כמאן דמגבה ליה איהו דמי, כדתניא (לעיל כ"ב ע"ב) גבי משיכה, כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו, אלמא כיון דאזלא מחמתיה כמאן דמשך לה דמי.
אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה וכו'. א"ת והא ילפינן כסף מדכתיב שדות בכסף יקנו, והתם מקום שכותבין את השטר הוה, דכתיב וכתוב בספר וחתום, י"ל מ"מ כיון דכתיב שדות בכסף, משמע דכסף לחודיה קניא, מדכתיב יקנו מעיקרא, א"נ התם נמי מקום שאין כותבין את השטר הוה, אלא דבהנהו זביני רצו לכתוב שטר, ולפי שהיה יודע ירמיה שעתידין היו ישראל לגלות מארצם, ושמא ימותו העדים בגולה. ופירוש במקום שכותבין את השטר, שכותבין שטר ראייה, וטעמא דמלתא דלא קנה עד שיכתוב את השטר, משום דלא סמכה דעתיה דלוקח, עד שיכתוב לו מוכר שטרא, ולא גמר למקני בכספא.
ואי פריש פריש. טעמא דכיון דמדינא בכספא לחודיה קני, אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכה דעתייהו עד דכתיבי שטרא, היכא דפריש דאי בעי ליקני בכספא, ודאי דינא הוא דליקני בכספא. ונראה לומר במוכר שדהו מפני רעתה דקני בכספא אפילו במקום שכותבים את השטר, כדאמרינן לקמן דבשטרא בלא כספא קני לה, ואע"ג דבעלמא במכר לא קנה עד שיתן דמים.
אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה. ואע"ג דואקח את ספר המקנה, גבי מכר כתיב, י"ל התם ודאי לא קנה אלא בכספא, אבל מדקא(מרי) [קרי] לשטרא ספר מקנה, שמע מינה דשטרא בר קניה הוא, והיכא הוי בר קניה, הא(י) במכר ודאי לא סמכא דעתיה דמוכר עד דיהיב ליה דמי, אלא במתנה. ואי פריש ואמר בשטרא איקני, נראה דודאי קני בלא דמים, כיון דמדינא בשטרא קני, אלא דמשום דלא סמכה דעתיה הוא דאמרינן דלא קנה עד שיתן לו דמים. וגופו של שטר מפורש הוא בבריתא שדי מכורה לך שדי נתונה לך, ואיכא דאמרי דהוא הדין דקני בשטר ראייה, כגון דכתיב ביה יודעים אנו עדים חתומי מטה שמכר ראובן שדהו לשמעון, או שנתן לו שדהו, ויהיב ליה האי שטרא קני ביה, וראיה (לרבי) [לדבר] מהא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב נ"א ע"א) המוכר שדהו לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי, אמר ליה [פשיטא] דל זוזי מהכא ותקנה בשטרא דתנן וכו'. רב אשמועינן דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, מיהו הוה אמינא בשטר בלא דמים קנה, אשמעינן שמואל דבשטר לא קנה בשום מקום במכר בלא דמים.
כתבו לו על הנייר או על החרס. וא"ת והא חרס כתב שיכול להזדייף הוא, ואע"ג דקי"ל כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואפילו בכתב שיכול להזדייף כשר הוא, [הא] א"ר אל(י)עזר (גיטין כ"ב ע"ב) לא הכשיר ר' [אלעזר] אלא בגיטין אבל בשטרות לא, י"ל כי אמרינן דאין הלכה כר' אלעזר בשאר שטרות, הני מילי למטרף בהו ממשעבדי, דכל היכא דליכא עדי חתימה, ליכא קלא, אבל מקנה קני ליה לשדה בעידי מסירה, והכי קאמרינן הלכה כר' אלעזר בגיטין, ובמאי דדמי נמי לגטין, דמקנה קנה ביה בין במכר בין במתנה, אבל בשטר ראיה לא מהנו עידי מסירה, דלית להו קלא.
אע"פ שאין בו שוה פרוטה. א"ת בשלמא גבי קדושין איצטריך למתני אע"פ שאין בו שוה פרוטה, דגברא יהיב ליה לשטרא לאתתא, וקמ"ל דאע"פ שאין בו שוה פרוטה קני ליה בשטר, אלא גבי מכר, מוכר הוא דיהיב ליה שטרא ללוקח למקנא ביה, ומאי אצטריך למתני אע"פ שאין בו שוה פרוטה, פשיטא, י"ל אגב גררה דתני לה גבי קדושין, תני לה הכא.
רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו. פרש"י דרב אשי אתא לתרוצי דבשטרא כתיבי תרויהו, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך, ומדכתב ליה שדי נתונה לך ודאי במתנה בקש ליתנה לו, וכדי ליפות את כוחו לטרוף ממשעבדי הוא דכתב ליה שדי מכורה לך, וא"ת ליכתוב ליה מתנה באחריות, ולמה כתב לו לשון מכר, י"ל לקצוב לו דמים שקצב לו ולא כמה שהיא שוה עכשיו בשעת מכירה אי שוה טפי, אפילו הכי הדר טריף ממשעבדי קרקע כשיעור דמים שקצב לו, וא"ת למה כתב לו לשון מתנה דאי משום דינא דבר מצרא הוא, [הא] קי"ל דאי אית בה אחריות (אין) [אית] בה משום דינא דבר מצרא, י"ל כי היכי דליקני בשטר בלא דמים. והקשה ר"ת ז"ל לפירוש זה שדי שדי למה לי, לך לך למה לי, ליכתוב ליה שדי מכורה ונתונה לך, ופירש דאפילו לתרוצא דרב אשי או או קתני, שדי נתונה לך, או שדי מכורה לך, ורב אשי אתרוצא דרב המנונא סמיך דאוקמא במוכר שדהו מפני רעתה, ומפורש בירושלמי כדברי רש"י, דה"ג התם למה כתב לו את שניהם כדי ליפות כחו, ורש"א פירש דמעיקרא נמי ס"ד דבשטר אחד כותב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך, ולהכי כותב לו שדי נתונה לך ליפות כחו משום דינא דבר מצרא, וק"ל דהא (ד)קיימא לן בפרק המקבל (ב"מ ק"ח ע"ב) דבמתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא, אלא כך י"ל דלהכי כתב ליה לשון מתנה, שיש דברים שישנן בכלל מתנה ואינן בכלל מכר.
ובחזקה. יש אומרים דבחזקה נמי במכר לא קנה עד שיתן דמים, כדאמר שמואל גבי שטר, והראב"ד פירש דדוקא בשטר אמרה שמואל, אבל בחזקה כיון שהוא יורד בקרקע עצמו, ודאי בלא דמים קנה, ובלא שטר נמי, אפילו במקום שכותבין את השטר, והיינו דלא אמרינן גבי חזקה לא שנו, אלא שזו אינה ראיה, דבחזקה הוה ליה למימר תרתי, לא שנו אלא במקום שאין כותבין, ולא שנו אלא במתנה, והני תרתי לא הוה מצי לפרושינהו במתני', דאי בשטרי מתנה מיירי, תו לא שייך למימר לא שנו אלא במקום שאין כותבין, וכיון דלא הוה מצי לפרשינהו תרוייהו וסמך אחדא מינייהו (אפילו דאחריני) לא קאמר כלל לא שנו [אפי' דאחריני], וכן דעת רבני צרפת ז"ל וראיה לדבר מהא דאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (ב"ק נ"א ע"ב) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו את המפתח קנה, ומקשינן אי בכספא ליקני בכספא, אי חזקה ליקני בחזקה, ויש לדחוק דה"ק אי בכספא ובמקום שאין כותבין את השטר, ליקני בכספא, ואי במקום שכותבין דלא קני בכספא לחודה, בהדי חזקה ודאי קני, א"נ הכי קאמר אי בחזקה ובדפריש ואמר בחזקה איקני. ליקני בחזקה, ולא נהירא. והא דתנן בפ' חזקת הבתים (מ"ב ע"א) בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, כיון שנעל וגדר ופרץ כל שהוא, הא דלא תני מוכר, לאו משום דלא (תני) [קני] בחזקה גרידתא בלא דמים, אלא משום דקא בעי (למתנה) [למתני] האחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלית בהו שום קניה אלא חזקה, תנא נמי מתנה דדמי לה, אי נמי רבותא קא משמע לן דאפילו במתנה קניא חזקה.
במה תפסתם כו'. והא דלא נפקא ליה מדתניא דבי ר' ישמעאל, משום דאיכא למימר דההוא איצטריך ליה לאשמועינן לאחר ירושה וישיבה, כדאיתא לקמן בפרקין (ל"ז ע"א), דר' ישמעאל עדיף ליה למדרשא מדברי תורה טפי מדברי קבלה. וא"ת הא מיבעי ליה לאשמועינן דכל ביאה האמורה בתורה סתם, לאחר ירושה וישיבה, י"ל מדקרי ליה לחלוקה ישיבה שחלקו בישיבה, משמע דבחזקה כל דהוא מקניא, וצ"ע. וא"ת היכי נפקא לן חזקה במכר מהתם, דילמא הפקר שאני דקני [ב]כל דהו, דאפילו השתא דקי"ל דחזקה קניא במכר, שני לן בין מכר להפקר, דבמכר עד דעביד תקון בגוף הקרקע לא קני (ב"ב מ"ב ע"א) כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא, ואלו בהפקר קי"ל (שם נ"ג ע"ב) הציע מצעות בנכסי הגר קנה, י"ל שם חזקה נפקא לן מקרא דקנייה היא, וגמרינן מינה למכר, כי היכי דבהפקר קניה חזקה כל דהו בתשמיש בעלמא, דכיון דליכא זכותא דאחר בגוה חזקת תשמיש, חשובה לה חזקה, (נמי) במכר נמי קניא חזקה הראויה בו, כגון שהוא מתקן בגופו של קרקע, דלא מחזי האי לוקח כמוציא מרשות אדון להחזיק בה, בהצעת מצעות וכיוצא בו.
איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא. א"ת צבורין תפוק ליה משום חצרו, דחצרו של אדם קונה לו, י"ל אגב מהני בחצר שאינה משתמרת לדעתו, דמתורת חצר לא קניא ליה, וא"ת והא קי"ל כרב פפא דאמר בפ' שנים אוחזין (ב"מ י"א ע"ב) דעת אחרת מקנה אותן שאני, דבמכר ומתנה, חצרו של אדם קונה לו אעפ"י שאינה משתמרת, ואעפ"י שאינו עומד בצד שדהו, ושקלינן וטרינן התם במלתיה דרב פפא דמשמע ודאי דהלכתא היא, י"ל הכא איבעויי אבעיא לן אי משכחת בריתא דנפשוט מינה אי בעינן צבורין בה או לא, דאי משכחת בריתא דתפשוט מינה דבעינן צבורין, ודאי דחינן לדרב פפא, דאי חצר שאינה משתמרת קונה אע"פ שאינו עומד בצד שדהו, מאי מהני לן אגב, תיפוק ליה משום חצר, אבל השתא דקי"ל לא בעינן צבורין בה, לא קשיא מידי אדרב פפא, וקי"ל כותיה, והב"ת תירץ דתורת חצר ליתא בשהיו שם המטלטלין מקמי דהויא חצרו, אלא בשקדמה קנית חצר להנחת מטלטלין, וליתא מהא דתנן (מעשר שני פ"ה מ"ט) עשור שאני עתיד למוד, נתון לר' יהושע, ומקומו מושכר לו, ואוקמה רב פפא בפ' שנים אוחזין (ב"מ י"א ע"ב) בקנית חצרו של אדם, ואעפ"י שלא היתה משתמרת לדעתו של ר' יהושע, דדעת אחרת מקני אותן שאני, והתם מקמיה דקנייה ר' יהושע לחצר היו שם הפירות, ועוד דקי"ל (גיטין ע"ז ע"ב) גיטה וחצרה באין כאחד, והיכי הוה ס"ד דצבורין לא לקני מתורת חצר.
קרקע כל שהו חייבת בפאה. גרסינן בירושלמי (פאה פ"ג ה"ז) תפטר בשבולת אחת שעלו בה כמה שבולים, ובודאי לא גרסינן ודוי, שאפילו לית ליה קרקע כל שהוא, אלא שלקח פירות שאינן ממורחין חייב בודוי מעשר, ואית דגרסינן ליה ומפרשינן ליה בודוי בכורים, ואע"ג דתנא בכורים, תנא נמי ודוי בכורים משום דאיכא מילי דמביא ואינו קורא, קמ"ל דהאי מביא וקורא, ואע"ג דבכולי תלמודא לא קרי ליה ודוי אלא מקרא בכורים, אשכחן במס' (מעשר) [בכורים] (פ"ב מ"ב) דקרי ליה ודוי, דתנן יש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה, ששניהם טעונין הבאת מקום וודוי. ואע"פ שיש לדחות דהתם אגב דנקט ודוי משום מעשר, כלל בו מקרא בכורים.
<h2>דף כו:</h2>
ולכתוב עליו פרוזבול. דלא תקינו רבנן פרוזבול אלא במלתא דשכיחא. ולא שכיח דליזיף אניש למאן דלית ליה קרקע, ולא נהירא, ואיכא דאמרי מ"ה אית ליה קרקע כל שהוא, נגוש ועומד הוא למלוה, וחזי למגביה מלוה כל החוב כגון דטריף והדר טריף כקטינא דאביי (כתובות צ"א ע"ב), ואיכא דאמרי משום דאין אונאה לקרקעות, מיהו בירושלמי (כתובות פי"ד ה"ד) אמרו דבדבר המופלג יש לו אונאה, וכבר כתבתיה בפ' הזהב ת"ל.
ה"ג ת"ש אמר ר' אליעזר מעשה באדם אחד שחלה בירושלים. והכי איתא בשלהי מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"ב).
אלא מאי לדמי וכו'. (אלא) למאי דס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש, לא הוה קשיא ליה נקנינהו ניהליה במשיכה, דטריחא ליה מילתא למשוך מאה צאן ומאה חביות.
סבר שמיט ואכיל להו. קשה לי למאי דקס"ד מאה צאן ומאה חביות, נקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין, וכי תימא לא אשכח מאן דליתיב סודריה לאקנויי ביה מטלטלין אלו, דקי"ל (ב"מ מ"ז ע"ב) דקונין בכליו של קונה, ליתא דהא הוה הדר ליה סודריה, קני על מנת להקנות הוא, ועוד ליתיב בגד דאית בה שלש על שלש לחד גברא דליהדר וליקני ביה לחבריה, וליכא למימר דלא סמכה דעתה לשתף יד אחרים בדבר, דא"כ השתא נמי דאקני ליה מטלטלי אגב קרקע על ידי אחר, היכי סמכה דעתיה כל היכא דלא משיך להו אחר, וא"כ הדר קושיא לדוכתין, ונראה דהכי נמי מסתברא הדר ליה לדוכתיה, דמעקרא הוה קאמר הכי נמי מסתברא וכו', ודחי ליה לא בדליתיה למקבל מתנה, והדר אקשי ניקנינהו ניהליה (גביה) [אגב] אחר, אי לדמי, במשיכה, ואי מאה צאן ומאה חביות ממש, בחליפין, ולא סליק תירוצא דמתרצינן אלא אי אמרינן לדמי, ולא הקפיד התלמוד למהדר ולאקשויי בשלמא אי אמרינן לדמי, אלא אי אמרת מאה צאן ממש, ניקנינהו אגב אחר בחליפין, משום דסמיך אהכי נמי מסתברא דקאמר דהדר ליה ממילא אדוכתיה. ואיכא דסמיך דמתרצי ואמרי דקנין [אגב] לא אלים לזכות בו לאדם שלא בפניו, וליתא דהא אוקימנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ י"ג ע"א) הא דתנן כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו, בשטרי אקנייתא.
עשור שאני עתיד למוד וכו'. ק"ל והלא חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו (פסחים ט' ע"א) ועוד לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (עירובין ל' ע"ב), ועוד למה ליה למימר עשור זה נתון לפלוני ועשור זה לפלוני ולהשכיר להם מקום, לימא לצפונו מעשר ראשון, ולדרומו מעשר שני, וכשיגיע לביתו ליפרשינהו, וליתנינהו למי שירצה, וי"ל שנת הביעור היתה, דתנן התם מי שהיו פרותיו רחוקים ממנו והגיע שנת הביעור מזכה בהם לאחרים, כיצד מעשה בר"ג וזקנים וכו', ומקמי דנפיק מביתו הפריש מעשרותיו על מגורה אחת, אבל מעורבין היו, והודיע כן לבני ביתו להזהירם על אותה מגורה, וכשהגיע שנת הביעור הוצרך להוציא המעשרות מרשותו, ולפי שהיו מעשרותיו מעורבין אמר עישור שאני עתיד למוד. וא"ת מאי שנא דלא אפריש נמי תרומה גדולה, י"ל מתוך שהיא מועטת וניטלת נמי באומד, הפרישה בביתו ונתנה לכהן, ויש אומרים דתרומה גדולה אינה צריכה ביעור ולכך לא הוצרך להוציאה מרשותו, כדתני במס' (דמאי) [בכורים] (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה וכו' וחייבין בביעור ור"ש פוטר, ולא נהירא דהא דפטר ר"ש בביעור, לאו למימרא דלא צריך לאפוקי תרומה מרשותיה ליתנה לכהן, אלא שאין צריך לבערה מן העולם, כמו שצריך ביעור מעשר ובכורים, תדע דתנן (מע"ש פ"ה מ"ו) כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה, ותנן (שם מ"י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר, אלמא תרומה נמי חייב להוציא מרשותו בשעת ביעור, אבל מעשר שני ובכורים חייב לבערם מן העולם, אם עברה שנת הביעור דההוא מעשר, ודקתני התם שיש (בתרומה) [בבכורים] ובמעשר מה שאין בתרומה, מעשר שני מיירי, וכדקתני רישא וטעונין הבאת מקום וודוי, ואלו מעשר ראשון אינו טעון הבאת מקום. ואיכא דאמרי דמאי הוה, ולכך לא חשש ר"ג אם הפריש שלא מן המוקף, ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, דדמאי קל, דרוב עמי הארץ מעשרין הן (שבת י"ג ע"א) והיינו דלא אפריש ר"ג תרומה גדולה לפי שעמי הארץ מפרישין תרומה גדולה. (סוטה מ"ח ע"א).
<h2>דף כז.</h2>
נתון לר' יהושע. אף על גב דלוי הוא וקנסינהו עזרא, דילמא סבירא ליה כר' עקיבה דאמר (יבמות פ"ו ע"ב) ללוי ולא לכהן, ואתא עזרא וקנסינהו ואמר אף לכהן. [ב]סיפא דמתני' עשור אחר וכו' נתון לר' אלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. ואע"ג דאין השוכר רשאי להשכיר (גיטין כ"ט ע"א) הכא בפני ר"ג הוה, והיה ניחא ליה. ואיכא דפשיט מהכא מי ששכר קרקע ומשכירו לאחר, כגון שנתן לו המשכיר רשות להשכיר, מצי לאקנויי ליה מטלטלין אגב שכירות הקרקע, אע"ג דלדידיה נמי לית ליה בהאי קרקע אלא שכירות בעלמא. וי"ל לעולם לא עדיפי מטלטלי מקרקע גופיה, ואי קרקע גופיה לא קני, היכי קני להו למטלטלין לגמרי, ושאני הכא שלא הוצרך להקנות ר' יהושע לרבי אלעזר אלא טובת הנאה.
קתני סיפא נתקבלו שכר זה מזה. וא"ת למה הוצרכו להשכיר, בשאלה נמי מי לא הוו מצו לאקנויי ליה מטלטלין באגב, י"ל אי בשאלה במאי הוה קנייה לוה, אי בחליפין היינו שכירות, דחליפין מתורת כסף נינהו, והא שאלה בדיבורא לא קניא עד שישתמש במקום שהשאיל לו ויניח שם כליו, דכי האי גוונא הויא חזקה דשאלה, והב"ת נסתפק בדבר אם נקנין במטלטלין אגב שאלת קרקע.
שמע מינה בעינן ציבורין בה. מדאיצטריך ר"ג להשכיר מקום המעשר, דאי לא בעינן ציבורין, בשכירות קרקע כל שהוא סגי. וא"ת דילמא מתורת חצר הקנה להן ר"ג, ואע"פ שלא היתה חצר המשמרת לרבי יהושע ולרבי עקיבה, דעת אחרת מקנה אותן שאני, כדתריץ לה רב פפא בפ' שנים אוחזין (ב"מ י"א ע"ב), [ו]לעולם בתורת אגב לא בעינן ציבורין בה, וע"כ נמי לא בעי צבורין בה, אי סבירא לן דרב פפא, דאי בעי באגב צבורין בה, תיפוק לי משום חצר, י"ל אכתי איכא לאקושיי אם איתא דלא בעינן צבורין בה, ור"ג בתור חצר הקנה להן הפירות, למה ליה להשכיר מקומו, מתורת חצר נקנינהו ניהליהו באגב, וסגי בקרקע כל דהו, אלא שמע מינה דבאגב נמי בעינן ציבורין בה, וממילא ליתה לדרב פפא כדכתיבנא, ולהכי אצטריך לשנויי כי היכי דלא ליטרחינהו, ולעולם לא בעינן צבורין, ובתר דתריצנא הכי איבעית אימא דר"ג בתורת אגב הקנה להן, ואי בעית אימא בתורת חצר וכדרב פפא. (ד"ת).
שני שטרות הן. פירוש דלא מטו לידי לוקח ואע"פ (שלא זכה) [שזכה] לוקח בשדה חוזר מוכר בשטר, ורב חייא בר אבין הוסיף שטר שלישי, דלא מטא ליד לוקח ואפילו הכי אין מוכר חוזר בו.
זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. קשה לי למאי הלכתא חוזר בשטר, אי בשטר מכר, כי ליכא שטרא נמי גבי ממשעבדי, דהא אמר רב (ב"ב מ"א ע"ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואי בשטר מתנה, כי איכא שטרא נמי מבני חרי גבי, ממשעבדי לא גבי, וי"ל אי בעית אימא בשטר מכר, ובדלא פריש ליה אחריות, דבשטר קי"ל (ב"מ ט"ו ע"ב) אחריות טעות סופר הוא, וכי ליכא שטרא, אי פריש ליה אחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי, ואי לא פריש לא, ואי בעית אימא בשטר מתנה, ובדכתיב ליה אחריות, וחוזר בו מאחריות שבשטר, וא"ת כיון שהחזיקו העדים בשדה על תנאי שיכתבו לו שטר, וזכה בשדה, היאך חוזר בשטר, אלא מעתה המוכר שדה לחבירו והתנה עמו שיכתוב לו את השטר, ונתן דמים, או החזיק בשדה, אדעתא דליכתוב ליה שטרא, הכא נמי דמצי הדר מוכר משטרא, ואם אתה אומר כן, מאי שנא דנקט זכו בשדה לפלוני ולא נקט זכה בשדה זו ואכתוב לך שטרא, ועוד שאין הדבר נראה דליהוי ברשות מוכר לחזור בו שלא יכתוב לו את השטר אחר שנתן לוקח דמים והחזיק בו, י"ל אי ללוקח קאמר ליה שיחזיק בשדה והתנה עמו שיכתוב לו שטר, ואדעתא דהכי החזיק בשדה, ודאי אין מוכר יכול לחזור בשטר, (אלא) [אבל] הכא דלעדים הוא דקאמר ושוינהו שלוחים, בשדה שגמרו בו שליחותם אינו יכול לחזור בו, אבל בשטר דלא גמרי בה שליחותיה שלא כתבוהו עדין יכול לבטל שליחותן, ועוד דבשלמא אם לוקח עצמו החזיק בשדה אדעתא דשטרא, מצי אמר אי לאו דאמרת לי שתכתוב לי את השטר לא החזקתי בשדה, (ועל דעת שלא שתכתוב לי את השטר לא החזקתי בשדה,) על דעת שתכתוב לי את השטר החזקתי בו, (אלא) [אבל] עדים ליכא למימר הכי, דאינהו בין אמר להו כתבו את השטר בין לא אמר להו, היו מחזיקין בשדה בצואתו לזכות פלוני, שאם יתרצה במקצת יהא קנוי לו משעת חזקה, ומאי אכפת להו אי כתיב להו שטרא או לא.
ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. א"ת והא קי"ל (לעיל ח' ע"א) כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, הלכך הוה לן למימר דשדה מהשתא קני לה, ומתלא תליא קנייה וקיימא, שאם יתרצה מוכר שיכתבו לו את השטר קנויה לו השדה משעה שהחזיקו בה עדים, ודמיא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז (לקמן ס' ע"א) דמקדשא ליה מהשתא, ותלו קדושי וקיימי דלכי יהיב לה איגלאי מילתא דאיקדישה מהשתא, ואי הדר ביה ואמר לא אתן, אין חזרתו חזרה שמא יחזור בו ויתן לה, והכא מדקאמר חוזר בין בשטר בין בשדה, דאי הדר ביה ואמר אל תכתבו לו את השטר חזרתו חזרה גמורה, דאפילו אי הדר אמר להו כתבו את השטר, אינה קנויה לו עד שיחזיק בה פעם אחרת, ואם מכרה או נתנה לאחר בתר דאמר ליה אל תכתבו לו את השטר, הרי זו מכורה ונתונה, י"ל תנאין דעלמא יש לתלותן (בהנאתו) [בכוונתו] של מתנה, כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז, לזרוזי נפשיה קא מכוין, וכי היכי דתהוי סמכא דעתא דחבריה משום דתלי ליה למעשה בתנאה, אבל הכא למה ליה למימר על מנת, לימא וכתבו לו את השטר, דלדידיה לית ליה הנאה בהדי תנאה, ואי לזרוזי נפשיה לקיומיה, הא לא קאמר על מנת שאכתוב, אלא על מנת שתכתבו, ועדים ודאי לא מזרזי טפי משום דקאמר על מנת, דמאי נפקא להו אם בטל התנאי ובטל המכר, ואי משום דסמכא דעתיה דלוקח טפי משום דלית ליה לקניית השדה בכתיבת השטר ויתרצה בדבר יותר ויחזיק מהשתא בשדה, הא ליתיה ללוקח הכא, ולעדים הוא דקאמר שיזכו בו לפלוני, ולמה ליה למימר על מנת, הא ודאי כי היכי דליהוי ברשותיה לחזור בו בין בשטר בין בשדה הוא דקאמר הכי, כן תרץ הר"א אב ב"ד ז"ל, ויש מתרצים אע"ג דבעלמא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, הכא כיון שלא נגמר עדין, דשמא לא יתרצה הלה בדבר, ולהכי לא אלימא קנייה זו דנימא בהאי על מנת, דכאומר מעכשיו דמי.
אם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כו' נקנה שטר בכל מקום שהוא. קשה לי והא בשטרי אקניתא עסקינן כדמוקים לה התם (ב"מ י"ג ע"א) בהא מתני' דכותבין שטר למוכר כו', דאי לא ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, (וכן) [וכיון] דסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ' ע"א), מאי נפקא ליה מינה אם נקנה שטר בכל מקום שהוא, והרי בידו לצוות לעדים לכתוב לו שטר, ויש מוכיחין מכאן כדרבינו שמואל שהוא אומר דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי היכא דלא הדר ביה, אבל היכא דהדר ביה אין כותבין, והא הכא הדר ביה האי מוכר ואמר להו לסהדי דלא לכתבו ליה שטרא, ולכך הוא צריך לקניית שטר זה. וקשיא לן אכתי היכי קני ליה באגב, כיון דשדה קנויה לו בקנין משעה ראשונה, אטו בחזקה שמחזיק בשדה שכבר היא שלו קני מטלטלי אגבה, ובעל העיטור ז"ל היה מוכיח מזה דקנין בלא דמים אינו קונה, הילכך אין השדה קנויה לו עדין, וליתא, וי"ל דהא לא קשיא דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו, אין השדה קנויה ללוקח עד שיאמר רוצה אני, ואם אמר רוצה אני ודאי קנוייה לו משעת הקנין, והכא במאי עסקינן כגון דאמר רוצה אני במקח, ובלבד כשתכתבו לי שטר, דבלא אחריות איני רוצה בו, אשתכח דעד דתהוי לי[ה] שטרא אין השדה קנויה לו, הלכך (בחזקת) [בחזקה] שהוא מחזיק בשדה קני ליה לשטרא ונקנה לו השדה משעת הקנין, (ד"ת). אלא אכתי קשיא למה שאנו סוברים דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אין המקנה יכול לחזור בו, הכא למה לי לקנות שטר זה, לימא להו לעדים לכתוב לו שטר, ואי משום שאין כותבין שני שטרות על שדה אחד, יכוף את המוכר שיתן לו שטר בידו, ותירץ מורי נר"ו דהכא במאי עסקינן כגון דא"ל לעדים בשעת הקנין, לכשאתן לו שטר שתכתבו לי תהא שדה קנויה לו מעכשיו בקנין זה, אשתכח דכל כמה דלא יהיב ליה שטרא לא קנה מידי, ועוד י"ל דהכא לא מיירי בשטרא אקנייתא, אלא זכו עדים בשדה ללוקח, והחזיקו בו, וכתבו את השטר למוכר באותו יום, דתו ליכא למימר שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, כיון שהחזיקו בשדה מיום ראשון, וכי מתרצינן התם מתניתין בשטרי אקנייתא לאו דוקא, דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי כגון שזכו עדים בשדה, דתו ליכא לאקשויי מאי דהוה מקשה התם וליחוש שמא כתב ליתן כו', א"נ הכא בהדיא קאמר להו לעדים בשעת הקנין כתבו לי את השטר, וכיון שכתבו לו את השטר, שוב אין יכול לכתוב את השטר ללוקח, דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת, (ד"ת).
איבעיא להו מי בעינן אגב או לא. א"ת תפשוט ליה מהא דתניא לקמן יפה כח חזקה מכח שניהם שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולן, ואי לא(ו) בעי אגב, בשטר נמי משכחת לה, דאי א"ל קני האי שדה בהאי שטרא וקני כולן, קנה כולן באגב, דכי לא א"ל נמי כמאן דאמר ליה אגב דמי, י"ל דלמא לעולם במטלטלי אגב מקרקעי לא בעינן אגב, במקרקעי אגב מקרקעי בעינן אגב, משום דכי ליכא אגב איכא למתלי מילתא דלאו בתורת אגב מקני ליה שאר שדות, אלא משום דסדנא דארעא חד הוא, דסבר כמאן דאיכא שטרא אכולהו דמי, אבל במטלטלי אגב מקרקעי הוה ס"ד למימר דאע"ג דלא אמר אגב אלא דאמר קני שדה זה וקני מטלטלין, באגב הוא דקא אתי לאקנויינהו ניהליה, דמידע ידיע שאין מטלטלין ניקנין בכסף בשטר ובחזקה, ועוד דאי לאו מתורת אגב קאתי לאקנויינהו, היכי מהניא להו קניית השדה, דהא הכא לא שייך לומר סדנא דארעא חד הוא, ממורי נר"ו. וצ"ע אי אשכחן אגב במקרקעי בשום דוכתא, דנראה דלא מהני אגב אלא במטלטלי אגב (מטלטלי) [מקרקעי]. דמטלטלי לא חשיבי ונגררין אגב קרקע, ומתני' וקרא דוקא נינהו, מתני' דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין כו', אבל נכסים שיש להם אחריות לא, וקרא דכתיב ויתן להם וגו' עם (ערי) [ערים] בצורות ביהודה, אבל ערי בצורות הוצרכו להחזיק בכולן ולא קנו חדא אגב חברתה.
ת"ש מדקתני כל הני כו'. פרש"י ז"ל ועמו מאה צאן כו' לא קאמר אגב, ולא נהירא, דודאי עמו היינו לשון אגב, אלא מעובדא דר"ג פשיט לה, דלא קאמר אגב, והא דקאמר מדקאמרינן כל הני, היינו מדר"ג ור' יהושע.
וליטעמיך קני מי קתני. פירוש בהא דר"ג מי קתני קני, דהוה ליה למתני מקומו מושכר לר' יהושע ויקנה המעשר, דבהאי לישנא דקתני ודאי לא מהני, דקתני ברישא נתון לר' יהושע והדר תני מקומו מושכר לו, והראב"ד פירש קני מי קתני, בהאך עובדא דמידוני דקאמר צפוני של זה לפלוני ועמו מאה צאן.
אגב וקני בעינן. קני לאו דוקא, דכיון דאיכא אגב לא בעינן קני, דאי א"ל קני שדה זה ואגבו מטלטלין ודאי קני, דקני דאמר ליה גבי שדה קאי נמי אמטלטלין.
הא דאסיקנא [והלכתא] צבורין לא בעינן, נראה ממה שכתב הגאון רבי יצחק ז"ל בפ"ק דבבא קמא דאפילו מטלטלי דניידי, כגון עבדי, נקנין באגב אע"פ שאינן צבורין בה, ויש שפוסקין במטלטלי דניידי בעינן צבורין בה, ודוקא דניידי לדעתייהו כגון עבדים, דהא לעיל לא קשיא לן מעשה דמדוני דאמר צפונו של זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, אלא אי אמרינן דבעינן צבורין, אבל אי סבירא לן לא בעינן צבורין לא הוה קשיא לן עלה מידי, אלמא (כגון) [כיון] דלא ניידי לדעתיהו כשאר מטלטלין דמו, וכן כתב ה"ר משה ז"ל וכבר הארכנו בזה בפ"ק דבבא קמא ת"ל. והא דאסיקנא אגב וקני בעי, כתב הר' משה ז"ל (פ"ג ממכירה ה"א) דהיכא דצבורין בה לא בעינן אגב, וטעמו משום דמתורת חצר קני דקיימא [לן] (ב"מ י"א ע"ב) כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני.
שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו. אבל שדה במתנה ומטלטלין [במכר] פשיטא ליה דקני, דשדה קא אחזיק בה ומטלטלין הא יהיב בהו דמי, הילכך פשיטא דגמר ומקני מטלטלין באגב.
אמר רבא לא (שנא) [שנו] אלא שנתן וכו' לא קנה אלא כנגד מעותיו. פירוש במטלטלין אגב מקרקעי לא קנה המטלטלין עד שיתן דמי כולן, דכיון דלא עבד קניה במטלטלין עצמן, אלא אגב שדה קני להו, לא גמר מוכר לאקנויינהו עד יהיב ליה דמי כולן.
תניא כותיה דרבא. סייעתיה דרבא מדקתני אבל לא נתן לו (אלא) דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא אף על גב דמדינא קנה כולן בלא דמים, דסדנא דארעא חד הוא וכמאן דאחזיק בכלהו דמי, כיון דלא עבד חזקה באינך שדות, אלא דמחמת חזקה דאחד מהן קני להו, לא גמר מוכר לאקנויינהו עד דיהיב ליה לוקח דמים, וכי תימא מאי מדמת אגב לסדנא דארעא, הכא גבי אגב, בין דקני ליה לשדה בחזקה, בין דקניא בכסף ובשטר, קנה מטלטלין אגב שדה, התם דבחזקה דאחת מהן קנה כולן, אבל לא בכסף או בשטר דאחת מהן, וי"ל התם משום (דליכא) [דאיכא] למימר סדנא דארעא אית להו כמאן דאחזיק אכולהו דמי, מ"מ אנו למדין דכי היכי דבחזקה דאיכא למימר סדנא דארעא חד הוא, בעינן דמי כולן, אע"ג דמדינא קני להו בלא דמים, הכא נמי בדין אגב דקני להו למטלטלין מדינא, כגון במתנה, [או] במכר לא סמכה דעתיה לאקנוייה ליה עד דיהיב ליה דמי.
ששניהם קונין בעבד עברי. הוה מצי למנקט ששניהם קונין בבת ישראל, אלא הא עדיפא ליה, דכסף ושטר (כששניהם) [כשהם] קונין בבת ישראל אכתי מחסרא מסירה לחופה, אבל כשקונין בעבד עברי אין שיור בקנינן.
[יפה] כח חזקה שחזקה כו'. יש למדין מכאן דחזקה בלא דמים אינה קונה במכר, דאי אמרת בלא דמים נמי קונה, [נימא יפה כח חזקה דבלא דמים נמי קונה] מה שאין כן בכסף ובשטר, דכסף במקום שכותבין לא קנה עד שיכתוב את השטר, ושטר נמי בשום מקום [לא קנה] עד שיתן דמים, ולא היא דהאי יפוי כח לא פסיקא ליה למתני, דכסף נמי במקום שאין כותבין את השטר קנה בלא שטר, ועוד דעדיף ליה למנקט יפוי כח שהוא בחזקה ואינו בשניהם, ואי נקט יפוי כח דחזקה שהיא קונה בלא שטר ובלא דמים אשתכח דמה שאין כן בשניהם, לצדדין הוא, דיפה כוחו מכסף דצריך [שטר, ויפה כוחו משטר דצריך] דמים, אבל השתא חשיב צד יפוי אחד שאינו בשניהם, דחזקה בשדה אחת מהניא לשאר(א), וכסף ושטר לא מהנו לעולם לשאר שדות. וא"ת ליתני יפה כח חזקה שהחזקה קונה בנכסי הגר מה שאין כן בשניהם, ליתה, דכסף ושטר לא שייכי בנכסי הגר, ולהכי עדיף ליה יפוי דשייכי בה כסף ושטר והורע בכחן.
כיון שהחזיק באחת מה[ן] קנה כולן. וכגון דאמר ליה החזיק בזו וקני כלן, אי נמי קני זה בחזקה וקני כולן.
<h2>דף כז:</h2>
במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן וכו'. אית דמפרשי לה הכי, כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן וכגון דפריש ואמר בחזקה לחודה קני, אי נמי במתנה, אי נמי במכר, ואפילו בדלא פריש, בד"א שנתן לו דמי כולן וכו', ויפוי כח דקא חשיב בחזקה מה שאין כן בשניהם משכחת ליה במכר (וכדפריש דבחזקת) [ובדפריש דבחזקה] דאחד מהן קנה כולן, מה שאין כן בכסף ובשטר דאי אמר ליה קני שדה זו בשטר או בכסף וקנה כולן, לא קנה אלא אותה שדה בלבד, והאי פירוש לא נהירא, דודאי מדקתני עלה בד"א שנתן לו דמי כולן, צריכין אנו לפרש יפוי כח בחזקה מכח שניהם, במכר שנתן דמי כולן, והכי פירושו יפה כח חזקה שאם נתן דמי כולן במקום שכותבין את השטר דכספא לחודיה לא קני, א"נ בהלואה דקיי"ל (שוין) במכר שלא קנה (לפי מה דקיי"ל מלוה להוצאה נתנו), כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מה שאין כן בכסף ובשטר שאם נתן לו דמי כולן וכתב שטר באחת מהן, לא קנה כולן שאר השדות, וכן אם כתב שטר אכולהו ויהיב דמי אחדא מיניהו, לא קנה אלא אותה בלבד, ואם החזיק באחת מהן קנה כולן, דאע"ג דבעינן דמי כולן היכא דאיכא שטר על כולן לא צריך, ואכתי לא נהירא מילתא, דפשטא דמילתא משמע דבכי האי גונא דקתני בבריתא, דהיינו כשנתן דמי כולן, איכא יפוי כח בחזקה מה שאינו בשניהם, ונראה דמשכחת נמי מה שאין כן בכסף, בשנתן דמי תשע שדות, ובמקום שכותבין את השטר, דלא קני כסף אלא אי פריש, ובשדה עשירית יהיב כספא ופריש דליקני בכספא, א"נ במקום שאין כותבין את השטר דקני בכספא לחודה, ושאר השדות לא יהיב בהו (ד) כספא אלא דפרעיה במלוה דאית ליה גביה, והוה אמינא כי היכי דחזקה דאחת מהן קנה כולן מדינא בלא קניה אחרת אלא דבעינן דמי כולן, דבלאו הכי לא (ש"מ) סמכא דעתיה דמוכר לאקנויי, הכא נמי בכספא דיהב אחד מיניהו קנה כולן, דכיון דאית ליה דמי שאר השדות תו ליכא למימר דלא סמכא דעתיה דמוכר לאקנויי, קמ"ל יפה כח חזקה וכו', דלא מהני סדנא דארעה אלא לגבי חזקה כדכתיבנא (ד"ת).
לא קנה אלא כנגד מעותיו. למה שפירשו הגאונים ז"ל בפ' השוכר את האומנין (ב"מ ע"ז ע"ב) דבדעיל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו, מתרצא הך בריתא בדעייל ונפיק אזוזי דלא קנה אלא כנגד מעותיו, וכנגד מעותיו מיהא קנה, ואתיא בריתא כפשטה, ולפום מאי דפריש ר"ח ז"ל דאפילו כנגד מעותיו לא קנה, אי בדעיל ונפיק אזוזי מיירי, מוקמינן לה בשנתן שיעור שדה אחת, אבל אי לא יהיב ליה אלא דמי מקצת שדה אפילו כנגד מעותיו לא קני, מיהו דחוק ליה לישנא טובה דכנגד מעותיו לפי מה שנתן (לא) [לו] קני, אלא איכא לאוקומא בדלא עייל ונפיק אזוזי, ואע"ג דכי יהיב דמי מקצת שדה קנה לה לכולה, שדה, אבל שדה אחרינא לא קני, והא דקתני כנגד מעותיו הכי פירושו אם נתן דמי שדה קני לה לכולה שדה, ואם נתן דינר יותר מדמי אותה שדה קנה שתי שדות, וזהו כנגד מעותיו, וכבר הארכנו בזה בפ' השוכר. ונראה דעל כרחך בריתא זו מיירי בדלא עייל ונפיק אזוזי (מתוקמא), דקתני יפה כח חזקה מכח שניהם שחזקה מכר לו עשר שדות וכו', ואי בדעייל ונפיק אזוזי מיירי, היכי הוה אפשר ליה (לכסף) לקנות בכסף דחדא, ותהוו נמי עשר שדות כשדה אחד משום דסדנא דארעא חד הוא, הא אפילו שדה אחת לא קנה כולה בכסף מקצתה עד דיהיב דמי כולה, הא ודאי בדלא עייל ונפיק אזוזי מיירי. וא"ת לדברי האומר דחזקה בלא כסף לא קניא, מאי אירייא עשר שדות בעשר מדינות דלא קנה עד שיתן לו דמים, אפילו בשדה אחת לא קנה בחזקה בלא דמים, י"ל בשדה אחת במקצת דמים קני ובדלא עייל ונפיק אזוזי, אבל בעשר שדות לא קנה אע"פ דסדנא דארעא חד הוא.
ומהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל נראה שאינו גורס כגרסת הספרים שלנו, דגרסינן בריש שמעתין לא שנו אלא (שלא נתן) [שנתן] לו דמי כלן, וקאי אדין אגב, אלא הכי גריס לה הרב ז"ל אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. אמר רבא לא שנו אלא (שלא נתן) [שנתן] לו דמי כולן וכו', תניא כותיה דרבא כו', ולגרסת הרב ז"ל, דבאגב אע"פ שלא נתן לו דמי המטלטלין קנה, דאגב נתינה אלימתא היא, ודמי כאלו משך המטלטלין, וצ"ע
אלו מסר לו כו' וא"ל זו קני מי קני. לאו דוקא זו קני, דכיוצא בו דהחזיק בשדה אחת ודאי לא קנה אלא אותה שדה, אלא הכי קאמר אלו מסר כו' ואמר החזיק בזו וקני כלן, מי קני.
התם גופין מחולקין. ונראה דאפילו אמר ליה זו קני וקני האחרות אגבה, לאו כלום קאמר שאין שום דבר נקנה באגב אלא [מטלטלין] אגב קרקע.
אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכו'. וא"ת והיכי דריש מינה כל הני, לא לדרוש מינה אלא אמן מאיש אחר, דהא לא אייתר ליה אלא חד אמן, י"ל כיון שנכפל הלשון כל מיליה במשמע.
האי ארוסה היכי דמיא. א"ת ותיפוק גלגול שבועה מדדרשינן אמן מאיש אחר, הא מתרצא במאי דגרסי בירושלמי (בפרקין הלכה ה', ע"ש) עד כדין דברים שראוי להשביע עליהן, דברים שאין להשביע עליהם מנין, פירוש כגון קרקעות שאין ראוי להשביע עליהם.
והתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות וכו' מאי [טעמא] תחת אישך וכו'. הוה מצי למימר נמי מבלעדי אישך אמר רחמנא (יבמות נ"ח ע"א) מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, אלא אכתי לא איצטריך ליה האי טעמא.
אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומסתתרא נמי כשהוא ארוסה וקמשתי לה כשהיא נשואה. דתחת אישך קרינא ביה, ואע"ג דתחת אישך גבי סתירא כתיב, ואת כי שטית תחת אישך, והכא כשהיא ארוסה איסתתרא, י"ל דה"ק ואת כי שטית, שעכשיו את תחת אישך. וא"ת לעולם דקני לה ואסתתרא כשהיא ארוסה, ונשאת ובא עליה מקמי דניתו עדי סתירה, דכיון דשוגג הוא, מנוקה מעון הוא, דהא ודאי אם זנתה מקמי דקני לה ונסתרה, מים בודקין אותה, י"ל התם כי (מקשה) [משקה] לה, כי אתו עדי סתירה איגלו ליה שאינו מנוקה מעון.
ה"ג אלא ע"י גלגול. ול"ג אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרא ונכנסה לחופה ולא נבעלה, דקא מקשה עלה מבלעדי אישך וגומר, וליכא לאוקומה כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה, דאכתי קשיא שומרת יבם קרי לה, אשתו מעליתא היא, והכי איתא ביבמות פ' הבא על יבמתו (נ"ח ע"ב). וא"ת לוקמה דקני לה כשהיא ארוסה ולא איסתתרא, ונכנסה לחופה ולא נבעלה ואסתתרא, ולמאן דאמר מקנינן לארוסה להשקותה כשהיא נשואה, ומדינא קמשקה לה, ולא ע"י גלגול, וי"ל מדקתני שלא שטיתי ארוסה, משמע על סתירת אירוסין משביעה, הכי מתרצה סוגיא דהכא. אבל סוגיא דיבמות (דף נ"ח ע"א) צריכא עיון, דהתם פשיט רב ששת יש חופה לפסולות, מדקתני אמן שלא שטיתי ארוסה, דמוקים לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, ואח"כ קנא לה ונסתתרה, ונכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא יש חופה לפסולות ומקשה עלה התם דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם, שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא, ומתרץ לה רמי בר חמא בשעשה בה מאמר ואליבא דמאן דאמר מאמר קונה ביבמה, פירוש דאתא מאמר ופרחה לה זיקא מינה, והדרה לה לדין ארוסה ואין ביאה גומרת בה אלא א"כ בא עליה לשום נישואין, ומוקמינן לה נמי כגון שבא עליה וקני לה, ונסתרה ואח"כ נכנסה לחופה, ורב פפא אוקמא כגון דקני לה כשהיא ארוסה, ונכנסה לחופה ונבעלה, ואסתתרה, וכמאן דאמר מקנין על הארוסה להשקותה כשהיא נשואה, ואע"ג דקתני שלא שטיתי ארוסה, י"ל דהכי קאמר שלא שטיתי לעבור על התראה שהתרית כשהייתי ארוסה. אשתכח להני אמוראי מתניתין מדינא היא ולא ע"י גלגול, וסוגיא דהכא ע"כ כרב נחמן אזלא, דאמרינן התם רב נחמן אמר ע"י גלגול, מ"מ קשיא רמי בר חמא ורב פפא גלגול שבועה מנא להו, י"ל דנפק להו מדדרשינן אמן מאיש אחר, ולא מפלגו בין דברים שראוי להשביע עליהן ובין שאין ראוי להשביע עליהן, א"נ דריש לה מאמן אמן דמרבינן מיניה כל מאי דמצינן למדרש מינה, ובסוגיא דהכא דשקלינן וטרינן האי ארוסה היכי דמיא, הוה בעי' לאשכוחי לה להאי דרשא במתני', ותמה הוא מאי אכריחיה לרב פפא דדחיק נפשיה דפריש שלא שטיתי ע"י קנוי דארוסה, ולא אוקמה ע"י גלגול כרב נחמן, ואית דאמרי טעמיה דרב פפא משום דע"י גלגול היכי משכחת לה, והא כיון דבא עליה מדע ידע אי שלמה נמצאת אי פגומה, ורב נחמן סבר משכחת לה באלמנה [ורב פפא באלמנה] לא דחיק ומוקים, ולא נהירא, דהא אע"פ שמצאה שלימה, יש לתלות שמא זנתה ונבעלה מן הצד, ואפשר דטעמיה דרב פפא מדקתני ארוסה ונשאת, [ואי] ע"י גלגול נשואה וארוסה הוה ליה למתני, א"נ מדלא קתני אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, כדקתני אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, להכי משמע לרב פפא דחדא מלתא היא, שע"י קינוי דאירוסין וסתירא דנישואין היא שותה, ואפשר לפרש דרב פפא נמי סבירא ליה דמתני' ע"י גלגול, אלא שהיה מוסיף ללמוד ממנה מקנין לארוסה וכו', וליתה דכיון דע"י גלגול מיירי, מנ"ל למלף ממתני' מידי אחרינא.
ובמסכת סוטה בפ' ארוסה ושומרת יבם (כ"ד ע"א) פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בבריתא, דר' יאשיה ממעט ארוסה מתחת אישך (ומתרבה) [ומרבה] שומרת יבם מאיש איש, ור' יונתן ממעט לתרוייהו, חדא מתחת [אישך, וחדא מתחת] אישה, ואמרינן לימא רב דאמר קנה לכל כר' יאשיה פירוש דמרבה שומרת יבם, ומהכא נפקא ליה לרב דקנה לכל, ושמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה דאמר כר' יונתן דממעט שומרת יבם, אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' יונתן וכו' שמואל אמר אנא דאמר אפילו לרבי יאשיה, וצריכא עיון סוגיא דיבמות בפ' הבא על יבמתו, דמני הא אי ר' יונתן הא אמר דשומרת יבם אע"פ שבא עליה לא שתיא דממעט לה מתחת אישך, ואי ר' יאשיה שומרת יבם לאו מאמן אמן נפקא אלא מרבוייא דאיש, ולמאי אצטריך למתני הכא גבי דרשא דאמן אמן שומרת יבם וכנוסה, ועוד הא דאמן אמן מתני' היא בפ' היה מביא (י"ח ע"א) וסתם מתני' ודאי ר' יונתן היא, דהא סתם לן בהדיא באידך פירקא (סוטה י"ח ע"א) כר' יונתן דתנן (סוטה כ"ג ע"ב) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, ואמרינן עלה מתני' מני ר' יונתן היא (ד"ת). אבל הך סוגיא דהכא נראה דמתרצה שפיר דליכא לאוקומיה ארוסה בשבא עליה בבית חמיה וקנא לה ונסתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה, דדומיא דשומרת יבם קתני, וליכא לאוקומה בשבא עליה בבית אביה וקנא לה ונסתרה ונכנסה לחופה, שהרי אין חופה ליבמה, ואם בא עליה אח"כ לשם אישות, הרי אינו מנוקה מעון, הלכך לא מתוקמה אלא ע"י גלגול. ויש ספרים (שכתוב) [שכתבו] אלא דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה (ולה) [ולא] נבעלה ואסתתרא וכו', וקמ"ל דמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה, ולא הבננו אותה גרסא כלל, דא"כ כי מקשה ליה מדכתב מבלעדי אישך מי שקדמה וכו', לוקמא כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואסתתרא, וקמ"ל דמקנין על הארוסה להשקותה כשהיא נשואה, ועוד דודאי בנסתתרא כשהיא ארוסה מיירי, דהא מעיקרא הוה מוקים לה בדאסתתרא כשהיא ארוסה ונשאת, והוה קשיא ליה ונקה האיש, והדר מתרץ לה בשנכנסה לחופה ולא נבעלה, שהוא מנוקה מעון.
<h2>דף כח.</h2>
ממון שניתן ליתבע בעד אחד. דברגלים בעלמא סגי לן. אשכחן ודאי ספק מנא לן. פירש הראב"ד ז"ל אשכחן דמגלגלין על טענת ודאי, מק"ו דסוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד, שמא מנא לן דמגלגלין, על טענת שמא כגון שבועת השומרין, דאי מק"ו דסוטה דמגלגלין על (תביעתה) [תביעתיה] שמא, מה לסוטה שכן רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה, תאמר בשבועת השומרין דאע"פ שיש עדים דאפקיד גביה, מ"מ אין לו רגלים, אבל בסוטה איכא רגלים שהרי קנא לה ונסתרה.
נאמרה וכו' מה בפנים עשה בה ספק כודאי. פירוש אע"ג דקנא לה ונסתרה, מ"מ ספק הוא ומגלגלים על אותו ספק כאלו הוא ודאי, אף ספק דשבועת השומרין עשה בה הכתוב ספק כודאי לגלגל עליו. וקשיא לי לרמי בר חמא דאמר (ב"ק ק"ז ע"א) ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, תפוק ליה דמשום מודה מקצת דאיכא בשבועת השומרין, ובשלמא שבועת השומרין גופה לא קשיא ליה תיפוק ליה משום גלגול, משום דכל גלגול דעלמא לא פסקי ליה בי דינא, ושבועת השומרין פסקי לה בי דינא, אלא הכא מאי ארייא דמגלגלין על שבועת השומרין משום דעל שמא, תיפוק ליה משום מודה מקצת, וכי תימא הא סוגיא אזלא כמאן דאמר (שם) ערוב פרשיות כתוב כאן, א"כ תקשי לרמי בר חמא מדרבי שמעון בר יוחאי, דאיצטריך ליה גזירה שוה לאשמועינן דמגלגלין על שבועת השומרין, אלמא לית בה מודה מקצת. ואית דאמרי אשכחן ודאי, דמגלגלין על טענת ודאי, ספק מנא לן, דמגלגלין טענת ספק, כי הא דתנן (שבועות מ"ה ע"א) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען, נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, אלמא מגלגלין שבועה שהיא שמא, ואע"ג דשבועת השותפין קודם שחלקו, תקנתא דרבנן היא, אבל האי דמגלגלין ליה אחר שחלקו מדינא הוא, דרבנן לא תקון מידי בשותפין אחר שחלקו, ולהכי מבעיא לן הכא שמא מנ"ל. וא"ת תיתי לן מק"ו דסוטה דמגלגלין על שמא, י"ל מה לסוטה שכן כל תביעתיה ספק, ודין הוא שיגלגל עליה ספק.
מה בפנים עשה בה ספק כודאי. גלגול שהוא ספק, כתביעתה שהיא ודאי, דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה, אף בחוץ, בשבועת השותפין, אע"פ שהוא ספק מגלגלין אותה על ודאי. וא"ת ומי מגלגלין על טענת שמא, והתנן (ב"מ צ"ז ע"ב) זה אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע, פטור, ואם איתא דמגלגלין שמא, מגו דמשתבע דכדרכה מתה, לישתבע נמי אם שכורה מתה או שאולה מתה, י"ל התם ריעא ליה טענתיה דתובע, דהוה ליה למדק ולמיקם עלה אם שאולה מתה אם שכורה מתה, אבל גבי שותפין לא אפשר למקם עלה אי שקיל מיניה מידי שלא מדעתו. ובהך גזירה שוה דשבועה שבועה איכא למידק, נפרוך מה לסוטה שכן כל תביעותיה ספק, א"נ לפירוש הראב"ד ז"ל מה לסוטה שכן רגלים לדבר (שקנה) [שקנא] לה ונסתרה, וכי תימא אי לבריא על בריא, גזירה שוה מאי אהני ליה, מק"ו נפקא, הניחא למ"ד (שבת ס"ד ע"א) מופנה מצד א' למדין ואין משיבין, האי נמי מופנה מצד אחד הוא, דהוה ליה למכתב בסוטה והשביע הכהן את האשה באלה. אלא למ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר, דהא שבועה האמורה בחוץ לא מייתרא דלגופה אצטריכא. וקשיא ליה למורי נר"ו מה להלן בעינן שם המיוחד, אף בשבועה האמורה בחוץ לבעי שם המיוחד, כדאמר בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"ב] לר' חנינא בר אידי דאית ליה גזירה שוה דשבועת העדות בהדי שבועה האמורה בפנים, וי"ל ר' שמעון בר יוחאי לאו בתורת גזירה שוה מייתי לה, אלא גלויי מלתא בעלמא היא, דמה שבועה האמורה בפנים אע"פ שהגלגול אינו בריא כמו השבועה עצמה, הרי הוא בכלל שבועה, דודאי שבועת האלה משמע נמי גלגול, כדגלי לן אמן אמן, בעלמא נמי אע"פ שאין הגלגול ודאי, ושבועה עצמה [ודאי], דין הגלגול כדין השבועה, וכודאי חשבינן לה ומשתבע עליה, זה מספיק לפירוש המפרש שמא מנ"ל דמגלגלין שמא, ולפי הראב"ד ז"ל י"ל מה בפנים אעפ"י שאין התביעה ודאי אלא דאיכא רגלים לדבר שקנא לה ונסתרא, עשאה כודאי לגלגל עליה, אף בחוץ אע"פ שאין השבועה ודאי, עשאה כודאי לגלגל עליה, דלא שני לן בין ספק לספק, ותדע דלאו גזירה שוה הוא, מדאיצטריך תנא דר' ישמעאל לאתויי איסורא מק"ו ולא חזי לה מהך גזירה שוה.
עבד, יהא בנדוי. דמסהיד עליה שהוא בארור כנען וארור [יש] בו נדוי וכו' (שבועות ל"ו ע"א). ממזר, סופג וכו'. דלדבריו חייב מלקות, דעבר בלא יבא. יורד עמו עד לחייו. באומנותו, משום דהאי משוי ליה רשע שאין מרחמין עליו.
דעבידי אינשי דמזבני בצנעה. פירוש זמנין דעבידי בצנעא, אבל עבד ודאי אית ליה קלא, והתם בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ב ע"א) אמרינן מאן דזבין בפרהסיא זבין, פירוש זמנין דאיכא קלא, ואם היו הלוקחין חוקרין הדבר הוו מצו למיקם עליה, וכבר כתבנו בפ' חזקת הבתים ת"ל.
<h2>דף כח:</h2>
ורשות הדיוט בחזקה. קרקע בחזקה ומטלטלין במשיכה, והכל בכלל חזקה, כדאמרינן בפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] אי דאמר ליה לך חזק וקני דכ"ע לא פליגי דבמסירה, והשתא לא אצטריך לאשמועינן רשות הדיוט, דהא תנא דיני הדיוט כל חד וחד באפיה נפשיה, אלא משום רשות גבוה נקט ליה.
גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו [בהמה] בסוף העולם קנה. ואם נתן בה מאתים ולא הספיק למושכה עד שעמדה במנה, אפ"ה לא הדר ביה הקדש, דכתיב ונתן הכסף וקם לו, וליכא למימר לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, דהדיוט נמי במי שפרע קאי, כדאמרינן בסוף שמעתין פדאו [במנה] ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, אינו נותן לו אלא מנה, וכל שכן שאם הוקרה הבהמה שאין הדיוט יכול לחזור בו, ואע"ג דאמרינן בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) יהבו יתמי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור כו' איקרו, סבור מינה היינו דרב חנילאי, אמר להו רב ששת האי רעה הוא לדידהו דיכלי למימר להו נשרפו חיטיך בעליה, י"ל גבי הקדש ליכא למימר הכי, דניחא להו לאינשי דנטרי ליה להקדש, ועוד הכא [אי] אפשר למימר דליהדר בהו חד מיניהו, שהרי הבהמה קדושה קדושת הגוף, כיון דיהב גזבר עלה ממעות תרומת הלשכה, מיהו איכא [למימר] דאיפשר דיהב ליה גזבר להדיוט מעות חולין שחללן על שוה פרוטה, דאכתי אין הבהמה קדושה, ואם משך גזבר ולא נתן מעות והוקרה, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואם הוזלה אי אתה יכול לאפסודי ליה להקדש כיון דמדינא רשות גבוה בכסף, וכי תימא מאי שנא מהא דאמרינן גבי יתמי הא רעה היא לדדהו דזמנין דמצרכי פירי ליתמי וליכא דיהיב להו עד דיהיב זוזי, י"ל גבי הקדש ליכא למימר הכי, דאין עניות במקום עשירות (כתובות ק"ו ע"ב) ומאי איכפת ליה אי ליכא דיהיב בהמה עד דיהיב גזבר מעות.
<h2>דף כט.</h2>
משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים. ונראה שאם מת אחר שעמד במאתים, מת להקדש, דליכא למימר הכא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, מאחר שבטלה קנין המשיכה, לאלתר שעמד במאתים.
משכו במאתים ולא הספיק כו', מאי טעמא לא יהא כח הדיוט כו'. א"ת תיפוק ליה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומאי איריא משכו אפילו לא משכו נמי, וכי ההיא דאמרינן בפ' יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"ב) אמטייה לגבי גזבר ולא תשיימיה את אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, י"ל אי משום דאמירתו לגבוה, אם מת השור קודם שפדאו מת להקדש, ולא יהבינן ליה להקדש אלא מנה, דאידך מנה בדמי השור בעי למהביה, ומשום הכי אתי עלה מטעמא דלא יהא כח הדיוט כו', דמוקמינן ליה ברשותיה דהדיוט, ואם מת [מת] להדיוט, וגבי פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, מהאי טעמא נמי איצטריך למיתי עלה משום דכתיב ונתן הכסף, ולא אתי עלה משום דאמירתו לגבוה כו', לאשמועינן שאם מת מת להדיוט, ממורי יצ"ו. ואיכא דאמרי דהכא ליכא למימר אמירתו לגבוה כו', דכשאמר לתת מאתים, בדמי השור קאמר, דהוה שוה בההיא שעתא מאתים, ולא בתורת נדבה, אבל אי לא שוה בההיא שעתא אלא מנה ואמר מאתים, הו"ל אידך מנה נדבה, ובכה"ג הוא דאיכא למימר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ודומיא דההיא דיש נוחלין.
אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. ואע"ג דגבי יתמי אמרינן בפ' הניזקין יהב זוזי ליתמי אפירי ואיקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, י"ל התם יתמי לאו בני קבולי מי שפרע נינהו, אבל גבי הקדש כיון דמדינא קנה בכסף, ובהדיוט נמי אף על פי דתקינו משיכה, בכסף איכא מי שפרע אי הדר ביה, אין ראוי להקדש לחזור בו, והאי דקי"ל (שקלים פ"ד י"ג ע"א) מי שקבל עליו לספק סלתות משלש ועמדו מארבע, מספק מארבע, אלמא אף על גב דיהב הקדש מעות לספק משלש, היכא דזול מצי הדר ביה הקדש, י"ל התם הוא דלא יהב זוזי אמידי דאיתיה בעין, וכיוצא בו בהדיוט אי הדר ביה לא קאי במי שפרע, וכי הא דאמרינן בפ' איזהו נשך (ב"מ ס"ג ע"ב) האי מאן דיהב זוזי אתרעא צריך לאיתחזי בבי דרי וכו', ומסקינן לה לענין מי שפרע וכי מתחזי בבי דרי סמכה דעתיה וכו'. והר"מ הביא סוגיא זו ופסק גבי פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים שהוא נותן מאתים וצ"ע.
אשכחן מיד לדורות מנין. פירוש אשכחן מיד דאותו ולא אותה, אבל לדורות אימא דהויא לה מילה בכלל מצות עשה שלא הזמן גרמה דנשים חייבות, וליכא לפרושי לדורות מנא לן דחייב למול את בנו, דהא בהדיא כתב בפרשה לדורות עולם.
והיכא דלא פרקיה אבוה וכו'. אבל ביה דינא לא מחייב למפרקיה, דבמילה כתב קרא לחיובי ביה דינא, אבל בפדיון הבן לא כתב קרא.
תפדה תפדה. ואפילו למאן דאמר יש אם למקרא, ואע"ג דלא שני קרא ממסורת, כגון יראה, י"ל דשאני הכא דתפדה גופיה שהיא מקרא, איכא למשמע ביה פדיון עצמו, כלומר תפדה עצמך, ואע"ג דקרא משמע דגבי אבוה קאי דכתיב (שמות י"ג י"ג) וכל בכור אדם בבנך תפדה, אבל תפדה דדרשת לפום מסורת תפדה, שייך למימר ביה נמי תפדה עצמך אף למאי דקרינן תפדה.
ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה דכתיב בבניך תפדה. מיהו ליכא למחזי דאיהי לא מפקדא למפרק נפשה, מדתניא בבניך תפדה, וקרי ביה תפדה, וקאמר רחמנא בבניך ולא בבנותיך, משום דתפדה לפום מסורת לא מדריש בהדי בניך תפדה.
<h2>דף כט:</h2>
כי פליגי דאיכא חמש משועבדין וחמש בני חורין. פירוש משועבדים [ש]שעבד אברהם משנולד יצחק בנו, וחמש בני חורין דאית ליה ליצחק, דר' יהודה סבר בהני חמש בני חורין פריק ליה (ל)יצחק [ל]בריה, והדר טריף כהן חמש משועבדין ששעבד אברהם, דהוה חייב למפרקיה ליצחק, והיינו דקתני שזה מצותו על אביו, כלומר, מצות יצחק על אברהם, ולהכי מצי למטרף משעבדי דאברהם, אבל אי פריק יצחק נפשיה בחמש בני חורין, תו לא מצי יעקב למטרף משעבדי דאברהם, שלא היה אברהם חייב לפדות אלא בנו אבל לא בן בנו. ואיכא דאמרי חמש משועבדין ששעבד יצחק, וחמש בני חורין נמי דיצחק נינהו, ובהני חמש בני חורין פריק ליה ליעקב, ואזל כהן וטריף חמש סלעים לפדיון יצחק, וא"ת כהן היכי מצי טריף משעבדי והא ממון שאין לו תובעין הוא, י"ל כגון דכתב ליה יצחק הרשאה, א"נ במכרי כהונה. ולהאי פרוש לא הוה צריך למתני' בבריתא שזה מצותו על אביו, וצריכין אנו לומר שלא נולד יעקב בשעה ששעבד יצחק הנך מקרקעי, שאם נולד יעקב, אפילו אי פריק יצחק נפשיה בהנך חמש בני חורין, טריף להו יעקב משעבדי, וכן צריכין אנו לומר דהני בני חורין לאו מקרקעי נינהו, דאי מקרקעי נינהו כיון דפריק בהו יצחק ליעקב דמצותו עליו כאשתדוף דמי, וקי"ל (כתובות צ"ה ע"ב) אשתדוף בני חורין טריף ממשעבדי.
ורבנן סברי מלוה דכתיב וכו'. הך פלוגתא דר' יהודה ורבנן לא חזיא ליה דמפרשא בשום דוכתא בהדיא, והכי תנן התם במס' בכורות פרק יש בכור לנחלה (מ"ח ע"ב) אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום, האב פטור, מת האב והבנים קיימים ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו, ואם לאו פטורין, ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים, ומוקי לה בגמרה כגון שמת האב לאחר שלשים יום וליכא אלא חמש סלעים, ודכולי עלמא חמש ולא חצי חמש, ובדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי, פירוש בדרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות, ור' מאיר אית ליה דרב אסי וכיון דמחצה לקוחות, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, מחצה ירושה נמי לא גבי, דחמש ולא חצי חמש, ורבי יהודה לית ליה דרב אסי, אלא סבירא ליה דיורשין הן ומלוה ע"פ גובה מן היורשין, א"נ בדרב פפא, דכולי עלמא אית להו דרב אסי, ור' מאיר סבירא ליה כרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, ור' יהודה סבירא ליה במלוה הכתובה בתורה מיהא גובה מן היורשין ומן הלקוחות, מכל מקום אי בדרב אסי קא מפלגי, דברי הכל דמלוה אע"פ שהיא כתובה בתורה אינה גובה מן הלקוחות, וטעמיה דרבי יהודה משום דאחין שחלקו יורשין הן, ועוד דהוה ס"ד למימר התם דכ"ע אית להו דרב אסי, ואית להו דרב פפא, ולא בחצי חמש קא מיפלגי, וא"ת להנהו לישני דבעינן למימר (אתם) [התם] דכ"ע מלוה כתובה בתורה אינה גובה מן הלקוחות, היכי מתרצא לן הך בריתא דקאמר ר' יהודה בנו קודמו, י"ל דמפרשי לה בפשטה, ולא מוקמינן לה בדאיכא משועבדין, וכי תימא א"כ [מאי] טעמיה דר' יהודה דאמר בנו קודמו, י"ל משום דמצוה דבריה עדיפא, דעיקר פדיון כי כתבו, פדיון האב את הבן כתיב, דלא כסברא דר' ירמיה דאמר דכל היכא דליכא אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף, וצ"ע. ובין (ל)רבי יהודה בין רבנן סבירא להו שעבודא דאוריתא, ובמלוה על פה תקינו רבנן דלא תגבי ממשעבדי דלית ליה קלא, אבל ר' יהודה סבר במלוה הכתובה בתורה לא תקינו רבנן דלא תגבי ממשעבדי. וא"ת מאי שנא דפליג ר' יהודה ורבנן בכי האי גונא, ליפליגו במי ששעבד נכסיו ולית ליה בני חרי אי אזיל כהן וגבי ממשעבדי. י"ל אגב ארחיה קמ"ל, דלת"ק לא מצי למגבי ממשעבדי, הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף.
לפדות את בנו ולעלות לרגל. פירוש כגון שיש בידו לעשות את שתיהן, ואפילו הכי סבירא להו רבנן פודה את בנו תחלה, דכתיב כל בכור בניך תפדה, והדר לא יראו וגו', ואיכא דאמרי כגון שאין בידו לעשות אלא אחת מהן, והכי קאמר פודה את בנו עכשיו, והדר אם השיגה ידו עולה לרגל, אבל כשיש בידו לעשות את שתיהן דכולי עלמא יעלה לרגל תחלה ויפדנו שם, ולא נהירא.
מהו דתימא נילף בכור מנחלה. דנבעי ראשית אונו כדבעינן בנחלה ונבעי נמי פטר רחם.
מחייב איהו למגמר [נפשיה] דכתיב ולמדתם ולמדתם. פרש"י ז"ל דמתרי קראי קאמר דכתיב (דברים י"א י"ט) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (דברים ה' א') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ובתלמוד תורה לא אשכחן קרא דמייתר, להזהיר ב"ד היכא דלא אגמריה אבוה.
הוא ללמוד ובנו ללמוד. ואחד מהם צריך לעשות ולטרח בעסק הבית.
כל כריעה דכרע נתר חד רישא. ולאו מכריעות דבתפלה של שמנה עשרה קאמר, אלא שהיה מתפלל על התנין, ובכל כריעה שהיה כורע היה נתר חד רישא, כן פרש"י ז"ל, ואיכא דאמרי שהתפלל שמנה עשרה, ובד' כריעות דכרע באבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף, נתור ארבעה רישי, וכיון דנתור רובייהו מת, א"נ בג' כריעות דבשלש פסיעות הוו להו ז' כריעות אשתכח דנתור כולהו.
הא לן והא להו. בבבל שנשיהן עמלניות, נושא אשה תחלה, והיינו דקאמר לה רב יהודה אמר שמואל שהיה מבבל, בארץ ישראל דמפנקן נשי, ילמד תורה תחלה, והיינו דאמר ר' יוחנן שהיה מארץ ישראל ריחים בצוארו יעסוק בתורה.
<h2>דף ל.</h2>
והוא רחום [חציו] דפסוקים. והא דלא מני חצין של תיבות (בפסוקי) [בתהילים], משום דמספקא לן במסכת סוכה (ירושלמי פ"ג ה"י) הללו יה, אם שתי תיבות הם, ממורי נר"ו.
והתגלח מהאי גיסא כו'. משום דחמשת אלפים ותתמ"ח פסוקים איכא בספר תורה, דעל כרחין מחד גיסא הוא, להכי קא בעי מהאי גיסא או מהאי גיסא, ממורי נר"ו. והא דלא בעי דרש מהאי גיסא או מהאי גיסא, דבתיבות ודאי בקיאין הן ומצי למייתי ס"ת וממני.
<h2>דף ל:</h2>
אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא כה דברי כאש. והאש מפעפע את הברזל.
להשיאו אשה. והא דלא בעי ואיהי מנא לן דלא מחייבא, דפשיטא הוא כיון דפטורה מפריה ורביה (יבמות ס"ה ע"ב) וכן באומנות פשיטא לן דהא אתקש או לתלמוד תורה או לנשואי אשה.
(והדתני') [והתניא] האב חייב כו'. והוא הדין דהוה מצי למפרך מדקתני רישא כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות, ואוקימנא כל מצות הבן המוטלות על האב, אלא משום דלא ידעינן מאי נינהו מצות הבן המוטלות על האב אלא מהך ברייתא, פריך מינה.
כשהוא אומר תיראו הרי יש כאן שנים. ואע"ג דמצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. איצטריך לאשמועינן דנשים חייבות במורא, דהוה אמינא כיון דאשה אין ספק בידה לעשות, לא תתחייב כלל כדאיתא לקמן.
תיראו הרי כאן שנים. וכבוד אתי ממורא במה מצינו. נאמר כבד את ה' וגו' כו'. לאו גזירה שוה היא דהא כבד את השם מהונך דברי קבלה היא, אלא גלויי מלתא בעלמא דלשון אחד כתב בשניהם.
<h2>דף לא.</h2>
אמר ליה מבין ריסי וכו'. פירוש לפי שראה עיניו אדומים (מבין) [מן] הבכי והכיר שהוא בן אלמנה, ולא ללמוד הלכה למעשה היה שואל ללמוד תורה. ואיכא דאמרי דכשהיה שואל איזה מהם קודם משום בעל (ו)אמו היה שואל דתניא (כתובות ק"ג ע"א) את אמך זה בעל אמך, מיהו כי הוה בעי נתגרשה מהו, ללמוד תורה היה שואל. ואיכא דאמרי מבין ריסי עינך וכו' שהיה פקח וכדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ט ע"א) בההוא יתמא בר ארמלתא, קטלינהו לכולהו.
בקשו ממנו אבנים טובות לאפוד. וא"ת והא לא הוו אורים ותומים בבית שני כדאיתא ביומא (כ"א ע"ב) ותו הרי בטל השמיר כדאיתא במסכת סוטה (מ"ח ע"ב) [ו]בלא שמיר לא היו יכולין לפתוח בהן פיתוחי חותם דכתיב (שמות כ"ח כ') (במלואות') [במלואתם], י"ל מאי דהוה אפשר להו למעבד הוו עבדי, והוו קובעין את האבנים באורים ותומים אע"פ שלא היו חקוקות אלא כתובות בדיו, וכי אמרינן ביומא שלא היו אורים ותומים בבית שני, לאו למימרא דלא היו אורים ותומים כלל, אלא שלא היו נשאלים בהם, א"נ שלא היו (עושין) [עשויין] כהלכתן שלא היו האבנים חקוקים בשמיר, ועל כרחך בבית שני היה מעשה דדמה בר נתינה, כדאמרינן לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו, ומימות משה ועד עזרא לא עשו פרה אדומה, כדאיתא במשנה פרה (פ"ג מ"ה).
מאן דאמר לי(ה) הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות. וא"ת והא תנן (מגילה כ"ד ע"א) כל שלא ראה מאורות מימיו הרי זה לא יפרוס על שמע, הא ראה מאורות יפרוס, ורב יוסף ראה מאורות כבר ומשמע הכא דאפילו הכי לר' יהודה פטור מן המצות, י"ל ודאי אע"פ שראה מאורות פטור מן המצות, אבל בברכת מאורות חייב כיון שנהנה מן האורה, א"נ מדרבנן חייב במצות ובברכות, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכדאמרינן בשלהי ערבי פסחים (קט"ז ע"ב) מאן [אמר] הגדה רב ששת, ומסקינן התם דסבירא ליה כמאן דאמר פסח בזמן הזה דרבנן.
פסיוני. שאל ויבא (שיליו) [שליו] (תהלים ק"ה מ') (ו)מתרגמינן פסיוני.
<h2>דף לא:</h2>
ודרש אבימי מזמור לאסף. איכא דאמרי משום דאמרינן בירושלמי (מובא בתוס' כאן) מזמור לאסף בכיה לאסף מבעי ליה, אלא כשראה אסף שהיתה ירושלים לעיים וטבעו בארץ שעריה, שמח אסף ואמר מי שיעלה דלתות ירושלים הנטבעות הוא יעלה קרח אבי אביו, להכי אסתייעא מלתא ודרש מזמור שזכר בו אסף אבי אביו.
אי ידעי לא נפקי. ואע"ג דאמרינן מכבדו בחייו מכבדו במותו, שאני הכא דאיכא איסורא דנפיק מארץ ישראל לחוץ לארץ.
אלא שלחוני בשביל אבא. איכא דאמרי כדי שאלך ואשמש את אבא, וכן נראה מדאמרינן בתר הכי מכבדו במותו כו', ואם לא מפרשת ביה הכי, אפילו במותו נמי איכא למימר שאם נשמע בדבר אביו למקום שהיו הכל אוהבין אותו, לא יאמר אף לאחר מותו שלחוני בשביל עצמי אלא בשביל אבא.
<h2>דף לב.</h2>
כמ"ד משל אב. וכתב הגאון דדוקא כשהאב יש לו משלו, אבל אם האב עני, כופין את הבן לזונו, מדי דהוה אצדקה דאמרינן (ב"ב ח' ע"ב) רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, והאי כופין כתב גאון לאו בשוטין, דהא כל (מצות) [מצוה] שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה (חולין ק' ע"ב) אלא במילי, א"נ אף על פי שאין מוזהרין לכופו, אבל אם רואין הדבר לכופו, הרשות בידם, גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ז) כופין את הבן לזון את האב, ותני רשב"י אפילו הבן מחזר על הפתחים חייב לזון את אביו, מצינו שהזהיר הקב"ה בכבוד אביו ואמו יותר מכבודו, בכבוד אביו ואמו כתוב כבד את אביך כו' בין יש לו, בין אין לו, ובכבוד המקום כתוב כבד את ה' מהונך, אם יש לו אין, אי לא לא.
נפקא מינה לביטול מלאכה. צ"ע דהא משוי ליה לכבוד המקום דכתיב ביה מהונך, וי"ל התם נמי משלו הוא כי מידו הכל ומידו נתנו לו.
ואי אמרת משל בן כו'. בשלמא אי אמרת משל אב, אע"ג דהיכא דאביו אין לו והבן יש לו כופין אותו לזונו, התם בתורת צדקה הוא, הלכך יכול לתת לו מעשר עני, אלא אי אמרת דאפילו יש לו [ל]אב משל בן, כיון דלאו בתורת עניות יהיב ליה, איכא לאקושיי אם כן נמצא זה כו'.
שאל[ו] את ר' אליעזר עד היכן כו'. ואי אמרת משל אב, ובארנקי דאבוה מיירי, מאי נפקא ליה מינה, ולא קשה ליה הא דאמר ר' אליעזר צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון פעם בקשו ממנו אבנים לאפוד כו', דשאני התם דאין לו לעשות מעשה לצער את אביו, ועוד דלא דמי לזורק ארנקו לים, דהתם אביו עושה דבר שלא כהוגן, א"נ התם לא קאמר ליה ר' אליעזר למימר דמחוייב איניש בהכי, אלא לשאת קל וחומר מאותו גוי ולעשות לפנים משורת הדין, ומשום הכי לא פשיט לה מדאמרו ליה רבנן לר' טרפון כלום זרקה ארנקך לים כו', דהתם דהוה משתבח בי מדרשא, אמרו ליה שעדין לא הגיע למה שעשה דמה בן נתינה, והראב"ד ז"ל פירש ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מינה, דכיון דאמרת משל אב אם יזרוק ארנקי שלו לים יתבענו לדין וישלם לו, ומשני בראוי ליורשו דהא הוה נמי ירית מה שישלם עכשיו, ולא נהירא.
מאי איריא דשרפה חמורה כו'. פירוש תיפוק לי דאפילו כי הדדי נינהו, נדון בסקילה, וליכא למימר הכא דר"ש הוא דקאמר להו לרבנן דקאמריתו סקילה חמורה ונידון בשרפה, אדרבה סקילה חמורה, דכיון דמילתיה דר"ש מקמי מלתיהו דרבנן ליכא למימר דלדבריהם קאמר להו.
<h2>דף לב:</h2>
יכול אפילו זקן אשמאי. פירש"י ז"ל עם הארץ, והאדמה לא תשם (בראשית מ"ז י"ט) מתרגמינן לא תבור, וליכא לפרושי אשמאי רשע מלשון אשמה, דהא ודאי לא צריך קרא למעוטי דהא כתיב (שמות כ"ב כ"ז) נשיא בעמך, בעושה מעשה עמך (ב"ק צ"ד ע"ב) ואע"ג דאמרינן לקמן אביי הוה יתיב ויהיב ידא חדא לסבי דארמאי, התם מחסידי אומות העולם היו, שהיו מקיימין שבע מצות שקבלו עליהן בני נח.
איכא בינייהו יניק וחכים. דתנא קמא סבר דוקא זקן וחכם, דומיא דמזקני ישראל, וכי תימא ת"ק למאי דריש שיבה, י"ל אי לאו שיבה הוה אמינא זקן אע"פ שאינו חכם, והשתא דכתיב שיבה אייתר ליה זקן לאשמועינן דדוקא זקנה שיבה וחכמה, דומיא דמזקני ישראל, ורבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה, כלומר שהוא מופלג בחכמה אפילו יניק וחכם, ושיבה אתא לאשמועינן שאם הוא זקן אע"פ שאינו חכם, ובלבד שיהא חכם קצת, דומיא דזקן, לאפוקי זקן אשמאי, ואיסי בן יהודה סבר שיבה כל שיבה במשמע, ואפילו זקן אשמאי, וזקן שקנה חכמה ואפילו יניק וחכם, ולא פליגי איסי ורבי יוסי אלא דר' יוסי מדמי שיבה לזקן ואיסי לא מדמי שיבה לזקן, ואיכא דאמרי דאיסי סבירא ליה דדוקא זקן ואפילו זקן אשמאי, אבל יניק וחכם לא, וכי תימא זקן למה לי, י"ל למסמך זקן (ליראת) [לויראת], וכי תימא לכתוב תקום והדר[ת] מפני שיבה ויראת, י"ל שיבה אינו שם תואר ולא הוה סמיכנא ליה לויראת, ועוד דאיסי בן יהודה סבר אי לאו דאיתר לן זקן לא הוה סמיכנא לויראת.
ות"ק משום דקבעי למסמך זקן לויראת. קשיא לן לכתוב רחמנא תקום והדרת פני זקן ויראת וצ"ע.
<h2>דף לג.</h2>
א"כ נכתוב קרא תקום [והדרת] תקום והדרת וגו'. וא"ת השתא נמי דלא כתיב אלא חד תקום והדרת, הא איכא למדרשינה לתרויהו אשיבה ואזקן, כדדרשינן (ב"מ ס"א ע"א) גבי רבית את כספך לא תתן לו בנשך, בנשך ובתרבית לא תתן אכלך, וגבי נבלה נמי דרשינן (פסחים כ"א ע"ב) לגר אשר בשעריך [ת]תננה ואכלה או מכור [ת]תננה או מכור לנכרי, י"ל שאני הכא דאקימה לא שייך למימר פני אלא מפני, ובהידור ליכא למימר [מפני] אלא פני, ולא נהירא דהא השתא נמי אמרינן דלכתוב רחמנא מפני שיבה תקום וכו'. אע"ג דלגבי והדרת לא שייך מפני, וגבי תקום לא שייך פני, יש לדחוק דהיכא דלא כתיבא מלתא בהדיא לית לן למדרש כי האי גונא, דעדיף (לא) [לה] פשטיה דקרא דכתיב מפני [גבי] קימה, וגבי הידור כתיב פני, ואתי לישנא שפיר, א"נ י"ל הכא משום דאיכא למשמע ביה דכולה חדא מלתא היא כדאמר ת"ק, הוה ליה למפלגינהו בהדיא, דגבי רבית וגבי נבלה, ודאי גר ונכרי וכן נשך ותרבית תרי מילי ננהו, אבל שיבה וזקן איכא למימר דחדא מילתא היא כדקאמר ת"ק. ואית ספרים דכתיב בהו ור' יוסי הגלילי אין ה"נ, ומשום דבעינן שיבה דומיא דזקן לאפוקי זקן אשמאי, מיהו לאיסי בן יהודה דמרבה זקן אשמאי, ומזקן מרבינן יניק וחכם, איכא לאקושיי עדין לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן, וטעמיה דאיסי דלא אצטריך קרא למפליגינהו, דעל כרחין לאו חדא מלתא היא, מדלא כתיב מפני שיבה זקן תקום והדרת, א"נ סברתו של איסי היא דשיבה, כל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי, הלכך ע"כ זקן לאיתויי יניק וחכם אתי.
שמא בהן יושב ומהרהר הוה. בהן לאו דוקא, אלא הכי קאמר שמא יושב ומהרהר בתורה הוה, ומתוך כך אינו רואה כשאתה עובר לפניו, מיהו אי הוה חזי ליה, אע"פ שהיה (בהן) מהרהר [בהן] חייב היה לעמוד, דאע"ג דקי"ל אין תלמיד חכם רשאי לעמוד בשעה שיושב ועוסק בתורה, דוקא עוסק אבל מהרהר לא, כן נראה.
אביי מקיף. פירוש אפילו שחרית וערבית, דאי בשאר זמני מאי רבותא, הא קרא קא דריש בהדיא בברייתא מנין לזקן שלא יטריח כו'.
<h2>דף לד.</h2>
ומצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות מנא לן. [צ"ע] מהיכא אתי לן לחיובינהו, הא מסתמא פטורות לפי שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר, דהא לקמן איצטריך לן קרא לחיובינהו על מצות ל"ת, י"ל להכי קאמר מנא לן דפטורות, משום דאיכא למילף ממצה שמחה והקהל לחיוב, א"נ מסתמא נשים נמי חייבות, כדכתיב גבי עשרת הדברים כה תאמר לבית יעקב, ולקמן [ד]איצטריכו ליה קראי לחיובא על מצות ל"ת, התם משום דאשכחן פטורא במ"ע שהזמן גרמא, איצטריך קרא לחיובינהו במצות לא תעשה, ועוד דהכא הכי קאמר מנא לן דכשהזמן גרמא פטורות וכשלא הזמן גרמא חייבות.
גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. א"ת והא תלמוד תורה דכתיב ביה (דברים ל' כ') כי היא חייך ואורך ימיך וכתיב, (שם ל"ב מ"ז) כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, י"ל התם גבי צואת תלמוד תורה כתיב בניכם, דכתיב (שם י"א י"ט) ולמדתם אותם את בניכם, הילכך אמרינן דבניכם דוקא מדלא כתיב זרעכם, אבל הכא דגבי ברכה גופה כתיב בניכם ודאי לאו דוקא, דאטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי.
וטעמא דכתב רחמנא האזרח כו'. א"ת (למה) [לימא] ליה איצטריך, סלקא דעתך אמינא נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס, כדאמרי בד' כוסות ובמגילה ובנר חנוכה דנשים חייבות בכלן שאף הן היו באותן הנסים, י"ל כי (לא) [קא] מחייבינן להו מהאי טעמא הני מילי בדרבנן אבל במצוה דאורייתא לא. ובירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) פירש, באותו הנס באותה סכנה, מיהו ליכא לתרוצי קושיין מהאי טעמא, דאכתי איכא לאקשויין במצה אמאי איצטריך להיקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ (פסחים מ"ג ע"ב) ולא מחייבי להו לפי שאף הן היו באותו הנס, ואפשר משום דהוה אמינא ניליף חמשה עשר מחג הסוכות דכתיב ביה האזרח להוציא את הנשים.
<h2>דף לד:</h2>
אשה בעלה משמחה. והא דאמר אביי גופיה בפ"ק דחגיגה (ו' ע"א) גבי חנה עד השתא דהוה אימיה מחייבא בשמחה איתיתיה אימיה, הכי קאמר עד השתא דהוה אימיה מחייבא על ידי בעלה.
אי הכי תפילין וראיה כו'. והא דלא נקט סוכה בהדיהו, משום (דהוה) [דהא] קאמר לעיל דסוכה איצטריך למכתב דהוה אמינא ניליף חמשה עשר כו', ואי כתב סוכה ולא כתב הנך, (הא) [הוה] מקישנא תפילין למזוזה, וראיה הוה ילפינן מראיה דהקהל כדמפרש ואזיל.
אלא לכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל ואנא אמינא כו'. פירוש וכי תימא אי כתב מצה לא הוה אתי הקהל מינה, דהוה אמינא ניליף ראיה ראיה מעולת ראיה, דכתיב ביה זכורך להוציא את הנשים, אכתי לא איצטריך, דאנא אמינא טפים חייבין נשים לא כל שכן, וא"ת ראיה תוכיח, דטפים חייבים דדרשינן התם (חגיגה ד' ע"א) כל זכורך לרבות את הקטנים ונשים פטורות, י"ל התם קטנים [מ]דרבנן הוא דמחייבי כדי לחנכן במצות וקרא אסמכתא בעלמא, וכן משמע התם בפ"ק דחגיגה, ודוק.
ותו מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות מנא לן, דיליף ממורא. וא"ת ולהוו מורא ומזוזה שני כתובים הבאים כאחד ואין למדין, י"ל צריכי דאי כתב מורא ולא כתב מזוזה, הוה אמינא אקיש מזוזה לתלמוד תורה, ואי כתב מזוזה ולא כתב מורא, הוה אמינא כיון דכשהיא תחת בעלה אין ספק בידה לעשות, לא אחייבא כלל אפילו כשיש ספק בידה, וא"ת אכתי להוו מורא ושילוח הקן שני כתובין הבאין כאחד, דבשלוח הקן כתיב (דברים כ"ב נ') והארכת ימים ומינה איכא למילף דנשים חייבות, דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי, בשלמא אי כתב שילוח הקן לא אתי מורא מיניה, משום דאין ספק בידה לעשות, אלא לכתוב רחמנא מורא ולא בעי שלוח הקן, י"ל לא הוו שני כתובין הבאין כאחד, דאע"ג דממילא שמעת מינה כיון דכתיב והארכת ימים דנשים חייבות, איצטריך ליה והארכת לברכה, להודיע מתן שכרן של מצות.
וניליף מתלמוד תורה. וא"ת זה קולא וחומרא, ודאי לחומרא מקשינן, (יבמות ח' ע"א) כדאקשיה לעיל ואקיש תפילין למזוזה, ואיצטריך לשנויי תפילין לתלמוד תורה אתקוש וכו', י"ל משום דכל מצות עשה שהזמן גרמא נפקא לן מתפילין לפטורה, ובמ"ע שלא הזמן גרמא אשכחן דפטורה מתלמוד תורה, הוה לן למילף ולמפטירנהו בכל מצות עשה, [לבד] מהנהו דגלי בהו קרא חיובא.
משום דהויא ת"ת ופריה ורביה וכו'. א"ת והא מצרך צריכי, דאי כתב ת"ת ולא כתב פריה ורביה, כלומר דלא כתב בפריה ורביה וכבשוה למעוטי אשה שאין דרכה לכבוש, הוה אמינא על שניהם הוא אומר ויברך אותם וגומר, ואי כתב פריה ורביה ולא כתב תלמוד תורה, הוה אמינא איקיש ת"ת למזוזה, י"ל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא קושיא אחריתי אקשי ליה לר' יוחנן בן ברוקה וכו', וחדא מתרי קושיי נקט, ובמאי דמתרץ ליה דהוי תלמוד תורה ופדיון הבן, מתרץ תרויהו, דתלמוד תורה ופדיון הבן לא צריכי, דליכתוב רחמנה תלמוד תורה ולא בעי פדיון הבן.
<h2>דף לה.</h2>
אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר. דהא אעפ"י דתלמוד תורה ופדיון הבן שני כתובין הבאין כאחד איכא למילף מניהו למאן דאמר מלמדין, ואם תמצא לומר דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, ומחומרא עדיף לן למילף ולא מתלמוד תורה, אכתי קשיא מצות עשה שהזמן גרמא ניליף ממצה והקהל לחומרא, כיון דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין.
הוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מצות כו' ומינה מדמצות עשה וכו'. א"ת מנא ליה למדרש ומינה, דילמא בהך היקשא אשמועינן דנשים פטורות במצות עשה שהזמן גרמא, ומתלמוד תורה ניליף שהן פטורות אף במצות עשה שלא הזמן גרמא, וכי תימא היקשא דתפילין למה לי, דאי במצות עשה שלא הזמן גרמא פטורות, כל שכן בשהזמן גרמא, הא ליתא, דאי לאו דגלי לן רחמנא שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, לא הוה ילפינא שלא הזמן גרמא מתלמוד תורה לפטורה, אלא ממזוזה לחיובא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, אבל השתא דגלי לן דכשהזמן גרמא [פטורות] [ו]אשכחן ת"ת, איכא למילף מתלמוד תורה לפוטרן אף בשלא הזמן גרמא, וכדאקשינן לעיל וניליף מתלמוד תורה וכו', י"ל לא חיישינן לה פפונאי להך קושיא דהוה מקשינן לעיל וניליף מת"ת דאע"ג דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, בשלא הזמן גרמא איכא למילף ממורא לחיובא, וליכא למילף מתלמוד תורה, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, כך נראה מפירוש הראב"ד ז"ל.
אלא למ"ד שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. [צ"ע] אכתי איקיש כל התורה כולה לתפילין, מה תפלין מ"ע שלא הזמן גרמה ונשים חייבות, דילפינן ממורא לחומרא ולא מתלמוד תורה לקולא, אף כל מצות עשה וכו', ומינה הא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, י"ל לא דייקינן ומינא לפטורא, דכי הוה דייקינן ומינה הא מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות, לחומרא הוה דייקינן הכי, דהוה סמכינן בעיקרא דמלתא למילף ממורא לחיובא בשלא הזמן גרמא כדפרישנא, וצ"ע נמי כיון דהיקשא לא איצטריכא למצות עשה שלא הזמן גרמא, דממורא נפקא לן, למידק מינה פטורא כשהזמן גרמא קא אתי, י"ל הך היקשא לא מייתרא, דהא איצטריך ליה תורת השם בפיך.
מאן שמעת כו' ר' מאיר כו'. ומ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורות נפקא ליה מראיה, או מספק, (ושמא) [ושלא] הזמן גרמא ממורא לחומרא ולא מת"ת לקולא.
משום דהו"ל מצה שמחה והקהל. וא"ת מ"ע שלא הזמן גרמא מנ"ל, ממורא, וניליף מת"ת כדאקשינן בריש שמעתין, (וליכא) [ואיכא] למימר דהוו להו ת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן שלשה כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
[וא"ת אמאי לא חשיב מילה בסוגיין] ויש לדחות (דממילא) [דממילה] לא אתיא חדא מיניהו, דמה למילה דלא שייכא באשה ולכך אינה חייבת למול את בנה, ואע"ג דמילה אתיא מאינך, קודם שנתנה תורה דלא איפקיד אברהם אאינך, ודאי איצטריך רחמנא קרא למעוטי אשה (עיין מהרש"א).
<h2>דף לה:</h2>
חוץ מבל תקיף. הא דלא תני במ"ע שהזמן גרמא חוץ משמחה מצה והקהל, (וכשלא) [ובשלא] הזמן גרמא חוץ מת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן, י"ל משום דת"ת ופדיון הבן לא איצטריך לאשמועינן דהא כבר אשמועינן (לעיל כ"ט ע"א) כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, ואסיקנא כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה, ולא נפקא לן דאיהו לא מחייבא בהכי אלא משום דאיהי לא מפקדא בהו וכתיב תפדה תפדה כל שמצוה לפדות את עצמו, [מצוה לפדות אחרים] וכן ולמדתם וכו', וכיון דלא איצטריך למתני חוץ בשלא הזמן גרמא, לא תנא נמי בשהזמן גרמא, א"נ להכי תנא חוץ (ממל"ת) [במצות ל"ת], משום דבין בזמן גרמא בין באין הזמן גרמא נשים חייבות, ואשמועינן דאפ"ה פטורות בבל תקיף כו'.
נכתוב קרא פאת זקנכם. כדכתיב ברישא דקרא לא תקיפו פאת ראשכם, מדכתיב הכא ראשיכם והכא זקנך, ש"מ זקנך ולא זקן אשתך, דהו"ל למכתב ראשך זקנך, א"נ ראשכם זקנכם כדאשכחן בדוכתי טובא דכתיב קרא בלשון רבים.
והתניא זקן האשה. אמתניתין הדרינן לאקשויי, דמעיקרא אסקיה לטעמא דמתני', והדר רמי מתני' אבריתא
אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת כו'. תימא הוא, מאי איצטריך ליה לאביי למימר להשחתה לא מצית אמרת, הו"ל לתרוצי גופא דבריתא דלא נצרכה אלא לטומאת נגעים, ועוד אמאי אתי עלה אביי מג"ש דפאת פאת, ליתי ליה מהני טעמא דאמרן איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, ועוד הו"ל לאביי לפרושי האי טעמא אמתני' והיה לבעל הגמרא לכתוב כן, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא כו' אביי אמר יליף פאת פאת כו', וצ"ע.
הא כיצד גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. א"ת ודילמא לא תשחית בין בתער בין במלקט וברהיטני, ולא יגלחו אפילו במספרים, ואהניא לן ג"ש דפאת פאת לחיובי ישראל אפילו במספרים, דאי מלא תשחית הוה אמינא דוקא (בתער ו)במלקט ורהיטני, [ובתער] לא(ו) כל שכן, ואין לומר כאן אין עונשין מן הדין שהכל בכלל גלוח, אלא ודאי הא דכתב רחמנא השחתה ללמוד על גלוח כתביה, דבעי גלוח שיש בו השחתה, ואי לאו ג"ש הוה אמינא ישראל בהשחתה הוא דמחייב, אבל בגלוח דמספרים לא, ובכהנים אפילו בגלוח דמספרים.
א"כ נכתוב קרא את שבזקנך. פירוש דהוה סמיך נמי אפאת ראשיכם, וא"ת אי הוה כתיב הכי מי הוה דרישנא ג"ש, והא ליכא חד פאת מיניהו דמייתר, דפאת ראשיכם איצטריך, דהוה אמינא הקפת כל הראש הוא דאסר רחמנא, ואי הוה כתיב בכהנים וזקנם לא יגלחו, הוה אמינא דאיתסר להו שום גלוח בזקן, ואפילו אי מניחין פאה, אבל לא הוה מצינן למימר דלא אתסר להו אלא גלוח כל הזקן, דהא לישראל אתסר פאת זקן בלבד, כ"ש לכהנים, וצ"ע.
מאי פאת זקנך, ש"מ תרתי. קשה לי א"כ בבל יקרחו נמי נשים פטורות, דהא אמרת דג"ש דפאת פאת אתא לאשמועינן דלא הפסיק הענין, וכיון דבני אהרן ולא בנות אהרן קאי נמי אקרא דופאת זקנם לא יגלחו, אשתכח (דהאי) [דקאי] נמי אקרחה, דהא לא יקרחו קרחה כתיב מקמי ופאת זקנם לא יגלחו, ורבנן ודאי לא פטרי נשים מבל יקרחו, מדלא קתני במתני' אלא חוץ מבל (תוסיף) [תקיף] ובל תשחית ובל תטמא למתים, ועוד מדקאמר אסי אף בבל יקרחו נשים פטורות, מכלל דרבנן סברי דנשים חייבות, ואי אמרת דאסי בן יהודה לאוסופי אמילתיה דת"ק אתי, דשייר בל יקרחו, למאי איצטריך ליה לאביי לקמן דטעמיה דאסי משום דגמר קרחה קרחה מבני אהרן, לימא דגמר פאת פאת לאשמועינן דלא הפסיק הענין, ובני אהרן קאי אאזהרת קרחה וגלוח, והראב"ד ז"ל פירש דג"ש דפאת פאת לא אתיא לאשמועינן דלא הפסיק הענין עד ופאת זקנם לא יגלחו, דכיון דסבירא לן דהפסיק הענין לית לן למילף מג"ש אלא גלוח בלחוד דכתיב ביה פאת, דמיניה עבדינן ג"ש, ולא אשמעינן ג"ש אלא (דשרינן) [דשדינן] בני אהרן אאזהרת גילוח.
אף בל יקרחו כו'. תמה הוא, אי האי טעמא דאסי משום דכתיב בנים אתם, אמאי נקט בל יקרחו, הו"ל למנקט לא תשימו קרחה דכתיב גבי בנים אתם, ומנא ליה דבכהנים נשים פטורות, דהא בישראל הוא דכתיב מיעוטא.
מרבה אני הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער ומוציא אני כו'. פירוש דכיון דגדידה בין במקום שער בין שלא במקום שער ודאי אית לן לרבויי טפי, ותמה הוא, אדרבה מוציא אני את הגדידה, משום דסמיכה אבנים אתם דרשינן מיניה בנים ולא בנות, ואית דגרסי מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער נשים חייבות, ומוציא כו' ובמקום שער נשים פטורות, פירוש אשכחן בעלמא דנשים חייבות שלא במקום שער, דהא נשים חייבות בשריטה דלא כתיב בה מיעוטא למעט נשים, ומוציא אני את הקרחה דבמקום שער אשכחן דנשים פטורות, כגון גבי הקפה דהשחתה, לגרסא זו ליכא לאקושיי אדרבה מוצא אני את הגדידה דסמיך ליה בנים אתם, דהיכי אפשר לומר דבגדידה שהיא שלא במקום שער נשים פטורות ובקרחה (פטורות) [חייבות], ובעלמא אשכחן אפכא דבמקום שער פטורות ושלא במקום שער חייבות, דבהקפה והשחתה פטורות ובשריטה חייבות, משום הכי דחקינן לקרא ושדינן מיעוטא דבנים אתם לקרחה. ואימא בנים ולא בנות בין לקרחה בין לגדידה. כי היכי דנוקמיה למיעוטא דבנים ולא בנות נמי אגדידה דסמיך לה.
וכי כתב כי עם קדוש בשריטה הוא דכתיב. ואע"ג דשריטה לא כתיבא בהאי עניינא, משום דדמיא לגדידה רבייה קרא גבי גדידה, ובה"ת פירש משום דאורחיה דקרא דכתיב לשון קדושה גבי אזהרת שריטה, דכתיב (ויקרא י"ט ב') קדושים תהיו וסמיך ליה (שם כ"ח) ושרט לנפש, וגבי כהנים נמי כתיב (שם כ"א ה') ובבשרם לא ישרטו שרטת, וסמיך ליה (שם ו') קדושים וגו', ומהאי טעמא אתי תלמודא כי עם קדוש לרבוייא דשריטה, וא"ת שריטה אמאי אצטריך קרא לרבוייא, והא כל מצות ל"ת נמי נשים חייבות, אמאי הוה ממעיטה שריטה, יש לומר משום דדמיא לגדידה אלא שזו שריטה ביד וזה גדידה בכלי.
<h2>דף לו.</h2>
א"כ נכתוב קרא קרח מאי קרחה וכו'. תמה הוא, ואי הוה כתיב קרח היכי הוה עביד ליה לג"ש, דהא אצטריך ליה קרח דגבי כהנים לחייב על כל קרחה וקרחה, וקרח דגבי ישראל איצטריך לגופיה, ועוד קשיא ליה לרבא דלא משמע קרח קרחה, הא אין ג"ש זו מופנת, דקרח דגבי כהנים אצטריך ליה לחייב על כל קרחה וקרחה, וי"ל דקרחה דגבי ישראל אייתר ליה, דהוה ליה למכתב ולא תקרחו קרחה בין עיניכם דהא אורחיה דקרא למכתב [הכי], וכדכתיב לא יקרחו קרחה, מדכתיב לא תשימו קרחה, ש"מ לג"ש הוא דאתא, מיהו צ"ע למ"ד (שבת ס"ד ע"א) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. והא דאמרינן במסכת מכות גבי שריטה, ושרט לנפש, לחייב על כל שריטה ושריטה, צ"ע היכי משמע הכי מושרט. דהא לא משמע לן הכי מקרחה, דהכא (לא) [הא] אצטריכינן לג"ש דקרחה קרחה לחייב ישראל על כל קרחה וקרחה, ולא משמע ליה מקרח גופיה, ומאי שנא דשמעינן מושרט לחייב על כל שריטה ושריטה, ועוד דשריטה דגבי כהנים מנא לן דעל מת היא, וי"ל שרטת דגבי כהנים איתר ליה, דהוה ליה למכתב לא ישרטו, מדכתיב שרטת ש"מ לחייב על כל שריטה ושריטה, ואכתי הוה ליה למכתב שרט, ואפילו לרבא דלא משמע ליה קרח קרחה, הכא איכא למדרש שרט שרטת לג"ש בהדי שרט דגבי ישראל, מה כאן חייב על כל (קרחה וקרחה ות') [שריטה ושריטה וכו'], ומה להלן על מת [וכו'], ו[ה]כי קאמרינן התם ושרט לנפש [לא ישרטו שרטת] לחייב על כל שרט ושרט וצ"ע.
תפלין גופיהו מה(י)כא גמר להו מה להלן (דגובה) [בגובה] וכו'. א"ת ליתי תרויהו מהך ג"ש, דמה כאן בגובה של ראש ומה להלן נשים פטורות, י"ל כיון דאיכא לאפוקי לג"ש למילף מינה תפילין גופיה היכא מנח להו, ליכא לאתויי מינה מילי אחריני דלא כתיבי ביה בקרא, דפטורא דנשים לא כתיב גבי תפלין, דנפקא לן מהיקשא דתלמוד תורה, והראב"ד ז"ל פירש תפלין גופיהו דבגובה של ראש מקרחה גמר להו, וקרחה גופיה חזינן לה מקרחה דגבי כהנים דכתיב בה בראשם, הילכך עדיף לן דניליף פטורא דנשים מכהנים, וא"ת כיון דתפלין גמר מבין עיניכם דגבי קרחה, אי מה להלן בכל הראש חייב אקרחה, אף כל הראש כשר להנחת תפילין, י"ל להכי אהני בין עיניכם לאשמועינן דדוקא בגובה של ראש, דאי סלקא דעתה דהנחת תפלין בכל הראש, א"כ לא נכתוב רחמנא בין עיניכם כלל, אלא נכתוב גבי תפלין וגבי קרחה בראשיכם. ורבנן דפליגי עליה דאסי לא משמע להו קרח קרחה ומוקמי ג"ש דבין עיניכם בגובה של ראש, ומפקי בנים אתם לכדתניא בזמן שאתם נוהגים וכו', ותלמודא דמפרש טעמא דאסי דדריש בנים ולא בנות, לא אמר כאביי דקרח קרחה (קא) [לא] דריש, ולא אמר כרבא מטעמא דתפילין גופיהו מהכא גמר להו, לתירוצא קמא ניחא, אך לראב"ד דמפרש תפלין גופיהו מהכא גמר מקרחה, (ו)לא קאי שפיר.
הסמיכות והתנופות. הני תרתי איתנהי בבעלים ולהכי אקדמינהו וממעטינן להו מבני ישראל, ואינך איתנהו בכהנים וממעטינן להו מבני אהרן.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין כל מצוה שאינה תלויה בארץ וכו'. הא דקתני הכא חיובא ברישא והדר תני פטורה, ולעיל (כ"ט ע"א) תני פטורה ברישא, דקתני מצות עשה שהזמן גרמא מקמי מצות עשה שלא הזמן גרמא, י"ל הכא משום דקא בעי למתנא במצוה התלויה בארץ חוץ כו', תני לה בסיפא.
<h2>דף לז.</h2>
חוץ מן הערלה והכלאים. בירושלמי (ה"ח) מקשנן אמאי לא קתני נמי חלה, דאף על גב דאינה נוהגת בחוצה לארץ אלא מדרבנן, הא כלאים נמי אין נוהגין בחוצה לארץ אלא מדרבנן ואפילו הכי קתני ומתרץ לה דלא קתני אלא דברים שנוהגין בגויים, וחלה נוהגת בישראל ולא בגוים, מה טעם ראשית עריסותיכם כתיב (במדבר ט"ו ב') ולא של גוים, והיינו דלא קתני תרומה דבתרומה נמי כתיב (מנחות ס"ז ע"א) דגנך ולא דגן גוי, ולפום סוגיא דגמרא דילן לא קשיא כלל, דמתניתין סבירא ליה דערלה וכלאים הלכתא גמירי להו ומן התורה אסורין אפילו בחוצה לארץ, ולהכי לא קתני חוץ מחלה ותרומה דלא אסירי בחוצה לארץ אלא מדרבנן. ומן הירושלמי שכתבנו יש להקשות על רבינו תם ז"ל שהיה אומר דאין ערלה נוהגת אלא בנטיעת ישראל ולא בנטיעת גוי בשדה דגוי דכתיב (ויקרא י"ט כ"ג) ונטעתם, וי"ל (דערלים) [דערלה] נוהגת בנטיעת (ב)גוים גוים בשדה ישראל, וחלה [אינה נוהגת] אפילו בעיסת ישראל היכא דגלגלה גוי, ומשום הכי מפרשים בירושלמי דלא קתני חלה, אבל הראב"ד ז"ל והר' יוסף בן פלס ז"ל שוין (ד)בגלגול הגוי [ד]אינו פוטר בעיסת ישראל. ועוד קשיא לדברי רת"ם ז"ל הא דאמרינן (יבמות קכ"ב ע"א) גוי שהביא פירות ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן אינו נאמן, שלא נתכוון אלא להשביח מקחו, הא אי הוה מהימן משמע שהיינו אוסרין הפירות משום ערלה, וכן הא דאמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז דף ל"ה) מפני שמעמידין אותו בשרף ערלה וכן הא דתנן במשנת ערלה (פ"א מ"ב) הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והנכרי שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה, ודחיק להו הכי ומוקי להו באריס גוי שנטע שדה ישראל, וההיא דגוי שהביא פירות ואמר של ערלה הן של עזקה הן לא מתרצא בהכי, דאי נטיעת גוי לית בה משום ערלה, אמאי מחזקינן מילתיה לאיסורא ולומר דכי קאמר של ערלה הן משדה ישראל קאמר, ונראה מדברי הרב ז"ל דמפרש לה לההיא כגון דאמר (ליה) של ערלה הן של עזקה הן, פירוש משדה שהוא משומר שיש לו גדר(י) סביב לפטרו משביעית, ובודאי לפי דבריו של גוי משדה ישראל הם, דאלו לגוי מאי אכפת ליה בשביעית, ויש מביאין ראיה לדברי הרב ז"ל מדתניא בתורת כהנים (פ' קדשים) ונטעתם להוציא מה שנטעו גוים קודם שבאו ישראל לארץ או יכול שאני מוציא אף מה שנטעו משנכנסו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אף על פי שלא כבשו חייב, ומפרשי דעד שלא נכנסו לארץ הוי שדה גוי, והוא הדין מה שנטעו גוים פטור מן הערלה, אבל מה שנטעו אחר שבאו אבותינו לארץ כנוטע בשדה ישראל דמי, ולא היא דהתם הינו טעמא דנטוע קודם שבאו לארץ פטור מן הערלה, דאכתי לא [נתחייבו] (לחייב) ישראל בערלה כלל, ואפילו נטעו בשדה שלהם, אבל אחר שנתחייבו בערלה בביאתם לארץ, אפילו מה שנטעו גוים בשדות שלהם חייבין, ועוד קשה לדברי הרב ז"ל הא דתניא (לקמן ל"ח ע"ב) ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח וכו', וההיא בשדה דגוי מיירי, דאי בשדה ישראל למאן דאמר הערלה הלכא היא, היכי מזבן ליה ישראל, כיון דאיהו ידע דערלה היא, וההיא נמי איכא לדחוקה באריס גוי בשדה ישראל, וכגון דמזבין להו אריס לפירי.
גמ'. והרי תפילין ופטר חמור וכו' ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל. פירש רש"י דמעשים בכל יום ברבנן אמוראי דמניחי תפלין ופודין בכורות, והראב"ד ז"ל פירש פטר חמור מצינו שהיה נוהג במדבר, כדכתיב (במדבר ג' מ"ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, ותפילין אתקוש לפטר חמור בפרשת והיה כי יביאך (שמות י"ג ט"ו—ט"ז), א"נ מדכתיב (שם ט"ו) למען תהיה תורת יי בפיך דאתקוש לתלמוד תורה, ופירש רש"י ז"ל דהוה מצי לאקשויי מדתנן מן הערלה והכלאים, פירוש אף על פי שהן מצות התלויות בארץ נוהגות בחוצה לארץ, ואי תלויה בארץ דכתיב בה ביאה [בכלאים לא כתיב ביאה] אלא חדא מתרתי קא מקשי ליה.
חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה והוא הדין לחדש. והא דלא קתני חדש בהדיא, משום דחדש כתיב קרא (ויקרא כ"ג י"ד) דבכל מושבותיכם, ולא קתני אלא ערלה וכלאים דלא כתיב בהו קרא אלא הלכתא גמירי לה.
דתניא ללמדך שכל מקום וכו'. גבי נסכים כתיב, וקסבר רבי ישמעאל ביאה סתם ביאת מקצתכם משמע, וכי כתיב מושבותיכם בא ללמדך לאחר ירושה וישיבה, שלא היו זבחי שלמי יחיד טעונין נסכים אלא לאחר ירושה וישיבה.
א"ל ר' עקיבא והרי שבת כו'. הוה מצי לאקשויי נמי והרי חלב ודם.
<h2>דף לז:</h2>
במאי קא מפלגי. פירוש במאי תליא פלוגתייהו. מר סבר וכו'. פירוש ר' ישמעאל סבר לא קרבו נסכים במדבר, דכתיב אשר אני נותן לכם, ודריש מינה הנוהגת לכולכם, ובא להטעין נסכים בשלמי תודת יחיד, מכלל דלא קרבו נסכי יחיד במדבר אלא נסכי רבים, דכתיב זה אשר תעשה על המזבח כו' דכתיבי נסכים בעלת תמיד, וכן דריש ר' ישמעאל, אי אפשר לומר דוכל מושבותכם אתא להתיר במת יחיד, דהא כתיב אשר אני נותן לכם, אלמא משבאו לארץ לא אשתריא במת יחיד אלא (במת) [במה] הנוהגת בכולכם, דהיינו במת צבור, אלא ע"כ מושבותיכם אתא לאשמועינן דדוקא לאחר ירושה וישיבה קרבו נסכי יחיד, אבל קודם ירושה וישיבה לא קרבו נסכי יחיד אפילו בבמה גדולה, דאי הוה כתיב כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן וכו', ולא הוה כתיב מושבות, הוה אמינא בביאת הארץ מקצתכם קרבו נסכי יחיד בבמה גדולה, וזה בנין אב דכל מקום שנאמר ביאה ומושב משמע לאחר ירושה וישיבה, אבל ביאת סתם ביאת מקצתכם משמע, כגון גבי ערלה דכתיב בה ביאה סתם, ורבי עקיבא סבר קרבו נסכים במדבר, ר' עקיבא לא דריש אשר אני נותן לכם לבמה הנוהגת לכלכם, וסבירא ליה דכל ביאה האמורה בתורה סתם לאחר ירושה וישיבה משמע, דיליף מביאה דגבי ביכורים, ואם ללמד שלא קרבו נסכי יחיד בבמה גדולה אלא לאחר ירושה וכו', לא אצטריך למכתב מושבותכם, דמכי תבואו נפקא, אלא להתיר במה הנוהגת בכל מושבות לאחר ירושה וישיבה, ומסתמא קרבו נסכי יחיד במדבר לר' עקיבא, דמנא ליה דלא קרבו, דלא אצטריך קרא למשרי אלא במה הנוהגת בכל מושבות, אבל נסכי יחיד בבמת צבור קרבו אף במדבר, וגבי חדש דכתיב ביאה ומושב, לרבי ישמעאל לאחר ירושה וישיבה משמע, ולר' עקיבא (אף) [אם] ללמד לאחר ירושה וישיבה לא הוה צריך למכתב אלא ביאה, וכי כתיב בה מושב ללמד דבכל מקום שאתם יושבים אסורים.
(כאידך) [מאידך] תנא דבי ר' ישמעאל [דתנא דבי ר' ישמעאל] הואיל ונאמר ביאות בתורה סתם וכו' אף כל וכו'. פירוש כל ביאה שהיא חובת קרקע, נוהגת בארץ ו[לא] בחוצה לארץ וליכא לפרושי כל ביאה, דהא ביאה דגבי תפלין ופטר חמור נוהגת אפילו בחוצה לארץ.
ואידך משום דהוו מלך ובכורים כו'. [א"ת] לימא טעמיה דר' ישמעאל מדאיצטריך רחמנא למכתב גבי נסכים בכל מושבותיכם, מכלל דביאה סתם ביאת מקצתכם משמע, דאי אפשר למדרשיה לבמה הנוהגת בכל מושבות, מדכתיב אשר אני נותן לכם כדכתיבנא לעיל, וי"ל אין הכי נמי דהיינו טעמיה דר' ישמעאל, אלא הוה שקיל וטרי תלמודא אי איכא לאקשויי אאידך תנא דבי ר' ישמעאל, ולא אשכח עליה קושיא, תדע דכי קא אמרינן ואידך אי כתב רחמנא הכי [הו"א] מידי דהוה אחלה, לא אמרי טעמיה דאידך, משום דעיקר טעמיה מדאיצטריך למכתב מושבותיכם גבי נסכים.
הוה אמינא משום דמתהני לאלתר. וכן הוה אמינא דביאה האמורה בחדש משמע לאלתר, ואצטריך רחמנא למכתב בה מושב לאשמועינן לאחר ירושה וישיבה, אבל השתא דכתיב בכורים איגלי לן דאפילו במה דמתהני לאלתר בעינן ירושה וישיבה.
ואנא אמינא ומה מלך דלכבוש וכו'. דהאי טעמא עדיף לן טפי מטעמא דבכורים.
מידי דהוה אחלה. דלכולי עלמא כיון שנכנסו לארץ נתחייבו בחלה, דתניא (ספרי שלח) בבואכם ר' ישמעאל אומר משונה ביאה זו מכל ביאות האמורות בתורה, בכולן הוא אומר כי תבואו וכאן נאמר בבואכם, ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה, והאי תנא אידך דתניא דבי ר' ישמעאל הוא דסבירא ליה כל ביאה האמורה בתורה סתם לאחר ירושה וישיבה, ולהכי איצטריך קרא לשנויי ולמכתב בבואכם, לאשמועינן דבביאת מקצתכם הכתוב מדבר, וא"ת אדיליף מבכורים ומלך, ניליף מחלה, לא היא, דהתם הוא דשני קרא דכתיב בבואכם.
סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיב, תבעי קדוש ב"ד כמועדות. פירוש בעי קידוש ב"ד למצוה, כמועדות שהם תלוים בקידוש שמקדשין ב"ד את החדשים, קמ"ל בכל מושבותכם, דשבת שוה הוא בארץ ובחוצה לארץ, כי היכי דבחוץ לארץ ליכא קידוש בית דין, כך בארץ אין בית דין צריכין לקדשו. וא"ת והא אצטריך לן מושבות לרציחה שאינה דוחה שבת, בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ה ע"ב), י"ל ההיא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם נפקא, ובענינא דמועדות כתיבה שבת היא לה' בכל מושבותכם, ומינה (לא) [קא] דרשינן דשבת לא בעינן קידוש ב"ד. וצ"ע למאן דנפקא ליה מדכתב אלה מועדי ד' [מועדי ד'] נאמרו שבת בראשית לא נאמרה, כדאיתא בפ' יש נוחלין (ב"ב קכ"א ע"א) מושבות דכתיב רחמנא גבי שבת בעניינא דמועדות למה לי.
סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב כו'. וצ"ע מושבות גבי שבועות ויום הכפורים למה לי, וי"ל סד"א שבועות בעניינא דשתי הלחם כתיב, בזמן דאיכא שתי הלחם נוהג אי לא לא, ויום הכפורים נמי הוה אמינא הואיל ובענינא דכפרה כתיב, בזמן דאיכא קרבן, יום הכפורים מכפר, ליכא קרבן, אין יום הכפורים מכפר, ולא ליתסר נמי בעשיית מלאכה קמ"ל, ותימא אמאי לא מקשינן ומתרץ לה תלמודא.
מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי. לא גרסינן מרור, דמרור בזמן הזה דרבנן לדברי הכל.
בזמן דאיכא פסח אין. סוגיין דהכא כרבא דאמר (פסחים ק"כ ע"א) מצה בזמן הזה דאוריתא, וקשה לי והא נפקא ליה לרבא מבערב תאכלו מצות שהכתוב קבעו חובה אע"ג דליכא פסח, וטמא [ו]שהיה בדרך רחוקה דאע"ג דלא אכיל פסח אכיל מצה, נפקא ליה מכל ערל לא יאכל בו, [בו] הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וי"ל אי מהתם הוה אמינא בזמן דאיכא פסח קבעו הכתוב חובה ואפילו במקום דליכא פסח כגון בחוצה לארץ שאינן יכולין לעלות לרגל, אבל בזמן הזה דרבנן, [ולרב אחא בר יעקב דסבר דמצה בזה"ז דרבנן] ודריש בערב תאכלו מצות לטמא [ו]שהיה בדרך רחוקה, י"ל דמושבות איצטריך לקבעו חובה אפילו במקום דליכא פסח כגון בחוצה לארץ, ולעולם דוקא בזמן דאיכא פסח, והראב"ד ז"ל תירץ דאיצטריך מושבות למדרש מיניה מצה הנאכלת בכל מושבות, פרט לחלות תודה ורקיקי נזיר ומצות מעשר שני.
<h2>דף לח.</h2>
אלמא אקרוב עומר והדר אכיל. ולמאן דאמר בפרק בתרא דמסכת זבחים (קי"ג ע"א) אין מנחה קרבה בבמה, י"ל דמטא ששה עשר והדר אכול, ולא ס"ל כרבן יוחנן בן זכאי דאמר (ר"ה ל' ע"א) שיהא יום הינף כולו אסור, וא"ת ודילמא. האי ממחרת הפסח חמשה עשר הוא, וכדכתיב באלה מסעי (במדבר ל"ג י') ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, דפירושו ממחרת שחיטת הפסח, וי"ל הכא מדלא אכיל עד השתא והשתא בתר דאקריבו עומר אכיל, ומאי דמשני תלמודה דלא הוו צריכי, איכא למימר דלעולם ממחרת הפסח היינו חמשה עשר, ובירושלמי דמסכת חלה (פ"ב ה"א) מקשי להך קושיא וה"ג התם לא אכלו ישראל אפילו מצה בלילי הפסח כשנכנסו לארץ, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר התיב ר' אלעזר קמי ר' יוסי והא כתיב ממחרת הפסח ויצאו בני ישראל ממצרים, לא בחמשה עשר יצאו, בתמיה, וכו'.
והיו מספיקין ממן שבכליהם וכו'. והא דכתיב (יהושע ה' י"ב) וישבות המן ממחרת (הפסח) באכלם מעבור הארץ, פירושו שפסק מן שבכליהם.
והלא ארבעים שנה חסר ל' יום אכלוהו. א"ת דילמא משום דמקצת שנה חשוב שנה (ר"ה ב' ע"ב) קרי להו ארבעים, י"ל הני ארבעים ודאי מיום ליום הוא, דאי לאו הכי הוו להו מ"א, דהא בניסן יצאו ממצרים ובניסן נכנסו לארץ, וחצי שנה שבין ניסן לתשרי וכן חצי שנה שבין תשרי לניסן שבו נכנסו לארץ חשיבי שתי שנים.
צא מהן ל"ג למפרע. עשרה מניסן וכ"ג מאדר, נשארו מאדר שהוא חסר ששה ימים, ובשביעי מת משה ומנו לו שלושים יום מיום מיתה, וביום שלושים אמר ליה יהושע כי בעוד שלשת ימים, פירוש בסוף שלשת ימים, וכדכתיב ויהי מקצה שלשת ימים ויעברו השוטרים (בתוך העם) [בקרב המחנה], וכתיב בסמוך ויאמר (להם) יהושע [אל העם] התקדשו כי מחר יעשה י"י בקרבכם נפלאות, משמע דממחרת יום שלישי עברו את הירדן, והיינו בעשרה בניסן, וצ"ע דמדקאמר צא מהן שלושים ושלשה, משמע ל' של בכי ושלשת ימים דקרא, ואנן מנינן בכל[ל] שלשה (יום) [ימים], (מחרת ד) [כי בעוד] שלשת ימים שאמר יהושע.
שלשה מצות נצטוו וכו' חדש וערלה וכלאים. האי תנא סבירא ליה כר' אליעזר דקאמר מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע, ולא גמיר הלכה למשה מסיני בערלה וכלאים, ומייתי להו מק"ו דחדש.
ומה חדש שאין איסורו איסור עולם. פירוש שהעומר מתירו.
ויש התר לאיסורו. פרת"ם ז"ל שאסורו בא על ידי התר, שלא נעבדה עברה בזריעתן.
כלאים וכו' ואיסורן איסור הנאה. כגון כלאי הכרם. והיא הדין לערלה בשתים. שאסור הפירות על שלש שנים איסור עולם ואיסור הנאה. ואיכא דאמרי שאיסורן איסור עולם, ומיירי בהרכבת אילן שנאסרה לבני נח (סנהדרין נ"ו ע"ב) ואיסורן אסור הנאה, שם כלאים אשכחן דאיסורי הנאה כגון כלאי הכרם, אבל הרכבת אילן אין איסורה איסור הנאה, ויש התר לאסורן שהעומר מתירן, וראשון עיקר. וא"ת תרומה נמי תתסר בחוצה לארץ מק"ו דחדש, שאינו איסור עולם, ותרומה איסורא איסור עולם, י"ל מה לחדש שכן איסור השוה בכל, תאמר בתרומה דלכהנים שריא (ד"ת), ואיכא דאמרי מה לחדש שכן האסור חל על התבואה מאליו, תאמר בתרומה שאין חייב בה אלא ע"י מרוח וראיית פני הבית.
<h2>דף לח:</h2>
ואימא במקום שאתה משמט וכו' ת"ל כי קרא וכו'. א"ת אפוך אנא, דבמקום שאתה משמט כספים אפילו בזמן שאין אתה משמט קרקע, י"ל כיון דחובת הגוף היא אין לך לתלותה בארץ, ועדיף לן למתליה בזמן.
עולא אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני. ומדקתני בערלה הלכה למשה מסיני, ובחדש קתני אסור מן התורה, משמע דסבירא ליה כר' אליעזר דמושב בכל מקום שאתם יושבין, וקשה לי ליתסרו כלאים בחוצה לארץ מק"ו דחדש, י"ל מדאיצטריך הלכה למשה מסיני בערלה, דאיכא לאתויי נמי מק"ו דחדש, אלמא לא דיינינן ק"ו מחדש, אלא אי קשיא הא קשיא, לשמואל דאמר הלכות מדינה, לייתו ערלה וכלאים מק"ו דחדש וי"ל דילמא ס"ל להאי תנא כיון דבערלה כתיב ביאה וביאה האמורה בתורה [לאחר ירושה וישיבה]. [נ"מ] איכא בין הלכות מדינה ובין דברי סופרים, אפילו למאי דתנא זה וזה יורד ולוקט, דבהלכות מדינה לא לקי מכת מרדות, א"נ לא שריא למקרייה עבריינא.
ספק ערלה בארץ ישראל אסור. פירוש כגון גנה שכל האילנות שבתוכה ערלה, ופירות נמכרין חוצה לה, כדקתני גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו', וא"ת למאן דאמר בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג ע"ב) רוב וקרוב הלך אחר הרוב, הכא נמי ניזיל אחר רובא דעלמא דהתירא. י"ל האי קרוב עדיף מרוב, דרגלים לדבר דמפירות גנה זו הוא מוכר, כיון שנמכרין אצל הגנה.
בסוריא מותר. ספק זה, אבל אסור ליקח פירות בתוך הגנה, אע"פ שאינו יודע אם הם מאילנות שבתוכה, דהאי ספקא ודאי, ורגלים אית ליה דמפירות הגנה הם.
בחוץ לארץ וכו'. דמכל מקום ספק גבאי ולא נהירא דאי ודאה אסור ספקא מותר.
<h2>דף לט.</h2>
אריוך ספק לי ואנא איכול. איכא דאמרי לא תודיעני שהם פירות ערלה כי היכי דתהוי ספקא גבאי, ולא נהירא דאי ודאה אסור היכי מצי שמואל לספוקי ליה (לאריוך) [ללוי], כיון דשמואל ידע שהיא ערלה, ואיכא דאמרי האכילני מפירות ערלה דס"ל זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד, ושמואל לטעמיה דאמר הלכות מדינה, אבל לר' יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני ודאי אסור, וכדאמר ליה ר' זירא לר' אסי לקמן ודאה אסור ספקא מותר, ולא קאמר לקיטה ביד אסור שלא ביד מותר. ונראה דהלכה כר' יוחנן, וצ"ע דרב אוייא ורבא בר רב (נתן) [חנן] דבתראי נינהו מספק ספוקי להדדי, ומר בריה דרבינא דבתרא הוא מתני' לקולא.
סתום. דאף על גב דספקא שרי, לא תדרוש לה בפירקא. ואבד ודאה. אם היא ודאי ערלה, אף על פי שלא לקט ביד.
תני (ה)חדש. והא דאסיקנא לעיל (ל"ז ע"א) לחומרא פליג, אחדש הוא דקא מחמיר, דת"ק ס"ל כר' ישמעאל, ור' אליעזר ס"ל כר' עקיבא, כדאמר אביי לעיל, וצ"ע אי משום דכר' עקיבא ס"ל, תיתי ליה ערלה וכלאים מקל וחומר, אלא משום דקא סבר חדש הלכתא גמירי לה, ואין דנין קל וחומר מהלכה (שבת קל"ב ע"א), אם כן היכי אמר אביי מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' ישמעאל, הא אפילו תימא כר' ישמעאל ס"ל, חדש הלכתא גמירי לה ואין דנין ק"ו מהלכה, י"ל בערלה פליג עליה, דלר' ישמעאל אסירא ור' אליעזר שרי, אלא קא קשיא לי הא על כרחין כר' ישמעאל ס"ל, דאי כר' עקיבא היכי הוי חדש הלכה למשה מסיני והא מדאוריתא אסור, דביאה אחר ירושה וישיבה משמע, והשתא דכתיב ביאה ומושב כל מקום שאתם יושבין משמע, ואי מדאוריתא אסור (ותו) [ניתו] ערלה וכלאים מיניה בק"ו, וי"ל דילמא הלכתא גמירי לה דערלה שריא.
חקים שחקקתים לך כבר. פירוש שאסרתים לבני נח, דמהכא מוכח בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס' ע"א) דבני נח אסורין בהרכבת אילן ובהרבעת בהמה. א"ת והא בכמה קראי אשכחן דכתיב חקותי, ולא דרשינן בהו חקים שחקקתי לך כבר, י"ל הכא שאני, דמקמי דכתיב לאזהרה קאמר את חקותי תשמורו, והא דכתיב גבי יובל (ויקרא י"ט י"ט) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמורו, התם כתיב משפטי מקמי חוקותי, והא דכתיב בתחילת פרשיות עריות (שם י"ח ה') ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, ולא חזינן מינה איסור עריות לבני נח, י"ל משום דאורחיה דקרא למכתב חקים ומשפטים בהדי הדדי.
בהמתך לא תרביע וכו'. פירוש חוקותי תרתי משמע, והיינו הרבעת בהמה והרכבת אילן, וליכא למימר הרבעת בהמה וכלאי הכרם, דעדיף למימר דהרכבת אילן אתא למיסר, דדמי להרבעת בהמה, דכי היכי דבהרבעה אתי ולד מתרי מיני בהמה, בהרכבת אילן נמי יוצא הפרי משני אילנות, אבל כלאי הכרם אינן מתערבין, אלא הפרי יוצא מכל מין ומין בפני עצמו, וכן כלאי שני זרעים כל אחד יוצא זרע בפני עצמו.
אף שדך בחוצה לארץ אסור. וכי תימא תפוק לי דליכא מידי דלגוי אסור ולישראל שרי (סנהדרין נ"ה ע"א) י"ל אי משום דלגוי אסור, לא קאי עלה ישראל בלאו אלא באיסורא בעלמא, והשתא אשמעינן היקשא דהרבעת בהמה דלאו דכלאים איתיה בין בארץ בין בחוץ לארץ.
למעוטי זרעים שבחוץ לארץ. דהויא מרבינן להו מהיקשא דהרבעת בהמה, דבכלל לא תזרע כלאים ודאי משמע נמי כלאי זרעים, ואדרבה פשיטא בכלאי זרעים כתיב, אלא דמשום דומיא דהרבעת בהמה אמרינן דהרכבת אילן בכלל לא תזרע, והו"ל לאקשויי לאו דלא תזרע להרבעת בהמה, להכי איצטריך שדך, והוא הדין נמי דממעטינן כלאי הכרם שבח"ל, כדתנן בכלאי הכרם כלאים מדברי סופרים, ולהכי נקט כלאי זרעים משום דשרו בחוץ לארץ אפילו מדרבנן, א"נ משום דקרא בכלאי זרעים כתיב, ורש"י ז"ל פירש דהכי קאמר למעוטי זרעים שבכרם, ולא נהירא דאי האי קרא דשדך בכלאי הכרם כתיב, כלאי זרעים מדאורייתא נמי מנא לן.
א"ל לא חווריתו. פירוש אינכם בקיאין ומחוורין כלל בדיני כלאים, דכלאי זרעים בחוץ לארץ אפילו מדרבנן שרו, ואין מי שחולק בדבר זה.
ה"ג דהוה זרע ביני גופני. ולא גרסינן חטי ושערי. א"ל לא צהריתו. פירוש אין ההלכות ברורות בידכם, ולא א"ל לא חווריתו, משום דהא דר' יאשיה פלוגתא היא.
לא קי"ל כר' יאשיה כו'. א"ת נהי דלא שמתוה משום דלא הוה זרע ביני גופני אלא חד מינא, (אלא) [אבל] לימרו ליה שהזרעים אסורים, מי לא מודה ר' יאשיה ביניקה שהיא אוסרת, והא קראי קא דרשינן פן תקדש המלאה וכו' זרע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת' (פסחים כ"ה ע"א), ועוד הא רבנן נמי לא מחייבי אתרי מיני אלא במפולת יד, דלא פליגי רבנן ור' יאשיה אלא אי בעינן תלתא מיני או לא, אבל במפולת יד לא פליגי, ואע"ג דבעינן במפולת יד יניקה אוסרין, י"ל ר' יאשיה מודה דיניקת שלשת מינין אסורה, אע"ג דבעינן מפולת יד לאיסור זריעה, אבל דתרי מיני שריא, כי היכי דזריעת תרי מיני מותרת אע"פ שהן במפולת יד, ולר' יאשיה נמי ודאי איסורא איכא בתרי מיני בארץ, אבל בחוצה לארץ מותר אפילו מדרבנן. והלכתא כר' יאשיה, וכדאמרינן בראשית הגז (חולין קל"ו ע"ב) נהוג עלמא כתלתא וכו' כר' יאשיה בכלאים, מיהו יניקא דתלתא מיני אע"פ שאינן במפולת יד ודאי אסירה, וראיה לדבר מהא דאמרי' בפ' תולין (שבת קל"ט ע"א) שלח להו כשותא בכרמא ערובא, ואמרינן התם דלפי שאינן בני תורה שלח להו הכי, משום דכשות מין אילן, הא אי הוי מין ירק אסור, כגון דזרע ליה בהדי תרי מיני אחריני, ואע"פ דהתם לאו במפולת יד הוה, דאי במפולת יד אע"פ שהוא מין אילן נראה שהיה איסור, מידי דהוה אהרכבת אילן, ודבר זה צ"ע דשמא לא נאמר באילן אלא (הרכבת) [הרכבה] אבל לא זריעה, שאין עירוב זרעים ואילן עירוב. ואית דגרסי הכא דהוה זרע חטי ושערי, והתירה דמייתינן מדר' יאשיה, משום דר' יאשיה לא אסר אלא במפולת יד, ולא נהירא דלא אשכחן דפליגי רבנן ור' יאשיה במפולת יד, וכי תימא לרבנן דאסרי בתרי מיני משום חטה ושעורה, ודזרע [אלא] במפולת יד אסור, ליתא דכלאי זרעים דחוצה לארץ שרו, וליכא אסורא אלא משום גופני, וגופני הא לאו במפולת יד נינהו, שהרי נטועין נינהו, מדקאמר ביני גופני. ונראה דאף ע"ג דיניקת תרי מיני (שהיא) [שריא] בחוצה לארץ, הני מילי דיעבד אבל לכתחילה אורויי לא מורינן, דהתם גבי כשותא בכרמא ערובא, אמרינן ולשלח להו כר' טרפון וכו', ולא אמרינן ולשלוח להו כר' יאשיה. דנראה דהא דר' יאשיה אפילו לשאר עלמא שהן בני תורה לא שרינן לה לכתחלה, אע"פ שיש לדחות דהתם משום הכי קאמר ולשלח להו כר' טרפון, משום דלר' טרפון איכא היתרא אפילו כי זרע ליה בהדי חטה וחרצן. וקשה לי הא דאמר רב נחמן במס' מנחות (ט"ו ע"ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, והא אפילו ר' יאשיה דמיקל טפי קאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אלמא אפילו בחטה ושעורה אסרה תורה, ויש מתרץ דבחמשת המינים ודאי אסרה תורה, אבל בשאר מינין לא אסרה אלא קנבוס ולוף לפי שהן דומין לתבואה בשבולת שלהם, ויש מפרש לא אסרה תורה את הגפנים, אלא בקנבוס ולוף שהגפנים יונקים מהם, דבשאר מיני הזרעים אסורים בהנאה והגפנים מותרים, שהגפנים הולכין ומשרישין בקרקע ויונקים הזרעים [מהם], אבל הגפנים אינן יונקים מן הזרעים, אלא בקנבוס ולוף שהגפנים יונקים מהם שאף הן הולכין ומשרישים, וכן נראה בסוגיא דמסכת מנחות פרק שני (ט"ו ע"א) דמייתינן לה לדרב נחמן התם גבי הא דתניא מעשה באדם אחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ודוק התם, ובשאר מינין דקאמרינן שהגפנים מותרים, דוקא כשאין בהם ענבים, אבל יש בהם ענבים אסורות כבר, כדכתיבנא בריש בבא בתרא ת"ל, ודרך ראשון שכתבנו דבשאר זרעים לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, הוא כתוב בספר הישר (סי' תכ"ה), ויש ראיה לדבריו מהא דתנן (כלאים פ"ה מ"ח) האדרוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים, אינם כלאים בכרם, וקשיא ליה הא דתניא בספרי (כי תצא ועיין ירושלמי כלאים פ"א ה"א) המקיים (זרעים) [קוצים] בכרם ר' אליעזר אומר קדש שנאמר אשר תזרע, וחכמים אומרים זרע פרט למקיים קוצים בכרם, והרי לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, ואמאי אצטריך למעוטי קוצים בכרם, ותירץ ז"ל דהא דדרשי רבנן זרע פרט למקיים וכו', וכן הא דדריש ר' אליעזר אשר תזרע, אסמכתא בעלמא היא. וצ"ע בברייתות דכלאים דמיני זרעים ומיני דשאים. והא דאבעיא בפ' אלו טרפות (ס' ע"א) הרכיב שני דשאים זה על זה לר' חנינא בר פפא מהו וכו', אמאי לא אבעיא לן שני מיני זרעים, ואפשר דלא הוי הרכבה אלא בדשאים, וצ"ע. תנן במס' כלאים (פ"ח מ"א) כלאי הכרם אסורין מלזרוע [ומלקיים] ואסורין בהנאה, כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה, וצ"ע [בכלאי הכרם] דבחוצה לארץ, ונראה דאינן אסורין מדברי סופרים אלא באכילה, אבל בהנאה שרו, דודאי חדא דרגא אחתינהו רבנן.
<h2>דף לט:</h2>
מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש. פרש"י ז"ל דהא דתנינן מטיבין לו הכי קאמר, אם זכיותיו מרובים מעונותיו מתקנין ליה יום טוב לעולם הבא, אבל מריעין לו [בעוה"ז] כדי שיתמרקו עונותיו וינחל חיי עולם הבא, וכל שאינו עושה מצוה אחת שעונותיו מרובין מזכיותיו מריעין לו, כלומר מתקנין ליה יום ביש לעולם הבא, ומטיבין לו בעולם הזה לשלם לו זכיותיו, ומקשו הב"ת מדשני רבא בתר הכי הא מני ר' יעקב היא, מכלל דלשנויא דאביי לא אתיא כר' יעקב, ולפרש"י הא כר' יעקב אתיא, ואפשר לומר דהכי קאמר, הא דתניא מריעין לו ר' יעקב היא, ופליגי רבנן עליה, והא דתנן מטיבין לו כרבנן, דבהאי עלמא נמי מטיבין לו אם זכיותיו מרובין מעונותיו, א"נ שהם שקולין ויש בזכיותיו כבוד אב ואם, או חדא מהני דיש להן פירות, ור"ת ז"ל פירש הא דקתני מטיבין לו כגון דעבדין ליה יום ביש למרק עונותיו, ובהאי יומא דומה למי ששרף כל התורה, אבל רוב ימיו מטיבין לו, וכשעונותיו מרובין מזכיותיו עבדין ליה יום טוב להאכילו זכיותיו, ומריעין לו רוב ימיו.
אמאי לא אגין מצוה עליה וכו'. א"ת והא אפילו לרבנן מצוה בשעתא אגוני מגנה אצולי לא מצלא מן החטא, כדאיתא במס' סוטה (כ"א ע"א) י"ל ה"מ היכא שאינו ענוש מיתה עליו, אבל מהחטא שעונש עליו מיתה לאלתר, כי היכא דאגוני מגנה הוה ליה לאצולי מחטא שהביאו לידי חיוב מיתה לאלתר, וא"ת ההוא גברא עונותיו מרובין מזכיותיו הוו, וי"ל אפילו הכי בשעת המצוה הוה ליה לאגוני, כיון דכתיב בה אריכות ימים.
והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין. נראה דלר' יעקב נמי קא מקשה, דאע"ג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מכל מקום כשהיה עוסק במצוה הוה לה למצוה לאגוני עליה, ואפילו אם היה מהרהר בע"ז לא היה ראוי ליפרע ממנו בעוד שהוא עסוק במצוה. אית דלא גרסי בחזירתן שאני, דהא אכתי הוה עוסק במצוה, שהיה מביא הגוזלות לאביו.
התם סולם רעוע הוה. א"ת מאחר דסולם רעוע היה, היכי מוכיח מיניה ר' יעקב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, דילמא אף ע"ג דשכר מצות בהאי עלמא איכא, כיון דסולם רעוע הוה לא הוה למסמך אנסא, י"ל דלרבנן דסבירא להו דשכר מצות בהאי עלמא איכא, במצות כבוד אב ואם ובשלוח הקן דכתיב בהו אריכות ימים, הוה ליה למצוה בשעתה להציל ממיתה אע"ג דסולם רעוע הוה, אבל לר' יעקב דסבר שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין, בסולם רעוע דלא הוה להו למסמך אנסא, נזוקין, ויש לפרש (דלר') [דר'] יעקב הוא דאזיל ומקשה, אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא, היאך ניזוק כשהיה עוסק במצוה, ואמאי לא אגין וכו', דהא לדידכו ודאי שלוחי מצוה אין נזוקין, ורבנן אמרי לך ההוא סולם רעוע היה, ורבי יעקב הוא דלא דק וחשב שלא היה רעוע.
נפק חטא. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דחגיגה (ט"ו ע"א) דבעליתו לפרדס קצץ בנטיעות, הא מיהא גרמה ליה.
כגון שבאת עבירה לידו כו'. אבל אם לא בא דבר עבירה לידו אין נותנין לו שכר כעושה מצוה, אבל ודאי נותנין לו שכר, כדתנן גבי ההיא מתני' דישב ולא עבר וכו' בפ' אלו הן הלוקין (מכות נ"ג ע"ב) ומה דם שנפשו של אדם חותה ממנו אמר למען ייטב לך.
<h2>דף מ.</h2>
אלה דברים שאדם אוכל וכו'. והא דלא חשיב מזוזה דכתיב בה (דברים י"א כ"א) למען ירבו ימיכם, משום דאיכא למימר למען ירבו ימיכם לעולם שכולו ארוך, אבל בכבוד אב ואם כתי' למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, למען יאריכון ימיך בעולם הזה ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב שהוא עולם הבא, וכן בגמילות חסדים כתיב (משלי כ"א כ"א) ימצא חיים צדקה וכבוד, חיים בעוה"ז, וכבוד לעוה"ב.
זהו צדיק טוב. ולפירושו נראה דתלמוד תורה דקתני שאדם אוכל פירותיהן, היינו לאגמורי, ואע"ג דמשמע בשלהי פ"ק דבבא קמא (י"ז ע"ב), דלמגמר עדיף מלאגמורי מפני שמביא לידי מעשה, ניהי דעדיף, אבל אינו אוכל פירות בעולם הזה אלא פירות המעשה, א"נ אפילו למגמר הוי טוב לבריות, לפי ששואלין אותו בני אדם על איסור והיתר ומורה להם הוראות אע"פ שאינו קובע ישיבה ללמוד.
<h2>דף מ:</h2>
קסבר יובל מתחלת[ו] וכו'. לא גרסי' (הב"ת) [תיבת] קסבר, משום דלא אשכחן פלוגתא [ב]יובל אלא בשביעית.
א"ר יוחנן ופסול לעדות. והא דאמרינן (חגיגה כ"ב ע"א) כמאן מקבלינן סהדותא האידנא מעם הארץ, כמאן כר' יוסי, התם כגון שישנו בדרך ארץ, וכן כתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפ' אלו עוברין במס' פסח ראשון.
והלכה כיש אומרים. ומפרש בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ב), כגון שגוזל ואוכל פחות משוה פרוטה, אבל אוכל משלו אינו פוסל בכך, אלא שהוא גנאי לתלמיד חכם, דאמרינן התם (שם) ר' חייא חזיה ר' שמעון בר' דהוה אכיל בשוקא א"ל גנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל בשוק וכו'.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. והוא הדין דהוה מצי למידק הכא, השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא, והוה משני נמי מצוה בו יותר מבשלוחו, ומאי מצוה דכתיב (ירמיה כ"ט י"ז) ואת בנותיכם תנו לאנשים, וי"ל דהא לא קשיא ליה השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא, דאיצטריך למידק מינה, בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא, דבקדושין אין לה יד לקבל קדושיה אפילו ע"י עצמה כדדייקינן לקמן (מ"ד ע"א).
מצוה בה יותר מבשלוחה. ואף על גב דאתתא לא מפקדא בפריה ורביה מדרבנן מיהא מיחייבא, אי נמי דאית לה שכר כמי שאינו מצווה ועושה.
אבל בהא איסורא ליכא כדריש לקיש וכו'. וא"ת תיפוק ליה דאיכא איסורא משום בעל דלא קא חזי לה, ליתא דהכי קאמר לגבי דידה איסורא ליכא, אי נמי ממשנה יתירא אשמעינן דאי חזיא איהו לדידה, והיא לא נתנה לב לראותו, ומקדשא ליה על ידי שליח, ליכא איסורא.
עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וא"ת והא דאמרינן לעיל, אבל בהאי איסורא ליכא כדריש לקיש כו', י"ל התם כיון דאמרה בפני שנים אני רוצה בפלוני, אע"ג דלא חזיא ליה ליכא איסורא, אבל כל כמה דלא אמרה בפלוני אני רוצה, איכא איסורא, וכשהיא קטנה אע"ג דאמרה בפלוני אני רוצה [איכא איסורא] שמא תחזור בה כשתגדיל.
ושלח מלמד שהוא עושה שליח. פירוש דהוה [מצי] למכתב ונתן בידה ויצאה מביתו כו', ולא איצטריך ליה למכתב כלל ושלחה מביתו, ומדאייתר ליה כוליה, דרשינן ליה לשליח. ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, דאייתר ליה ה"א דושלחה, ודרשינן בלא מפיק. [ושלח] ושלחה מלמד שהשליח כו'. ושלחה תניינא קא דריש, דכתיב ושנאה האיש האחרון וגו', דאייתר לה נמי, ודרשינן ליה לשליח עושה שליח, וה"א דושלחה תניינא נראה דמיניה דרשינן ושלחה ולא שישלח עצמו. והא דדרשינן בעלמא (יבמות קי"ג ע"ב) מושלחה מביתו, מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה קטנה שמשלחה וחוזרת, לאו מושלחה דרשינן, דהא איצטריך לכל הני דרשי, אלא מדכתיב מביתו דריש לה, מי שיוצאה מביתו ואינה חוזרת, יצתה קטנה שמשלחה וחוזרת לביתו. וא"ת שליח שלה מנא לן שהוא עושה שליח, דליכא למילף משליח שלו, דהא איצטריך לן קרא ללמד שהיא עושה שליח, אע"ג דאשמועינן ושלח שהוא עושה שליח, [וי"ל] במצות הבעל או במצות האשה, להא לא איצטריך לן קרא, [דשליח עושה שליח] דכיון דמכח משלח קאתי, מושלח קמא נפקא לן, אלא כי איצטריך לן קרא לשליח עושה שליח מדעת עצמו שלא מדעת שולחו ובכי האי גוונא אשה לא משכחת לה למאי דקיי"ל דמילי לא ממסרן לשליח (גיטין כ"ט ע"א) הכא נמי אי שויא איהי שליח לקבלה, ההוא שליח לא מצי לשוויה שליח לקבלה מדעתיה דנפשיה, ואפילו למ"ד בפרק התקבל (גיטין ס"ו ע"ב) דמילי ממסרן לשליח, הכא מודה, דלהאי גברא הוא דקא משויה ידו כידה, וכן הדין בקבלת קידושין, מפי מורי נר"ו. ונכון הוא אלא שאין כאן צורך לכך, דכיון דחזיין לשליח שלו עושה שליח הוא הדין לשליח שלה, דבשלמא עיקר שליחות לגבי אשה ליכא למילף משליחות דבעל, דדילמא בעל הוא דקא משוה שליח משום דגירושין בדידיה תליא מילתא שהרי מגרשה בעל כרחה, אבל איהי לא משויה שליח, וכיון דגלי לן דאיהי נמי משויה שליח, כי היכי דשליח שלו עושה שליח, שליח דידה נמי לא שנא, דהא בתרומה ובקדשים [דלא] כתיב בהו דשליח עושה שליח, ומסתמא נראה דשליח עושה שליח לתרום ולשחוט את הפסח, ומגירושין ילפינן לה, ואע"ג דאיכא למפרך מה לגירושין שכן ישנן חול, כיון דכתיב בהו שליחות הוה ליה גירושין גלויי מילתא בעלמא דשליח שעשה שליח הוי נמי שליח. איכא דאמרי דוא"ו דושלחה קמא דרשינן לשליח עושה שליח, ולא נהירא דהא ליכא למימר דנכתוב רחמנא ונתן בידה שלחה מביתו. ו[הא ד]לא דרשינן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, דהאי אשר שלחה לא אתא לאגמורי דיני גט, דספור דברים הוא, מיהו צ"ע דלא הוה צריך למכתב אשר שלחה, דבבעלה הראשון סגי.
אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן. א"ת תיפוק ליה משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכי תימא זכות גופא משליחות נפקא לן, ליתא דהא קיי"ל אין שליחות לקטן וזכייה אית ליה, י"ל אי מתורת זכיה אפילו כי אתו קידושין לידה מצי למהדר ביה כל כמה דלא (גלי) [גלתה] דעתא בתר דמטו קידושין לידה דניחא ליה, אבל בתורת שליחות כיון דמטו קידושין לידה בשליחותו תו לא מצי הדר ביה.
<h2>דף מא:</h2>
פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. והא דאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ב ע"א) אמר לשלוחו צא תרום, והלך ותרם מן היפות, ואמר לו בעל הבית כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן [תרומתו תרומה ואם] לאו אין תרומתו תרומה, ולא מצי אמר ליה שליח בהכי אמדתיך כי היכי דאמר ליה אם פחת עשרה או הוסיף עשרה וכו', י"ל הכא כיון דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי אמר ליה בהכי אמדתיך, אבל לגבי יפות לא מצי אמר ליה בהכי אמדתיך, דרובא דאינשי לאו מן היפות תרמי.
מה לגירושין שכן ישנן חול. ולא פריך מה לגירושין שכן בעל כרחה, משום דאיכא למימר קידושין יוכיחו.
תאמר בתרומה שכן קדש. א"ת אדרבה מפני שהיא קדש תפסה בכל דהו, וכדאמרינן (לעיל כ"ח ע"ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, (ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק), י"ל הני מילי היכא דרווח הקדש דאית ליה מעלה להקדש ותפיס אפילו באמירה ולא מצי הדיוט למהדר ביה, אבל בתרומה מאי רווחא אית לכהנים אי הוה תרומה על ידי שליח, דהא על כרחיה יפריש תרומה, והיינו דפריך נמי לקמן מה להנך שכן חולין הן אצל קדשים, דליכא למימר אדרבה משום מעלה בקדשים להוו על ידי שליח, דמאי אית ליה להקדש בהכי אם אינן יכולין למשוך את ידיהם מפסח זה, דהא האי פסח קדוש מכל מקום, ממורי נר"ו.
מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. וכי תימא למה לי קרא לשליחות גבי תרומה תיפוק ליה משום דאיתא במחשבה מי גרע שליח ממחשבה, ליתא דאע"ג שהוא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אכתי מנא לך דאי שליח דידיה נותן עיניו בצד זה שתהא ברירתו ברירה. וא"ת היכי פריך לדידיה מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, דהא (ר') [אבא] אלעזר בן (גמול) [גמלא] הוא דאמר הכי, ופליגי רבנן עליה, דתניא בפ' כל הגט (גיטין ל' ע"ב) (רבי) [אבא] אלעזר בן (גמול) [גמלא] אומר ונחשב לכם וגו', כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כו', י"ל לא פליגי עליה אלא באומד, דסבירא להו לרבנן תרומה גדולה דמדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי ניטלת באומד, אבל לא תרומת מעשר, אבל במחשבה מודו רבנן דהא בתרומת מעשר כתיב ונחשב. ואית דמפרשי שכן ישנן במחשבה, שאם הפריש תרומה ולא אמר הרי זו (תרומת מעשר) [תרומה] כיון דמחשבתו לשם תרומה הרי זו תרומה. ואית דמפרשי שכן ישנן במחשבה. אשכחן תרומה דישנה במחשבה, כגון תרומה גדולה, דבתרומה גדולה כולי עלמא לא פליגי כדקאמר (ר') אבא אלעזר [בן גמלא] כשם שתרומה ניטלת וכו', אלמא בתרומה גדולה פשיטא לן. וצ"ע מאי טעמא פשיטא לן בתרומה גדולה, דהא ונחשב, בתרומת מעשר כתיב. ועוד י"ל דלא פליגי רבנן אלא במי שנותן עיניו בצד אחד מן הגורן ואוכל בצד אחר, אבל אם נתן עיניו במגורה אחת להפריש ממנה על מגורה אחרת, כיון שאין התרומה מעורבת בגורן זה שהוא רוצה לתקנו, הויא תרומה, ולא נהירא.
וכי כל הקהל כולן שוחטין אלא מכאן וכו'. והכי קאמר ושחטו אותו אחד מכל קהל ישראל ואע"ג דלית ליה שותפותא בגויה, דהא אי אפשר שיהא לכל עדת ישראל שותפות בפסח אחד, דקסבר ר' יהושע בן קרחה אכילת פסח מעכבא.
שכן רוב מעשיהן ע"י שליח. והא דלא קאמר שכל מעשיהן ע"י שליח, משום שחיטה שכשרה בזר, וכן כהן בקרבנו של עצמו. וצ"ע הא דאמרינן, ונכתוב רחמנא [בתרומה] וניתו הנך וכו', ונכתוב רחמנא בקדשים וכו', אי לא כתב רחמנא אלא בתרומה או בקדשים, שליח עושה שליח מנא לן, וי"ל דהכי קאמר נכתוב רחמנא דיני שליחות ונכתוב בה שליח עושה שליח, וניתו הנך ונגמרו מינה. ומכאן יש ראיה דבתרומה וקדשים נמי שליח עושה [שליח], ולא הוו מילי, דלא ממסרן לשליח, וטעמא דמילתא דאלו גבי גט כיון דליתיה לגט בעולם הוו להו מילי, ולהכי אינן רשאין לצוות לאחרים לכתבו, אבל תרומה דדגן איתיה בעולם, ושליח תקוני הוא דמתקן ליה, בהא לא אמרינן מילי לא ממסרי לשליח, וכן בפסח דאיתיה לפסח בעולם. והא דכתיבנא לעיל דשליח לקבלה מדעת עצמו אינו עושה שליח, אע"ג דאיתיה לגט בעולם, התם ודאי איכא למתלי מילתא בקפידא, דע"י שליח זה היא רוצה להתגרש ולא ע"י קבלת אדם אחר, ממורי נר"ו. א"נ י"ל דבתרומה ופסח כיון דמצוה היא, והאי שליח נמי שייך בתרומה דנפשיה, וכן בפסח, דאיהו נמי חייב בפסח, לא קרינן להו מילי גביה.
אף שלוחכם בני ברית. לאפוקי (גרים) [גוים] דלא מחייבי בתרומה, אבל עבד לא מפקינן מינה, דודאי הוי שליח לתרומה, כיון דאסיר ליה טבל, דכל מצות שהאשה חייבת בהן, מחייב.
אין העבד נעשה שליח כו'. והוא הדין דלהולכה נמי אינו נעשה שליח, והכי משמע מדאמרינן בשלהי המביא גט (גיטין כ"ג ע"א) עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, אמר ליה מדקא פסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר, ואם איתא דלר' יוחנן דפסיל ליה לעבד לקבלה בהולכה מכשיר, מאי ראיה איכא ממתניתין, דהא מתניתין בהולכה פסיל ליה לנכרי, ולהולכה אפילו רבי יוחנן מכשיר בעבד, אלא ש"מ דליכא פלוגתא בין קבלה להולכה, וצע"ה.
תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש. למ"ד יש קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר, אם תרם מדגן שדה שלו, ודאי אין תרומתו תרומה, דהא האי דגן לאו בר חיובא הוא, ואפילו לקחו ישראל ממנו, אלא איכא לאוקומה למ"ד אין קנין לגוי בא"י, ואי דמרחיה גוי ודאי אין תרומתו תרומה, דמרוח הגוי פוטר, כדאמרינן בפ' השולח (גיטין מ"ז ע"א) דלמ"ד אין קנין לגוי בא"י, דריש דגנך ולא דיגון גוי, אלא דהכא במאי עסקינן דמרחיה ישראל ברשות גוי, דפליגי ביה תנאי במס' מנחות פרק ר' ישמעאל (ס"ז ע"א), דאיכא מאן דמחייב ליה דכתיב דגנך דגנך תרי זימני, דממעטינן מדגנך דיגון גוי והוה ליה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, פירוש מדגנך איכא למעוטי כל דיגון גוי, בין במרחיה גוי לדגן שלו או לדגן ישראל, בין במרחיה ישראל לדגן גוי, דדיגון דגוי נמי מקרי כלומר דיגון ברשות גוי, ומדכתב רחמנא דגנך אחריני, הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואתא לרבויי חד מתרי מילי דאמעטו מדגנך קמא, ועדיף לן למימר דלרבויי דיגון ישראל ברשות גוי אתא שבאה שעת החיוב על ישראל, ומירוח גוי קם ליה אמיעוטיה דאמעיט ליה מדגנך קמא. ודבר זה נראה מסוגיא דמנחות דכי פליגי תנאי (ד)[ב]מירוח גוי, היינו במירוח ישראל ברשות גוי, דומיא דמירוח ההקדש דהתם תני להו בהדי הדדי, ובמס' בכורות (י"א ע"א) גרסינן הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן, אילימא דמרחינהו גוי, דגנך כתיב ולא דיגון גוי, אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי וכו'.
ורבי שמעון פוטר. משמע דטעמיה דר' שמעון דכיון דגוי לא מחייב בתרומה, אם תרם אין תרומתו תרומה כלום, אבל אם לקח ישראל תבואה זו, מחייבא במעשר, והתם במנחות פרק ר' ישמעאל פטר ר' שמעון מירוח ישראל ביד גוי, ולפום הכי קשיא הכא, ר' שמעון דפטר, מאי איריא משום תרומת גוי, אפילו תרומת ישראל בתבואה זו אינה תרומה, כיון דנתמרחה ברשות גוי, וי"ל דהכא במאי עסקינן כגון שהקדימו גוי בשבלין ואפילו הכי פטר ר' שמעון כיון דתרים ליה [גוי] דלאו בר תרומה הוא, עוד י"ל דאפילו למ"ד יש קנין לגוי בא"י מיירי, וכגון שגדל שליש ביד ישראל וזבניה לגוי, א"נ בגוי שלקח טבלים ממורחין מישראל, מיהו באיסורא ליכא (לא מהוי) לאוקומה, דודאי אסור למכור טבלים ממורחין לגוי, משום תרומה ומעשר המעורבין בהן, ואיכא לאוקומה בשאין ממורחין.
אתם ולא אריסין אתם וכו'. פירוש דאע"ג דאורחייהו של שותפין לתקן ולהתעסק בשותפותם זה שלא מדעת זה, לגבי תרומה אם תרם שלא מדעת חבירו אין תרומתו תרומה עד דאתי חבריה ואמר ניחא לי, וכל כמה דלא אתא חבריה ואמר ניחא לי לא נתקנה תבואה ומאן דאכיל מינה, טבל קא אכיל.
אתם ולא התורם את שאינו שלו. איכא דאמרי, מה טעם קאמר, מה טעם אתם ולא שותפין וכו', משום דדרשינן אתם ולא התורם דבר שאינו שלו, ואית דגרסי, אתם ולא התורם על שאינו שלו, פירוש אעפ"י שתורם על של חבירו משלו.
אימא אתם ולא שלוחכם. פירוש הואיל ודרשת ליה למיעוטא, נדרוש ביה אתם ולא שלוחכם, וממילא תו לא איצטריך לן למדרש אתם ולא שותפין, דכיון דממעטינן שליח אין צריך לומר אריסין ושותפין.
<h2>דף מב.</h2>
ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. קשיא לי והא אמתניתין דתנן חבורה שאבד פסחה וכו', שקלינן וטרינן שליחות מנלן, והתם הא אית ליה שותפותא בגויה, כדקתני הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו, וי"ל משום דאשכחן משניות אחרות דאע"ג דלית ליה שותפותא בגויה נעשה שליח לשחיטת הפסח, כדתנן (פסחים פ"ח ע"ב) שכח מה אמר לו רבו יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי הרי גדי שלו וטלה שלי כו', וצ"ע כי מייתינן בריש שמעתין הא דתנן חבורה שאבד פסחה, דאית ליה לשליח שותפות בגויה, אמאי לא אייתינן הא מתניתין.
איש זוכה ואין קטן זוכה, כו'. תיפוק ליה שליחות מהכא. אית דמפרשי תיפוק ליה שליחות מהאי קרא דנשיא אחד נשיא כו', ונהי דקדשים ותרומה לא אתו מינה, דקודש מחול לא גמרינן, אלא קידושין וגירושין ניתו מינה, וצ"ע שליח עושה שליח מנא לן, וי"ל משום דנשיא היה עושה שליח והוה ממנה אחד ממשפחה לכל בית אב. ואית דמפרשי, תיפוק ליה שליחות מהכא, למה ליה לרב גידל (למתני) [למילף] שליחות מההוא קרא דנשיא אחד כו', תיפוק ליה מקידושין וגירושין, ולא נהירא דממונא מאיסורא לא ילפינן, וי"ל דהכא ליכא למימר ממונא מאיסורא לא ילפינן, דכל שכן הוא, ומה אשת איש שהוא איסור חנק על ידי שליח שריא, ממון הקל לא כל שכן דעל ידי שליח יכול להקנות ממון לחבירו, וכי אמרינן בריש פ"ק (ג' ע"ב) ממונא מאיסורא לא ילפינן, התם טעמא דמילתא דממונא מהפרת נדרים ליכא למילף, דאי זכי ליה רחמנא לאב הפרת נדרים מאי קא מפסדא בת בהכי.
ואם הגדילו יכולין למחות. ולא סבירא ליה הא דרבי גידל אמר רב דאמר יתומים שבאו לחלוק כו' דלדידיה ודאי אין יכולין למחות. וכי תימא לשמואל, בני יוסף כי הוו צווחי, אמאי לא הוה בידם למחות, י"ל התם משום דנחלת השבטים ע"י אורים ותומים היתה, אבל הנשיאים היו בוררים לבתי אבות חלקיהם, ולשמואל אין הכי נמי דבתי אבות הוו מצי הדרי בהדי הדדי (אבל) אי איכא דשקיל בהר וניחא ליה בבקעה, מיהו לא הוה הכי דלא הוו בהו מי שימחה כשיגדל.
מניין ליתומים וכו' לחוב ע"מ לזכות. א"ת דלמא שאני התם דהוו אורים ותומים, י"ל לא הוו אורים ותומים אלא בברירת הנשיאים לשבטים, אבל כל נשיא ונשיא היה בורר [מדעתו] החלקים לבתי אבות. וקשה לי מהא דגרסינן בפ' הניזקין (גיטין נ"ב ע"א) ואין האפוטרופין רשאין לדון [וכו'] ע"מ לזכות, י"ל התם באפוטרופוס שמנהו אבי היתומים, א"נ באפוטרופוס שנתמנה מעצמו, דגבי יתומים שסמכו אצל בעל הבית מייתי לה לההיא ברייתא, א"נ אפילו תימא באפוטרופוס שמינהו ב"ד איירי ואפילו הכי אי תבעי היתומים לאחריני, אם יצאו היתומים חייבים מתוך טענותיהם ליכא לאפסודינהו ליתמי, ולכי גדלי הדר תבעי להו בדינא, דליכא לאפסודינהו משום טענת האפוטרופסים, אבל הכא לית להו ליתמי פסידא, אלא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה, ואי תבעי אחריני ליתמי, הא קיימא לן (ערכין כ"ב ע"א) דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן, או לכתובת אשה. ולהני דנזקקין נמי לכי גדלי יתמי אי משכחי זכותא טענינן בבי דינא, ואעפ"י שנתחייבו לפי טענת האפוטרופסין. וא"ת בעלמא מנא לן דזכין לאדם שלא בפניו, אי מדכתיב נשיא אחד וכו'. התם על ידי בית דין, תדע דהא אע"ג דהוו להו חובה דאיכא דניחא להו בבקעה, הא רשאין בכך, ועוד שלא היו יכולין למחות, ובכל זכות דעלמא ודאי אין זכין לו בעל כרחו.
<h2>דף מב:</h2>
אי דלא טעו אמאי יכולין למחות. א"ת לוקמה בפחות משתות, וסבירא לרב נחמן שליח כדיינין, ולהכי אינן יכולים למחות, י"ל משום דבפרק אלמנה נזונית (כתובות ק' ע"א) פליגי אמוראי אליבא דרב נחמן, דרב שמואל בר בסנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה, משום הכי לא בעי לאוקומה בדטעו בפחות משתות, א"נ י"ל אי פליגי שמואל ורב נחמן בשליח אי כדיינין אי כאלמנה ליפלוג בה בהדיא, ולימא שמואל שליח כאלמנה ורב נחמן שליח כדיינין, ועוד י"ל אי בטעות דפחות משתות מיירי, לא הוה אמר רב נחמן מה כח ב"ד יפה, (ולא) [דלא] הוזכר לשון זה אלא ביתר על שתות, ואפילו רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה, מודו דבפחות משתות אין מכרן בטל, ומטעמא דשליח כדיינין הוה ליה לרב נחמן למיתי עלה, כדאמרינן טעמא בפ' אלמנה ניזונית (שם) מה דיינין לאו לדידהו אף שליח לאו לדידיה, ולא אתי עלה משום מה כח ב"ד יפה, אבל השתא דמוקמינן לה בדטעו ברוחות, כיון דלא פסדי יתמי מידי אלא איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה, להכי אתי עלה רב נחמן מהאי טעמא דמה כח ב"ד יפה. וקיימא לן דשליח כאלמנה, אבל בטעו ברוחות דלית להו ליתמי שום פסידא, בהא ודאי איכא למימר מה כח ב"ד יפה, כסברא דרב נחמן.
אבל שויה שליח וכו'. אי קשיא לן דרבא אדרבא, דבפרק אלמנה ניזונית (שם) אמר רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין, י"ל הא דידיה הא דרביה, וכי אמר רבא הא דאמרת וכו' לאו למימרא דרב נחמן סבירא ליה הכי, דהא רב נחמן לא איירי בשליח, אלא הכי קאמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח, סבירא לי(ה) דאי שויה שליח מצי אמר ליה לתקוני שלחתיך וכו'. ואית דמתרצי דכי אמר רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין הני מילי בשליח ב"ד משום כח ב"ד, אבל שליח בעלמא יכול לומר לו המשלח לתקוני שדרתיך, זה תירץ ר"ת ולא נהירא דהתם ודאי בכל שליח מיירי, ותדע דהא התם מאן דאמר כדיינין לא אתי עלה משום מה כח ב"ד אלא משום דלאו לדידיה כדאיתא התם. ואית דמתרצי דהתם במקרקעי, הכא במטלטלי דכיון דיש להם אונאה בפחות משתות נמי אמרינן דאי שוי שליח בטל מקח, ולא נהירא. ואי קשיא הא דגרסינן בגט פשוט (ב"ב קס"ט ע"ב) ההוא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא, אזל זבנה שלא באחריות, אתא לדינא קמיה דרב נחמן אמרה ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אמר ליה זיל זבנה את שלא באחריות, וזבנה ניהלה באחריות, וכיון דבשויא שליח אפילו פחות משתות בטל מקח, התם מאי טעמא לא בטל מקח, י"ל התם כגון דלא אודעיה למוכר דשליח הוא, משום הכי מצי אמר ליה מוכר זבנה את לגרמך, דאנא לדידך זבינתה. ואית דמתרצי כיון דפשע שליח דזבנה בהדיא שלא באחריות, דקיי"ל (ב"מ ט"ו ע"ב) אחריות טעות סופר הוא, אשתכח דעל כרחין ההוא גברא זבנה שלא באחריות בפירוש, להכי אמרינן ליה זבנה את שלא באחריות, אבל אי טעי בפחות משתות דלא הוי פשיעה גמורה דלאו כולי עלמא בקיאי בשומא, לא אמרינן ליה לשליח זבניה את דלא בטל מקח, וכי תימא לזבנה ההוא גברא לנפשיה, מאי טעמא אמרינן ליה זבנה את שלא באחריות וזבנה כו', י"ל כיון דבזוזי דידה זבניה ובשליחותה על כרחה דידה הוי. ונראה דאי הוה בעי לה שליח לההיא ארעא הוי מצי אמר לה לההיא איתתא או זבנה שלא באחריות כי היכי דזבניתה, או להוו זביני שלי ומהדרנא לך זוזי, ובההוא עובדא לא הוו בעי לה שליח לההיא ארעא ומשום הכי קאמר דמקח לא בטל, ולא מצי נמי לאפסודי לאתתא דתקני ליה שלא באחריות דאמרה לי לתקוני שדרתיך, אלא ליזבנה שלא באחריות והדר נזבנה ניהלה באחריות, ר"ח ז"ל.
הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה וכו'. צ"ע אמאי לא מפרש רבא דינייהו אסדרא דנקט רב נחמן, והוה ליה לפרושי דינא דיתר משתות מקמי דיני שתות, ורש"י ז"ל גריס והא דאמרת יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמור וכו' (והא) דתנן שום הדיינים כו', ומדרשב"ג מייתי ראיה דסבירא ליה בשום הדיינין דאפילו טעו ביותר שתות מכרן קיים, ולא נהירא כלל, חדא דקיימא לן כרבנן דבטל מקח בשתות והיכא כייל רבא כלליה דלא כהלכתא, ועוד דהא בגמרא [לא] מייתי לה לדרשב"ג, ולא מייתינן אלא רישא דמתניתין דשום הדיינים.
ה"ג (והשתא) [והא] דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי וכו', ופריש לה גבי יותר משתות ואין צריך לומר בשתות, דבמקרקעי ליכא אונאה. אבל במשחתא לא וכו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. פירוש בטל מקח, והכי מוכח בשלהי המוכר את הספינה (ב"ב צ' ע"א) והא דתנן (שם ק"ג ע"ב) בית כור [עפר] מדה בחבל אני מוכר לך ונמצא חסר או יותר פחות משתות ינכה [או יחזיר] ולא אמרן בטל מקח, התם בשדה לא קפיד אם חסר מעט בבית כור כיון דמנכה לו מן הדמים, אבל למאן דזבין בגדים או פירות וכיוצא בהן, מצי אמר ליה לוקח בגד גדול הייתי מבקש ואם חסר מיניה פורתא אינו ראוי למלבוש שאני רוצה לעשות ממנו, דומיא דהא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ"ט ע"א) חלוק גדול הייתי מבקש, ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע, וכן אי אתי למקני קבא דפירי וחסר מהן אפילו פחות משתות מצי אמר קב שלם היה צריך לי, והא דאמרינן הכא ומקרקעי וכו' אבל במשחתא לא, דמשמע במשחתא בטל מקח דומיא דמילתא דרבא דקאמר חוזר מדקא מייתי עלה מלתיה דרבא, י"ל חלוקה שאני דכיון דאית ליה פלגא בהאי ארעא אינו רוצה שיחסר מחלקו ויעלה לו אחיו בדמים, וכבר כתיבנא לה בפ' בית כור, ת"ל.
השולח את הבעירה כו'. שאני התם שאין שליח לדבר עבירה, ולהאי לישנא דאמרינן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ י' ע"ב) דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא, מיחייב (ביד שלוחו) [בו שולחו], שלח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אע"ג דלאו בני חיובא נינהו, משום דלאו בני שליחות נינהו וכדקיי"ל דאין שליחות לקטן חוץ ממעילה דאשכחן בה.
כי עשה שליחותו מיהא בעל הבית מעל ואמאי נימא אין שליח כו'. וא"ת והא טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והכא הא לא ידע שליח דמשל הקדש קאמר ליה בעל הבית לאתויי, י"ל כל היכא דאלו הוה שליח מזיד הוה אמרינן דשליח מחייב, כי הוי שוגג נמי שליח הוה לן לחיובי קרבן מעילה, דבטלה תורת שליחות בדבר עבירה.
שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה. קשה לי איכא למפרך מה לתרומה שכן לאו דבר עבירה תאמר במעילה שהיא עבירה ואין שליח לדבר עבירה, ואי משום גזירה שוה, ולהכי הוא דאתא דתניא (פסחים ל"ג ע"א) הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, ותרוויהו בחטא [חטא] מתרומה מייתי לה וצ"ע. תו קשיא לן דאמרינן לעיל [מ"א ע"ב] אתם גם אתם למה לי כו'. והא איצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא לילף חטא חטא ממעילה מה התם לא משוי שליח דאין שליח לדבר עבירה, אף תרומה לא משוי שליח, י"ל אדרבה אע"ג דלא כתיב אתם גם אתם הוה אמינא ניליף מעילה מתרומה מה תרומה משוי שליח דאתיא מגירושין וקדשים, אף מעילה משוי שליח, דהכי הוה עדיף לן למימר משום דאשכחן שליחות בגירושין וקדשים, וכיון דאיכא לאתויי תרומה מיניהו במה הצד כמאן דכתיב בה שליחות דמי, ואיכא למילף מינה מעילה בגזירה שוה דחטא חטא, אבל איפכא ליכא למימר דנילף תרומה ממעילה, משום דלא אשכחן דכתיב אין שליח לדבר עבירה במעילה, ולא בשום דוכתא, אלא משום דהוו להו מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד, שמעינן מינה דבעלמא אין שליח, אבל בהדיא לא כתיב בשום דוכתא אין שליח לדבר עבירה אלא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ואליבא דבית שמאי, [דיליף לקמן משחוטי חוץ] דלבית הלל הוו להו שלשה כתובין.
לחייב על המחשבה כמעשה. לאו דוקא מחשבה דודאי בעינן שיוציא בשפתיו, דהא מדכתיב על כל דבר פשע נפקא להו לבית שמאי, ומדכתיב דבר ודאי עד דאיכא דיבורא, [ו]במחשבה גרידתא לא מחייב.
אמר לעבדו ולשלוחו כו'. ולבית שמאי לא איצטריך להו קרא לאומר לעבדו ולשלוחו, דאפילו תימא אין שליח, תיפוק ליה משום דחייב על המחשבה, והיינו דאמרינן הניחא לב"ה כו', דלבית שמאי הא לא הוו שני כתובין, דבשליחות יד אם אמר לעבדו ולשלוחו לא מחייב אלא מתורת מחשבה.
<h2>דף מג.</h2>
מה מכירה ע"י אחר. אית דמפרשי מוכר ולוקח. וליתא דהתם איהו גופיה מיהא קא מזבין, ובמכירה גופיה אי מזבין ע"י אחר מנא לן דמחייב עלה ד' וה'. ואית דמפרשי מה מכירה ע"י אחר דאורחא דמכירה ע"י סרסור, ולא נהירא, וי"ל דבמכירה ודאי ע"י שליח נמי מחייב דליכא למימר בשליח אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דשליח מאי קא עביד הרי כבר נגנבה הבהמה אבל בטביחה הא קמפסיד ממון חבירו בידו ובהא הוה אמינה דאין שליח לדבר עבירה, אי לאו דילפינן ממכירה, וכי תימא במכירה נמי עבירה קא עביד שליח, דע"י יאוש ושנוי רשות קני ליה לוקח וקא פסיד לה בעל הבית, ס"ל כמ"ד (ב"ק ס"ח ע"א) דבלא יאוש נמי אע"ג דלא קני לה לוקח מחייב הגנב ד' וה', מפני שנשתרש בחטא, ואישתכח דשליח אפילו אי מזבין לה במזיד בשליחות הגנב לא עביד שום עבירה, והכי משמע דס"ל לרבא גופיה בפרק מרובה דף ע"א (ד"ת).
או לרבות כו'. וליכא למימר דמבעי ליה לחלק, ד[ב]לאו או הוה מצי למפלגינהו דלכתוב רחמנא ומכרו וטבחו, והוה ידענא דומכרו או טבחו קאמר דבתר דזבין ליה היכי טבח ליה.
אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר. אליבא דב"ש קא קשיא ליה, דלב"ה הוו להו שלשה כתובין הבאים כאחד, וד"ה אין מלמדין.
אדנילף משחוטי חוץ נילף מהנך. וכי תימא משחוטי חוץ עדיף לן למילף דסברא הוא דאין שליח לדבר עבירה כדאמרינן בריש שמעתין דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, [וי"ל] דכיון דאשכחן במעילה וטביחה ומכירה דיש שליח לדבר עבירה, אע"ג דאשכחן בשחוטי חוץ דאין שליח, אין לנו לשקול הדבר בשקול דעתינו ולומר דטפי מסתברא דיש שליח, ועוד כיון דס"ל שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, עדיף לן למילף ממעילה וטביחה ומכירה דהוו להו תרי.
ולמ"ד שני כתובים כו'. והוא הדין דקשיא למ"ד מלמדין ואליבא דב"ה דהוו להו מעילה שליחות יד טביחה ומכירה שלשה כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין לדברי הכל.
חד למעוטי שנים אוחזין בסכין ושוחטין. א"ת פשיטא, דהא אינו מתקבל בפנים דכתיב תזבח(הו) שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. (חולין כ"ט ע"ב) י"ל הני מילי למצוה אבל דיעבד הקרבן כשר, וא"ת תיפוק ליה [משום שנים] שעשאוה פטורין (שבת צ"ב ע"ב), י"ל דהוה אמינא דהכא חייב דנדרוש איש איש, כדדריש במסכת (מעילה) (זבחים ק"ח ע"ב) גבי מעלה בחוץ, דתנן שנים שאחזו באבר והעלו חייבין ויליף לה התם בגמרא מאיש איש, שוחט בחוץ נמי כתיב איש איש, והוה אמינא דשנים שאחזו בסכין ושחטו חייבין להכי איצטריך, ההוא למעוטי.
הוא ולא אנוס. אין לפרש כגון דאמרי ליה שחוט קדשים בחוץ ואי לא קטילנא לך, דאנוס רחמנא פטריה (נדרים כ"ז ע"א) ולא איצטריך הכא למעוטי, אלא הכי פירושא אי הות ליה בהמת חולין ואחליפוה ליה בבהמת קדשים שלא בידיעתו, וכי אתי לשחוט בהמת חולין שלו סבר דהיינו האך ולא דקדק בה כיון דאשכחה במקומה ושחטה, שהוא אנוס גמור דמאי הוה ליה למעבד.
הוא ולא שוגג. דהוו קמיה בהמת חולין ובהמת קדשים, וטעה ושחט בהמת קדשים שהיה סבור שהיא של חולין, ואין זה אנוס דהוה ליה למידק, אבל שוגג הוא.
[הוא] ולא מוטעה. שהטעוהו אחרים ונתנו לו בהמת קדשים לשחטה בחזקת שהיא של חולין, והיינו דלא קאמר טועה וקאמר מוטעה, דמשמע ע"י אחרים, ואנוס ושוגג ומוטעה כולהו ממעט להו מחד (ד)הוא [ד]משמע שהוא בדעתו ואינו טועה בכוונתו, ופטריה רחמנא דומיא דשבת שלא חייבה תורה אלא מלאכת מחשבת. והא דחשיב במתניתין במסכת כריתות (ב' ע"א) השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גבי שלשים וששה כריתות, שמביאין על שגגתן חטאת, התם כגון שהוא שוגג באיסור עצמו שאינו יודע שאסרה תורה לשחוט בחוץ. ותלתא ההוא כתיבי בפרשה, חדא לגופיה, כדאשכחן אורחיה דקרא בדוכתי טובא למכתב האיש ההוא, ואינך תרי דרשינן להו הכא.
שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת. ואע"ג דהתם לא הוה חייב מיתה, דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה, י"ל מכל מקום כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב, שמע מינה היכא דקטליה שליח בידים נמי שולח הוא דמחייב בדיני אדם.
מאי טעמא דשמאי. א"ת והא שמאי קרא קאמר שנאמר ואותו הרגת, ואמאי קא בעי מ"ט דשמאי, י"ל ואותו הרגת בחרב כו', איכא לדחויי כדדחו רבנן הרי הוא לך כחרב כו', ולהכי הוה שקיל וטרי אם יש לשמאי עיקר בדבר זה מן התורה.
קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין. ובכל מקום יש שליח לדבר עבירה, ושולח את הבערה ביד פקח השולח חייב בדיני אדם, אלא דשלחה ביד חרש שוטה וקטן פטור לפי שאין שליחות לקטן, וכן אומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שולח חייב בדיני אדם, והא דנסיב לה שמאי ואותו הרגת אע"ג דעיקר טעמיה משום דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין, ראייה וסמך מייתי לדבריו מדקאמר נביא ואותו הרגת, וא"ת והא התראת ספק הוא ולא שמה התראה דדילמא שליח לא קטיל, י"ל דהכא בשלוחו שהוא כבוש תחת ידו עסקינן דמסתברא לא יעבור על מצותו, דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו, א"נ, מאי שולחו חייב, דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה (סנהדרין פ"א ע"ב) ממורי נר"ו.
מכלל דת"ק סבר אפילו בדיני שמים נמי פטורים. הא ודאי אע"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו מחייב בדיני שמים, והא דתנן (ב"ק נ"ט ע"ב) שלח ביד פקח הפקח חייב, דמשמע דשולחו פטור אפילו מדיני שמים, מדלא תנא דשולחו חייב בדיני שמים כדקתני ברישא, התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשיה דשולחו, אבל הכא גבי רוצח אע"ג דשליח חייב בדיני אדם, מכל מקום זה ע"י שליח[ו] מת, ועוד דדומיא דעובדא דוד ודאי שולח חייב בדיני שמים, כיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו.
אלא דינא רבא ודינא זוטא. דינא רבא כאלו קטליה איהו במזיד בלא עדים דמיתתו בידי שמים, ודינא זוטא אינו עונש כמאן דקטליה איהו בידים אלא לפי שגרם להרגו.
הרי הוא לך כחרב בני עמון. והא דאמרינן בפ' במה בהמה (שבת נ"ו ע"א) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב בדבר אוריה החתי, אלמא נענש בדבר, התם לאו משום דקטליה לאוריה, אלא לפי שבא על בת שבע שהיתה ספק אשת איש.
מאי טעמא מורד במלכות הוה. והא דלא אמרינן משום דאין שליח לדבר עבירה, דאם כן בדיני שמים הוה מחייב, ולא היה לו כחרב בני עמון, ולשמאי דיליף שולחו חייב מאותו הרגת, אע"ג דדברי קבלה נינהו, גמרא גמירי לה, ואתא נתן ואסמכיה אקרא. והא דלא אמרינן לעיל למ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, משום דהוו להו מעילה, טביחה ומכירה, ורציחה שלשה כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, משום דרציחה דברי קבלה היא.
שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב. קשה לי והא קיימא לן (ב"מ צ"ט ע"א) במשאיל לחבירו קרדום של הקדש משאיל מעל, וזה נהנה וזה מתחייב, י"ל שאני התם דליכא הנאת הגוף, אבל בהנאת הגוף כגון אכילת חלב ובעילת הערוה בהא קאמרינן שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, א"נ התם משאיל אית ליה הנאה שמחזיק לו טובת הנאה בשאלה זו, א"נ התם כיון דמסר ליה קרדום בידים כאפקיה לחולין דמי, אע"ג דלא מעל עד שיבקע בו, א"נ כשהוא מתחיל לבקע לאלתר נפק ליה קרדום [לחולין] ואכתי לית ליה לשואל שום הנאה [מהקדש] בדבר.
ורב כב"ש איפוך. פירוש לרב, ודבי רבי שילא לא מ[ה]פכי לה.
<h2>דף מג:</h2>
אבל גירושין דלמשרה קאתו. ולא דמי לעדים בעלמא דכסיפא להו מלתא להעיז בפני הבעל ולומר גרשת את אשתך, ועוד דדילמא יביא הבעל עדים להזימם, אבל בהנו דשלוחין נינהו (היא) [אי] מתאביד גיטא מינייהו ואמרי גרשנוה אין הבעל יכול להכחישם, ולא עוד אלא שהוא מאמין לדבריהם משום דחזקה שליח עושה שליחותו.
שמא עיניו נתן בה. ואע"ג דאתתא לבי תרי לא חזיא, כל אחד חושב שמא תנשא לו א"נ מתכוונים דתהוי פנויה דשכיחא להו טפי דרך זנות.
אבל ממונא אימא מפלג פלגוה. א"ת והא אשמעינן קידושין אע"ג דאיכא למימר מפלג פלגוה לכסף, י"ל הוה אמינא דילמא בקידושי פרוטה איירי, שאינה ראויה לחלק, א"נ בקדושי שטר, וכן נראה מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א) על דעתיה דב"ה שלשתן כולן שלוחין ושלשתן עדים, א"ר בון נראין הדברים דקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו, א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדותו.
אי קסבר המלוה את חבירו [בעדים] צריך לפרעו בעדים וכו', דאי אמרי לא פרעיניה, אמר להו פרען. ולא מהני למימר אהדריניה ניהלך, שהמלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים והני שלוחין כיון דבעדים מסר להו הוו להו לאהדורי בעדים, וא"ת לוקמה כגון דמסר להו בלא עדים, דמיגו דמהימני למימר אהדרינא ניהלך, נאמנין לומר פרעתן, י"ל כיון דבעדים הלוהו והשתא נמי בעדים משדר ליה, האי גברא מזהר זהיר ומסתמא בעדים מסר להו לשלוחין. וא"ת ליסלק האי לוה נפשיה ולהמניהו להני סהדי עליה בכל מאי דמסהדי, וכי אמרי פרעיניה ליהמנו משום מגו, דהא אי אמרי אהדריניה מהמני כיון דהמנינהו ליה עליה, וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ"ג ע"א) גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר, ופרכינן וליסלקו בי תרי מיניהו ולדיינוהו, ליתא דאי סליק לוה נפשיה לא מהמני, דבההיא הנאה דקא מסלק ליה נפשיה והימנינהו, קא מסהדי ואמרי פרעיניה, וכמאן דיהיב להו שוחדא דמי, דאי לא סליק נפשיה אי הוו אמרי אהדריניה הוו מחייבי דהוה ליה לאהדורי ניהליה בסהדי, ואי הוו אמרי פרעיניה נמי הוו מחייבי משום דאמר להו הוה לכו למפרעיה בסהדי כיון דמלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים ואתם פשעתם בדבר. וכיון דשקיל מלוה בשבועה משלמי ליה סהדי ללוה, וכי הא דאמרינן בפ' הכותב (כתובות פ"ה ע"א) הב זוזי ושקול שטרא לא משלם, שקול שטרא והב זוזי משלם כו', ולא היא בין כך ובין כך משלם, ובאודעיה דאיכא שטרא כמו שכתב הגאון ז"ל התם (דף מ"ב ע"ב מדפי הרי"ף).
ולמאן דאמר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים. ודאי [אי] לא פרעו בסהדי חייב, מיהו אי המנינהו בתחלת השליחות ודאי מהמני, משום מגו דאי בעי אמרי אהדריניה, דהכא ליכא למימר דמשום דהמנינהו מסהדי שקרא, דמאי הנאה עבד להו הא אי בעו [לא] הוו נעשין שלוחין, והא דלא אוקמוה בהכי, משום דשנויא דחיקא הוא.
אי קסבר אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי. והוה מצי לאוקמה בשטר, דעדים מהמני במגו, וליכא למימר הני עדים למה לי דכיון דאית ליה למלוה שטרא צריך לפורעו בעדים, אלא דעדיפא מינה שנינן, דמתוקמה בין במלוה על פה בין במלוה בשטר.
הכא במאי עסקינן דאמר ליה ע"י שליח ומגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה. לאו למימרא דמשום מגו מהמנינן להו, דלא אשכחן מגו כי האי גוונא, דהיכי מהמנינן להו לאפסודי למלוה מגו דאי [בעו] הוו אמרי אהדריניה ללוה, והא אי הוו אמרי הכי איתא חובתו של לוה דהוה מחייב למפרעיה למלוה, אלא הני מתורת עדות מהימני, דקיימא לן שליח נעשה עד, אבל למאן דאמר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים משום נגיעת עדות פסלינן להו, דאי אמרי אהדריניה, אמר להו פרען, ומשום הכי קאמרינן השתא למאן דאמר אין צריך לפרעו בעדים ליכא נגיעת עדות, דהא אי בעו מצו למימר אהדריניה ומהמני נמי דאין צריך להחזיר בעדים. וא"ת אכתי נוגעין בעדותן הן, דאי אמרי אהדריניה אמר להו מלוה אתון מחייביתו למפרעון דקיימא לן (גיטין י"ד ע"א) הולך כזכי, י"ל דמיירי כגון דאמר להו בפירוש דבתורת שליחות יוליכו לו מנה זה.
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעו עדים דיהיבנא ליה. פירוש כיון דתקון רבנן שבועת היסת תו לא מקבלה סהדותייהו, דנוגעין בעדות הן דאי אמרי לא פרעיניה אמר להו אישתבעו היסת, והשתא נמי דאמרי פרעיניה משתבעי שבועת היסת, וא"ת הא לא תקינו רבנן שבועת היסת אלא על טענת בריא, והכא כי אמרי העדים פרעיניה אין יכול להכחישם בבריא, ואי משום דמלוה טעין בטענת בריא מכל מקום טענת הלוה היא טענת שמא, דאיהו לא ידע אי פרעיה אי לא, ואין תביעתו נעשית בריא מפני טענת המלוה עד דלהוו כמאן דתבע להו בריא בטענת עצמו, י"ל כיון דלוה לא מצי למיקם עלה דמילתא אי פרעיה אי לא, ונמצא שאין בטענתו רמאות כשאר טענת שמא בעלמא דמחזי כטענת רמאות, תקינו רבנן דלשתבעו עדים היסת, מאחר שהלוה משלם ומפסיד לפי טענתו ולפי טענת העדים דמודו דיהב להו מנה, ואשתכח דאיהו פרע חובו תרי זמני, דהשתא משתבע מלוה ושקיל.
ומשתבע מלוה וכו'. פירש הגאון ר' יצחק ז"ל, דשבועת המלוה שבועת המשנה היא, כעין חנוני על פנקסו, דאע"ג דמלוה ברי ולוה שמא, כיון דקא מפסיד לוה ואין טענתו טענות רמאות, ועוד דכעין טענת בריא היא דחזקה שליח עושה שליחותו, משתבע מלוה ושקיל, והיינו טעמא דחנוני על פנקסו וכל שכן הכא דאית ליה למלוה לאשתבועי שבועת המשנה, דאי לאו דתקון רבנן שבועת היסת לא היה נאמן בשבועה, דהני סהדי הוו מהמני, מיהו ודאי השתא דתקון רבנן שבועת היסת, כיון דמשתבעי עדים נפקי מתורת עדים והוו להו בעלי דבר, ואי משום דאשתבעו דפרעי למלוה, יכול המלוה לומר, לא מהמני בשבועתם, ואפילו מאן דאמר (ב"ק י"א ע"ב) בשומר חנם לשומר שכר דעלוייה לשמירתו ולא מצי בעל הבית למימר את מהמנית לי בשבועה האך לא מהימן לי בשבועה, התם הוא דבעל הבית אינו יודע אם מתה באונס או לא, אבל הכא קא טעין מלוה בבריא דלא פרעוה ומכחיש את שבועתם, הלכך מצי למימר אי הוה ליה בריא הוה מהימן בשבועת היסת, אבל השתא דאיהו שמא, אתון לאו בעלי דברים דידי אתון לקבל שבועתכם, ומתורת סהדי הא נפקיתו לכו שאתם זקוקים לישבע. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל ירושלמי (ריש פרקין) חד בר נש אפקיד גרבאי גביה חבריה, וכפר ביה, אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ועשה שליח עד, וחייבו שבועה ע"י הכתף, וקשה לי למאי הלכתא אתייה הגאון ז"ל, כיון דתקינו רבנן שבועת היסת, דהוה ליה כתף נוגע בעדותו, וי"ל כגון שהלך בעל הבית עם הכתף דליכא שבועה גבי כתף, ושליח נעשה עד.
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. ודוקא נערה, אבל בוגרת או נשואה היא מקבלת את גיטה ולא אביה, ופירש"י ז"ל דהוא הדין לקטנה דפליגי בה רבי יהודה ורבנן, דטעמייהו דרבנן מפרש בגמרא דגיטין (ס"ד ע"ב) דיד יתירא זכי לה רחמנא, פירוש דאי לית לה אב איהי מציא מקבלה גיטה, והשתא נמי דאית לה אב איהי מציא מקבלת גיטא אלא דזכי לה רחמנא יד יתירה דאף אביה מקבל גיטה, והוא הדין לקטנה דאי לית לה אב מתגרשת בקדושי אביה, וכי אית לה אב לא גרעינן לה לידה אלא אמרינן דבין היא ובין אביה מקבלין את גיטה. והגאון ר' יצחק פירש דנערה דוקא אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא, וכתב הגאון ז"ל להאך סברה בפ' התקבל (גיטין פ"ו) וז"ל אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו, אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה, פירוש כגון שמת אביה, אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה, אביה מקבל גיטה ולא היא ע"כ. וטעמיה דגאון ז"ל דאף על גב דאי לית לה אב מתגרשת בקידושי אביה, כי אית לה אב כיון דלאו בת זכייה היא, בטל ידה לגבי אביה, דכי מת אביה להכי מתגרשת בקידושי אביה משום דגירושין איתנהו בעל כרחה, וכי אית לה אב (כגון) [כיון] דאיכא יד מעליא שהיא יד האב לא שבקינן יד אביה ונתן לה יד, אלא איבטיל לה ידה לגבי אביה, ועוד דגופה קנוי לו לגמרי דהא מצי לזבונה, אבל נערה דלדידה נמי אית לה יד מעליא, וזוכה לאחרים אעפ"י שיש לה אב, וכי אין לה אב מתקדשת והרי היא כגדולה לכל דבר, אית לן למימר דיד יתירא זכי לה רחמנא לאב, ואיהי נמי מקבלה גיטה בעל כרחיה דאב, כיון דגירושין בעל כרחה איהו, דכי מקבל לה אב נמי הרי בעל כרחו מקבליה. זהו טעם רבינו הגאון ז"ל. וקשיא עליה הא דתנן (גיטין ס"ה ע"א) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע [גט] לידה, הגיע גט לידה מגורשת, והוה סלקא דעתין לקמן בשמעתין (מ"ד ע"ב) דביש לה אב מיירי, דלא אוקימנא לה בשאין לה אב אלא משום דיוקא דאיכא למידק מינה הא נערה הרי זה גט וקיימא לן דאין עושה שליח, אבל מעיקרא דהוה סלקא דעתין דבשיש לה אב מיירי, לא הוה קשיא לן הא דקתני, עד שיגיע גט לידה, וי"ל דילמא למאי דסלקא דעתין מעיקרא דבשיש לה אב מיירי הוה ס"ד דהכי קאמר עד שיגיע גט לידה, כדין הראוי, כגון דיהיב לה אביה רשות לקבוליה גיטא, וכיון דקטנה בת קבולי גיטא דכשאין לה אב מתגרשת בקידושי אביה, כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטא מגורשת כשיגיע גט לידה, אבל שליח לא מצי משוית אפילו אי יהיב לה אביה רשות, לעשות שליח לא נתן לה רשות אלא דתקבליה איהי. ועוד י"ל, דרבא הכי קא קשיא [ליה] מדלא אשכחן תנא דמתניתין דאינה מגורשת עד שיגיע גט לידה אלא בקטנה, אבל בנערה לא משכחת לה, שמע מינה דנערה עושה שליח, דאי אין עושה שליח ליתני דנערה נמי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, אם לא נתן לה אביה רשות. וא"ת לפירש"י ז"ל אדמפלגו בנערה לפלגו בקטנה להודיע כוחן דרבנן דאפילו בקטנה שתי ידים זוכות כאחד, י"ל להכי אפליגו בנערה להודיעך כוחו דרבי יהודה דאפילו בנערה קאמר אין שתי ידים זוכות כאחת, וכוחן דרבנן קא אשמעינן בהא דקתני סיפא קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה, הא הגיע גט לידה מגורשת ואעפ"י שיש לה אב. וליתא דהא אוקימנא לה לקמן (מ"ד ע"ב) בשאין לה אב, וחסורי מחסרא, ואיכא למימר דהכי קאמר במה דברים אמורים בשאין לה אב, אבל יש לה אב אפילו הגיע גט לידה נמי אינו גט, ואפילו נערה אינו גט עד שיגיע גט לידה. ואית דמתרצי דבנערה אשמועינן תרתי, אשמועינן כוחן דרבנן ואע"ג דנערה היא אביה נמי מקבל גיטא, וכוחו דרבי יהודה דאע"ג דנערה היא אין שתי ידים זוכות כאחת. ולא נהירא דהא פשיטא דאע"ג דנערה היא אביה מקבל את גיטה כמו שמקבל קדושיה.
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. אית דמפרשי, אינה יכולה להתגרש על ידי עצמה, אבל אם יש לה אב מתגרשת ע"י אביה, הא יכולה לשמור את גיטה יכולה להתגרש ע"י עצמה, וכדברי רש"י ז"ל, וא"ת והא תניא דבי ר' ישמעאל (יבמות קי"ג ע"ב) מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת, ואם כן אפילו ע"י אביה לא תתגרש אם אינה יודעת לשמור את גיטה כיון שמשלחה וחוזרת, י"ל כיון דאית לה אב אביה משמרה שלא תחזור לבית בעלה. ומביאין ראיה לדבר זה מהא דאמרינן ביבמות פ' חרש שנשא פקחת (קי"ג ע"ב) גבי שוטה, מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד, והיכא דאית לה אב הרי יש לה יד ולא היא דקרא דכתיב ונתן בידה, ביד דידה איירי ולא ביד אביה, והכי קאמר מי שיש לה יד לדידה שיכולה לשמור את גיטה מתגרשת, מי שאין לה יד לשמור את גיטה אינה מתגרשת כלל אפילו ע"י אביה. עוד מביאין ראיה מן הירושלמי (יבמות פי"ד ה"א) דגרסינן התם, נשטית לא יוציא, מה טעם, ר' ינאי אמר (אומר) משום גרירה, פירוש משום הפקר, רבי יצחק אמר לפי שאינה יכולה לשמור את גיטה, ואיכא בינייהו תלת מילי, כגון שעבר וגרשה, א"נ שיש לה אב, א"נ פעמים חלומה פעמים שוטה, מדקאמר דאיכא בינייהו שיש לה אב דלמאן דאמר משום גרירה אין אביה יכול לשמרה מן ההפקר, ולמאן דאמר לפי שאינה יכולה לשמור את גיטה אביה מקבל גיטה, אלמא דמשלחה ואינה חוזרת היא, היכא דאית לה אב, דאיהו קא מנטר לה שלא תחזור לבית בעלה. והא פירוש קשה לסברא דגאון ז"ל דקאמר דלרבנן נמי בקטנה שיש לה אב מודו דאביה ולא היא, אעפ"י שיכולה לשמור את גיטה, אם כן מאי שנא דנקט שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת, הא אפילו יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת ע"י עצמה אלא ע"י אביה, כדינא דאינה יודעת לשמור, ומאי איכא בין יכולה לשמור את גיטה לשאינה יכולה, וי"ל כגון דלית לה אב, דאם יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י עצמה, דקיימא לן (גיטין ס"ה ע"א) צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתגרשת בקידושי אביה, ופירשה גאון ז"ל לאחר מיתת האב, דאילו בחיי האב אביה ולא היא, נראה שהוא רוצה לומר דליכא לאוקומה לההיא דרבא בחיי אביה, דא"כ מאי איריא צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אפילו אינה מבחנת בין צרור לאגוז אביה מקבל את גיטה. אי נמי איכא בין יכולה לשמור לאינה יכולה, שוטה, שאם יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י עצמה דבר תורה. ואיכא דאמרי, כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש בין ע"י עצמה בין ע"י אביה, וכן פירש רש"י ז"ל, והא דירושלמי דמשמע מיניה דהיכא דאית לה אב אעפ"י שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה, פליג אגמרא דיבמות פרק חרש, דהתם אמר ר' יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת בקדושי אביה, ואמרינן התם היכי דמי אילימא בשאין יכולה לשמור את גיטה, והא תניא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו, מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת, ותנא דבי ר' ינאי ונתן בידה, מי שיש לה יד לגרש את עצמה כו', ומוקים לה בשיכולה לשמור את גיטה, ואינה יכולה לשמור את עצמה, וכדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר אמרו חכמים שלא תתגרש, ומדלא אוקימנא לה בשיש לה אב ובנערה אעפ"י שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה, שמע מינה דכשאינה יכולה לשמור את גיטה אפילו ע"י אביה אינה מתגרשת, וצ"ע. והא דכתב הגאון רבי יצחק ז"ל גבי צרור וזורקו וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת, דלאחר מיתת אביה מיירי, הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בחיי אביה בשמבחנת בין צרור לאגוז, מתגרשת ע"י אביה, וכשאינה מבחנת אינה מתגרשת אפילו ע"י אביה, אלא דפשטא דמילתא משמע מתגרשת ע"י עצמה, להכי אוקמא לאחר מיתת אביה.
כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. והא דכתיב אין כסף [ודרשינן] אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר, אע"פ שהיא מתקדשת ע"י עצמה נמי כספא דאבוה הוי, כן פירשו הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל, שהוא אומר דמחלוקת לגרושין איתיה נמי בקטנה, מחלוקת דקדושין לריש לקיש ודאי ליתיה בקטנה דלאו בת אקנויי נפשה היא, והא דאמר כך מחלוקת הכי קאמר, כמחלוקת בגרושין דסבירא להו לרבנן דכל היכא דלית לה אב מגרשא על ידי עצמה, דהיינו נערה וקטנה, כי אית לה אב נמי לא מגרע ליה אב לידה, אלא יד יתירא זכי ליה רחמנא, כך מחלוקת בקדושין דסבירא להו לרבנן דכל היכא דכי לית לה אב מתקדשת על ידי עצמה, כי אית לה אב נמי יד יתירא זכי לה רחמנא והיינו בנערה דקטנה כי לית לה אב נמי אינה מתקדשת.
והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה. פירוש דארחא דעלמא שהאב נותנה למי שירצה מן האחין, והשתא מפקעת עצמה מרשות אביה שאינו יכול ליתנה לשאר האחין.
<h2>דף מד.</h2>
והנערה בין מדעת אביה וכו' מה שאין כן בקידושין. הא ודאי כרבי יוחנן אזלא מדקתני מה שאין כן בקדושין, ולקמיה מקשה לה לריש לקיש ומוקי לה כר' יהודה, והא ודאי לר' יוחנן ליכא לאקשויי מינה, דלדידך נמי תיקשי לך היא גופה, דנהי דדחית ומוקמה לה כר' יהודה, מאי שנא מאמר מקדושין, על כרחין לכולי עלמא צריכא תירוצא, והשתא לטעמיה דר' [יוסי בר'] חנינא קא פריך, דמפרש טעמא דקדושין אביה ולא היא הואיל ומפקעת עצמה מרשות אביה, א"כ מאי שנא מאמר, והדר מפרש דטעמא דקדושין דכיון דמדעתה אביה ולא היא.
ה"ג התם נמי מאמר בע"כ ורבי היא. וא"ת לפרש"י ז"ל דלרבנן בגירושין בין נערה בין קטנה היא ואביה מקבלין את גיטא, השתא דמתרצין במאמר בעל כרחה וכגרושין דמי, ולהכי קתני הנערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה, מאי שנא קטנה דאין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה הואיל ומאמר דמי לגירושין, י"ל לא יליף מאמר אלא מביאה דיבמה [וע"כ] קני בה מאמר בעל כרחה דהוי תיקון רבנן, מאמר כעין ביאה תקון, אבל ודאי אי לית לה אב והיא קטנה אין עושין בה מאמר, דהא בההוא מאמר קני לה וקטנה לאו בת אקנויי נפשה היא, והא דקא יליף רבי מאמר מביאה דיבמה ה"מ בנערה דכי לית לה אב מתקדשת על ידי עצמה, וכיון דאיתה בקדושין דעלמא מדעתא, אמור רבנן דמאמר ליקני בה בעל כרחה דומיא דביאה דיבמה, ולהיכרא בעלמא דלאו קדושין גמורין נינהו אלא תקנת חכמים, אבל קטנה דבקדושין דעלמא אין לה יד אפילו מדעתה, להא לא ילפינן מאמר מביאה דיבמה לומר דלקני בקטנה מדעת עצמה, ועל כורחין אף לפירוש הגאון ר' יצחק ז"ל לא ילפינן מאמר מביאה דיבמה לגמרי, דהא ביאה קונה ביבמה קטנה בעל כרחו דאב ובעל כרחה, מה שאין כן במאמר דקטנה, וטעמא דמילתא דמאמר ליכא לאפקועי מתורת קדושין, וביאה דיבמה לאו קדושין היא, דהא אין כסף ושטר קונין בה, אלא גמר זיקת היבם היא, ותקנת מאמר היתה כדי שלא יאמרו כי היכי דחולצין אחר כסף ושטר דיבמה, חולצין אחר ביאתה, דכסף ושטר וביאה שוו בקדושין דעלמא.
אי רבי יהודה מה שאין כן בקידושין ובגירושין מבעי ליה. א"ת לר' יוחנן נמי אמאי לא קשיא ליה, לדברי רש"י דאמר דפלוגתא דגירושין איתא בקטנה נמי, כי היכי דקתני סיפא מה שאין כן בקדושין, אמאי לא קתני רישא קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה מה שאין כן בגרושין, פירוש לרבי אע"ג דמאמר קונה ביבמה בע"כ כגירושין (ו)אין עושין בקטנה מאמר אלא מדעת אביה, אבל גט מקבלת שלא מדעת אביה, י"ל מאמר מתורת קדושין הוא, דהא קני לה ליבמה בהאי מאמר מדרבנן וצריך גט, ומשום הכי כי קאי האי תנא בקדושין לא ממעט גירושין, והא דקשיא ליה השתא לריש לקיש מה שאין כן בקדושין ובגרושין מבעי ליה, דכיון שהוזקק למעט קדושין הוה ליה למתני מה שאין כן בקדושין ובגירושין, כלומר גרושין הוה ליה למתני אגב קדושין ולאשמעינן דר' יהודה היא.
לר' יוחנן נמי לא תקשי לך מעיקרא. פירוש להני תרי לישני דאמרן לר' יוחנן דטעמא דקדושין או משום דמפקעת עצמה וכו' או משום דמדעתה, לא תקשי לך מאמר.
בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. פירוש דהוה ליה למתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו והיא מתקדשת בה ובשלוחה.
תיובתא דריש לקיש. א"ת דילמא הכי קאמר האיש מקדש בו ובשלוחו, אבל איהי אינה מתקדשת אלא בה אבל לא בשלוחה, דהשתא נמי דקי"ל כרבנן דבגירושין בין היא בין אביה מקבלין גטה מסקינן בשמעתין דאין עושה שליח, י"ל לר' יוחנן דלית לה יד במקום אביה אלא בגירושין אבל בקדושין דמדעתא לא, דאישתכח דידה לאו כיד אביה [לגמרי], בגירושין נמי לא אלימא ידה כיד אביה לשווי שליח, אבל לריש לקיש דאית לה יד במקום אביה אפילו בקדושין דמדעתה, אלימא ידה ובין בגירושין בין בקידושין יכולה לעשות שליח, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (פרקין ה"א) א"ר יוחנן הכל מודים בקידושין שאביה מקדשה לא היא, על דעתיה דר' יוחנן אין לה (יד) [דעת] אצל אביה ואינה עושה שליח, על דעתיה דריש לקיש יש לה (יד) [דעת] אצל אביה והיא עושה שליח, ומודה ר"ל בנישואין שלא (קבל) [הכל] ממנה [להשיא עצמה] להפסיד מעשה ידיה לאביה, ומקשינן לר' יוחנן דאמר אין עושה שליח ממתני' דהאשה מתקדשת בה ובשלוחה, ופתר לה בגדולה, והדר מקשה (מיהא) [מהא] דמקשינן בגמ' דידן קטנה שאמרה התקבל כו', אבל לר"ל לא מקשה מינה, דס"ל שהיא עושה שליח.
צוח ריש לקיש ויצאה והיתה וליכא מאן דאשגח ביה. וטעמייהו משום דגירושין בעל כרחה וקדושין מדעתא, כדפירש ר' יוסי בר' חנינא לעיל, ואף על פי שאין משיבין על ההיקש (ב"ק ס"ג ע"א) הא איצטריך לן היקשא לקדושי בשטר (לעיל ה' ע"א) ותדע דליכא לאקושינהו לכל כי איכא לאיפלוגי בינייהו לטעמא, דהא קדושין מדעתא וגירושין בעל כרחה, א"נ למילי דכתיבי בפרשה מקשינן להו, והא מילתא דבין היא בין אביה מקבלין גטה סברא היא, ולית לן הך סברא בקידושין.
גר"ח ז"ל כמין יימי לטגני, ופירש דשני מקומות קרובים זה לזה היו, כדאמרינן (עירובין י"ב ע"א) כי סליק ר' אבא מן יימי, וטגני נמי שם מקום, והיינו קרטיגני דאשכחן בעלמא דהוא שם מקום (מנחות ק"י ע"א).
<h2>דף מד:</h2>
קטנה שאמרה כו' עד שיגיע גט לידה. וקס"ד דבדיש [לה] אב עסקינן, והא דקתני עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מגורשת אף על פי שהיא קטנה, קשיא עליה דגאון ז"ל כדכתיבנא לעיל, מיהו למסקנא דאוקימנא לה בשאין לה אב לא קשיא ולא מידי, דהכי קאמר במה דברים אמורים שאין לה אב, אבל יש לה אב אפילו נערה אינו גט עד שיגיע לידה, ובקטנה אף על פי שהגיע גט לידה אינו גט, ואם אמר אביה כו', עוד י"ל דשמא לא אמר הגאון דבקטנה בחיי האב אביה ולא היא, אלא במבחנת בין צרור לאגוז דאף על גב. דזוכה לעצמה אין מקחה מקח, אבל בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, דילמא בין היא ובין אביה מקבלין גיטה, ממורי נר"ו.
הא מר עוקבא וכי דיניה בכפרי. ולפי שהיה מר עוקבא תלמיד לגבי שמואל כדמשמע בפ' אלו מגלחין (מו"ק ט"ז ע"ב) לכך לא רצה קרנא בהכרעתו.
אפכוה ושדרוה. דדילמא אי שדרו ליה דשמואל סבר צריכה גט וצריכה מיאון היה חושש לדבריו להחמיר.
וצריכא מיאון שמא לא נתרצה כו'. ובקטנה עסקינן דבת מיאון היא, אבל בנערה לא שייך מיאון, ואע"ג דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין [תופסין] באחותה הכא ליכא לתקוני מידי, אלא אודועיה מודעינן לעלמא דקדושי ספק הם, וקידושין תופסין באחותה.
וקתני דבעיא מיאון. בשלמא לרב ושמואל לא קשיא דמוקמי לה בדשדכו, ואע"ג דצריכה גט ומיאון לא קתני אלא מיאון דהוי חדוש טפי, אלא להני איכא דאמרי קשיא דקאמר אפילו בדשדכו אפילו מאון אינה צריכה.
<h2>דף מה.</h2>
אלא לאו דקידשה איהי נפשה כו'. ואע"ג דלענין איסורא חיישינן ומצריכין גט ומיאון, לענין ממונא דבחזקתיה קיימא, ואיהו טעין בבריא לא נתרצתי בקידושין לית לן לאפוקא מינה, ולכך יכול למכרה.
ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. פירוש אם עשה בה מאמר צריכה גט ומיאון אע"ג דאיכא חליצה, [מיאון] מספק קדושין הראשונים וגט מספק קדושין שניים, ואינה ממאנת לזיקתו אי ליכא אלא זיקא כגון דלא עבד בה מאמר, אינה צריכה מיאון, אע"ג דאי הוה אחיו קיים הוה צריכה מיניה גט ומיאון, התם הוא דשמא יאמרו אין קדושין [תופסין] באחותה דהויה ליה אחות גרושתו, אבל הכא הכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן וקדושין תופסין בה.
כיצד עשה כו' צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושי שני. פירוש ולא נתרצה בקדושי ראשון דהוו להו קדושי שני קדושי דאורייתא וא"ת אפילו נתרצה בקדושי ראשון היא צריכה גט למאמרו כשאר כל מאמר דיבמה דתקון ביה רבנן גיטא אי מפיק לה (יבמות נ' ע"ב) י"ל התם גבי מאמר [צריכה גט] מדרבנן, והכא הכי קאמרינן שמא נתרצה בקדושי שני ולא בקדושי ראשון וצריכה גט מדאורייתא.
וצריכא מיאון וכו'. (א"כ) [א"ת] כיון דאיכא חליצה מיאון למה לי, דהא כיון דחזו חליצה ידעי דקדושי ספק נינהו דשמא נתרצה בקדושי ראשון, ואינה צריכא אלא גט וחליצה בלבד, והכל יודעין באחות חלוצה דרבנן, י"ל דילמא איכא דחזי בגט ולא חזי בחליצה ולהכי מתקנינן מיאון, דדילמא מאן דלא חזי בחליצה חזי במיאון ומאן דלא חזי במיאון חזי בחליצה וכמה דמצי לתקוני מתקנינן, וא"ת במאמר דעלמא נמי אם עשה מאמר בקטנה מדעת אביה לתקון נמי מיאון, דדילמא מאן דחזי בגט (מאמר) לא חזי בחליצה ויאמר קדושין גמורין הם ואין קדושין תופסין באחותה, י"ל בעלמא מידע ידעי דיבמה היא, ומאמר קונה ביבמה מדרבנן, וגט מאמר דרבנן, אבל הכא משום דקדושי שניהם קדושי ספק, השתא דחזו אינשי דהאי יהיב לה גיטא, סברי עיינו רבנן בקדושי דתרוייהו ואגליא להו מילתא דקדושי ראשון לא הוו קדושין וקדושי שני קדושין גמורין, ולהכי טרחינן במילתא כל מאי דמצינן לתקוני. וא"ת אמאי איצטריך למימר שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני, נימא שמא נתרצה בקדושי ראשון, ובין נתרצה בקדושי שני בין לא נתרצה הויא לה יבמה, וקדושי שני דרבנן, ואחות חלוצה מדברי סופרים ותפסי בה קדושין, ואתו למימר קים להו לרבנן דנתרצה בקדושי שני ולא בקדושי ראשון ואין קדושין תופסין באחותה, י"ל אין הכי נמי דהוה מצי למיחש להא, אלא דעדיפא מינה קאמר דשמא אין כאן שום קדושין ושום זיקא ואחותה שריא ליה אפילו מדרבנן, ואתי למימר שאין קדושין תופסין בה, א"נ משום דקא חייש דלימרו אינשי לא נתרצה בקידושי ראשון ובקדושי שני נתרצה. קאמר עלה תלמודא שמא אף בקידושי שני לא נתרצה, ולדברי בני אדם קא מהדרי, ממורי נר"ו.
לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד כו'. א"ת תבעי נמי מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין בה לחמיה, א"נ לאחין, י"ל מלתא דלא שכיחא היא שיקדש אדם כלתו וכן נמי לא עביד דמקדש חלוצתו וחלוצת אחיו, ועוד דחליצה קלא אית לה ולא מתרמי דמקדשי לה אחין.
<h2>דף מה:</h2>
שמא נתרצה הבן לא אמרינן. דאע"ג דשתיק סבר אין אני צריך למחות דלא מנסבא לי בעל כרחי, אבל אב הו"ל לממחי כיון דחזי דמקדשי לה שלא מדעתו, א"נ ניחא ליה דתתקדש ברתיה שלא תגדיל ברשותו, וכדאמרינן בעלמא (לעיל ל' ע"ב) בשלמא בנו בידו אלא בנותיו מי בידו, ואמרינן נמי (פסחים קי"ג ע"א) בתך בגרה שחרר עבדך (ותנה לו) [ותן לה].
ודלמא שליח שויה. איכא דאמרי שליח שוייה בעדים, ואין צריך לכך דבלא עדים נמי כיון (דליכא) [דאיכא] סהדי בנתינת הקדושין.
[ודילמא ארצויי ארצייה קמיה. והאב נעשה שליח משום] זכין לאדם שלא בפניו, דאי ניחא ליה להיאך הרי היא מקודשת לו משעת נתינת הקדושין, תדע מדאמר רבינא חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרינן, אלמא אי איתא דנתרצה, אע"ג דשלא בשליחותו קדשא לו אביו מקודשת משעת נתינת הקדושין, דליכא למימר מקודשת מכאן ואילך, דבמאי תפסי קדושין מכאן ואילך, דהא בן לא אמר ולא מידי, אלא ודאי בדיבוריה דהיאך מקדשא, וכיון שכן אשתכח דמשעת נתינת קדושין איקדשא ליה. ה"ג רב אחאי ז"ל דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק. פירוש מעיקרא ארצי אב קמיה בריה ופייס ממנו דליסבא להאי אתתא ושתק הבן, ומתוך כך הלך וקדשא לו, וכי תימא והא הוו להו תרי ספקי, דדילמא לא ארצי קמיה, ואם תמצא לומר ארצי קמיה [ו]שתיק דילמא הדר ביה, תדע דהא גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דחיישי לה רב ושמואל בדשדיך. ובדלא שדיך לא חיישינן דילמא שדיך משום דאיכא תרי ספיקי דלמא לא שדיך, ואת"ל שדיך דילמא בשעת קידושין לא רצה בדבר, ואע"ג דאיכא למימר שאני התם דאי לא שדיך ליכא למיחש דילמא שדיך דשדוכין קלא אית להו, מ"מ קשיא דהוו להו הכא תרי ספקי, וי"ל אי איתא דארצי קמיה ושתיק מסתמא לא הדר ביה, כיון דכי שמע מאי דעבד אבוה שתיק, וכי תימא מאי שנא דאי שדיך לא מהני, ואי ארצי קמיה ושתיק מהני, דמדקאמר אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה וכו' אלמא דבשדיך הוא, דבהכי חיישי רב ושמואל שמא נתרצה האב [ובהא אמרינן] שמא נתרצה הבן לא אמרינן, אלא משום דחיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה דא"ל רצוני שאלך ואקדש לך עכשיו אשה פלונית הודיעני אם תרצה בדבר ושתק, ולא דמי לשדוכין דבשדוכין סבר אי בעינא הדרנא בי שלא לקדשה לי, אבל הכא אי לא [בעי] הוה ליה למימר שלא ילך ויקדשנה לו, וכי תימא אמאי לא אמר תלמודא דילמא ארצויי ארצי קמיה ואמר אין, י"ל כיון דלא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח, מסתמא אי אמר ליה איזיל לקדושי לך אתתא מסתמא לא אמר אין דחציפא ליה מילתא, ולא נהירא, ועוד אפשר לפרש דילמא ארצויי ארצי קמיה, בתר דקדשא ליה אבוה ארצי קמיה ושתק, כלומר לא מיחה בדבר אלא נתרצה בו מתוך שפייס אביו ממנו שירצה בדבר. ולגרסת הספרים דגרסי דילמא ארצויי ארצי קמיה, ולא גרסינן ושתיק, מפרשא שפיר, והכי פירושא דילמא לא שויה שליח בהדיא, דלא חציף איניש לשוייה אבוה שליח, אלא דילמא הכי קאמר ארצה שתתקדש לי אשה פלונית, א"נ כגון שפייס מאביו לדבר לו על אשה פלונית שתתקדש לו, ואמר ליה אבוה אנא איזיל ואקדשנה לך, ואזלא וקדשא לו, ואשתכח שהאב שלוחו ואין כאן חוצפא, כ"כ הר"ה ז"ל. וקשיא לי גבי נתקדשה שלא לדעת אביה בדלא שדיך הא אפילו רב ושמואל לא חיישי דילמא ארצויי ארצי האי גברא דקדשא קמיה אביה וא"ל אביה אין, א"נ דאמר ליה אביה זיל וקדיש ברתאי, י"ל [כיון ד]עביד איניש דאיהו גופיה מקבל להו לקדושי בתו כיון שהם שלו שהאב זכאי בקידושיה, הילכך אי לאו דשדיך לא חיישינן להכי.
אמר להו (רבא) [רבה] בר שימי בפירוש מר לא סבר לה. דאי סבר לה, כי היכי דחייש שמא נתרצה האב [הוי] חייש נמי הכא דילמא ארצויי ארצי קמיה, דכי שמע מאי דעבד אבוה ושתיק, רגלים לדבר דארצויי ארצי קמיה, וכן בנתקדשה שלא לדעת אביה רגלים לדבר כיון דלא מיחא נתרצה בדבר, ולא סבירא ליה למר דהיינו רבינא הא דרב ושמואל, אלא כיון דליכא סהדי דמסהודי אקדושי מעליי[א] אוקי אתתא אחזקת פנויה, ולא מפקינן לה מחזקה עד דאיכא עדים דמבררי להו לקדושין. ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל דלא חיישינן להא דרב ושמואל כיון דרבינא לא חייש לה, ואע"ג דשקלי אביי ורבא בההוא דאמר לקריבאי וכו', ואמרינן נמי איכא (בנייהו) [בינייהו] דלא טרח, אלמא קסבר רבא דאי לא טרח חיישינן שמא נתרצה האב, התם משום דכיון דאיהו הוה אמר לקריבאי (ואיהו הוא) [ואיהי היא] דכפתיה ומתוך כפיית דברים איירי רגלים לדבר דאיהו שלח ליה [לקריביה] לקדושה בצנעה, והיינו דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, תדע (דלא) [דהא] מודו רב ושמואל בדלא שדיך דלא חיישנן שמא נתרצה האב, והכא חייש רבא אף ע"ג דלא שדיך, והכא ודאי נראה דלא שדיך מדאמר אביי שארית ישראל וגו', ואי שדיך מאי חזית דקרית עולה (הוא) [הא] דקא הדר ביה ממאי דאודי לאיתתיה, ולא קרית עולה (הוא) הא דקא הדר ביה משדוכי קמאי, אלא ודאי לא שדיך, וטעמיה דרבא משום דאיהו אמר לקריבאי, ועדיף נמי משדיך, דאיכא למימר דלא תכפייה איתתיה לקדושי לקריבה עבד הכי, והאי טעמא אשכחן ליה במקצת הלכות הבאות מספרד, וברוב ההלכות כתוב דודאי הא דאביי ורבא כרב ושמואל אזלא, אלא מדקא חזינן דרב אשי ורבינא דאינהו בתראי לית להו דרב ושמואל, קי"ל דהלכתא כבתראי. וראיה לדברי הגאון ז"ל דאמרינן ת"ש אין מוכרה כו', ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג כו', האי אלמנה הכי דמיא אלימא דקדשא נפשה אלמנה קרי לה כו', ולא דחינן דילמא דקידשה נפשה וכדרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב, אלמא פשיטא לן דלית הלכתא כרב ושמואל. והא דאמר ליה רב אחאי מדפתי לרבינא בזיון דמאי דירקא או דשוקא, נפקא מינה כו', לדברי רב ושמואל קאמר, משום דקאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין כו', וא"ל רב אחא בזיון דירקא או דשוקא נפקא מינה למ"ד חוששין דקידש בכסא דכספא כו'.
שמא יבא וימחה ונעשית זרה למפרע. קשה לי והא קי"ל דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה (לעיל ה' ע"א), והיאך נעשית זרה למפרע כשיבא אביה וימחה, [הא] עד השתא דהוית ברשות בעלה שפיר קא אכלה אפילו מדרבנן, דלא הוה לה למיחש שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקנה לאחיה ולאחותה כיון דבית בעלה הות קיימא, וי"ל הכי קאמר אם יבא אביה וימחה ותחזור לבית אביה ותתסר בתרומה גזרה שמא ימזגו וכו', אמרי אינשי עד השתא באיסורא אכלה בתרומה בבית בעלה, דכיון דאסרי לה השתא למיכל בתרומה נמצאת זרה למפרע בתר דאיגליא מילתא (שמא) [שלא] נשאת ברצון האב, ולאו כולי עלמא ידעי דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה. אבל הא קשה לי למ"ד משום סמפון, דהא אפילו אם יבא וימחה אכלה בתרומה, דליכא למחש לסמפון שאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, וכדמשמע בפ"ק (י' ע"ב) [דב]ביאה ליכא משום סמפון, וי"ל רב אסי סבר לה כמאן דאמר משום שמא ימזגו וכו' ולא נהירא, דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"ב) אמר רב מסירה לכל חוץ מתרומה, והכא אמרינן דחש לה רב להא דרב אסי. והראב"ד ז"ל תירץ לעולם כמאן דאמר משום סמפון סבירא ליה, והיינו דקאמר ונעשית זרה למפרע דבטליה להו קדושין, וכי תימא אין אדם שותה בכוס וגומ' (וי"ל) [י"ל] האי דלא מיחה סבר יבא אביה ואמחה בפניו, והכי קאמר שמא יבא אביה וימחה הבעל בפניו, ולא נהירא כלל, מדקאמר רב הונא בשאביה כאן אפילו לרב וכו' הא דשתיק מרתח רתח, אלמא שמא ימחה האב קאמר. ודברים אלה בשלא הגיע זמן, שאם הגיע זמן ודאי אוכלת בתרומה אפילו למשנה אחרונה (כתובות נ"ז ע"ב).
<h2>דף מו.</h2>
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. פירוש אם כששמע אביה שנתקדשה מיחה, ודאי לא הוו קדושי, ואי שתיק היינו דרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב ולית הלכתא כרב ושמואל, דכיון דשתק בשעה ששמע ולא אמר ניחא לי אפילו אמר בתר הכי ניחא לי לא הוו קדושי, אלא הכא במאי עסקינן דשמע אביה ואמר ניחא לי, ומחתה איהי מקמה דשמע אביה.
אמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות. וכיון דמחתה איהי מקמי דשמע אביה הא עקרה להו לקדושי, דכי אתקדשא ליה שלא מדעת אביה מידע ידעא דאביה יכול למחות, הלכך אין גמר דעתא לאיקודשי השתא אלא לכשירצה אביה, וכיון דהשתא לא חיילי קדושין יכולה לעקרם מקמי דשמע אביה ואמר אין.
ורב אסי אמר אביה ולא היא. דמעכשיו איקדשא ליה על מנת (א"ה כאן חסר וחבל על דאבדין).
והא מלוה היא. פרש"י ז"ל כיון דקדושין לא [נ]גמרו עד שתקבלם כולם, והיא כבר אכלה את הראשונה וכו', ולא דומה לאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו המעות (לקמן נ"ט ע"א) ולא הוו להו מלוה, דהתם אע"פ דקידושי לא גמרי עד לאחר שלשים יום אבל נתינת הקידושין [נ]גמרה מהשתא וכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, אבל הכא משעת נתינת הראשונות לא גמר(ה) נתינת קדושין ולא ידע[ה] כמה בעי למיתב לה ולא סמכא דעתא ודילמא הדרה בה, ולהכי לא גמר איהו בליביה דתישקלינהו בתורת קדושין.
<h2>דף מו:</h2>
[ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין]. ואי סבירא לן בעלמא מעות מתנה אף על פי דלא תפסי בה קדושי כלל, דכיון דיהיב בלשון קידושין [ו]לא מצי לקיומי דהא לא תפסי באחותו, אמרינן דמעות מתנה, דכל מאן דיהיב אדעתא דקדושין לא יהיב אדעתא דנהדרו ליה [כסף] קדושין, כל שכן הכא בנתינת הראשונות [ד]איכא לקיומי קדושי לבסוף לכי גמר נתינת כולן, דאית לן למימר דקמיתא לקדושין נתנו אע"ג דאכלה ראשונה ראשונה, ולא הוו להו מלוה דכיון שהזכיר עליהן לשון קדושין אדעתא דלא נהדרו ליה יהיב להו, (ולהכי) [והכי] ליכא למימר דנהוו להו מתנה, דהא בתורת קדושין יהיב להו ואיכא לקיומי בהו קדושין לכי גמרה נתינת כולן, ואע"ג דבנתינת הראשונות לא גמרי קדושי אית לן למימר דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, והוה ליה כמי שאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקדשה לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות, דקדושי מתחלי בנתינת הראשונות ולא גמרי עד דיהיב לה תמרה אחרונה. וא"ת רב מאי טעמא לא משני לה אסיפא כרבי אמי, בשלמא שמואל הא סבירא ליה בעלמא מעות מתנה, אלא רב הא סבירא ליה בעלמא מעות חוזרין, וסבירא ליה נמי המקדש במלוה אינה מקודשת כדאיתא לקמן (מ"ז ע"א), י"ל דילמא סבירא ליה מלוה ופרוטה דעתה אמלוה, וכי איכא באחרונה (נמי) שוה פרוטה [נמי] אינה מקודשת, א"נ י"ל אע"ג דבעלמא סבירא ליה מעות חוזרין הכא כיון דאיכא לקיומי קדושין בנתינת הראשונה לכי גמר נתינת כולם, איכא למימר דכי קא אכלה להו ניחא ליה דתשקלינהו בתורת קדושין, דכיון דלקדושין יהבינהו לא בעי דנהדרו ליה, מיהו לר' אמי דסבירא ליה הכא דהוו להו קמיתא מלוה, כל שכן דסבירא ליה מעות חוזרין היכא דלא תפסי קדושין כלל כגון גבי אחותו.
ואמאי גזל ביד כהן וכו' שאני התם דנפיק מינה חורבה וכו'. קשיא לי למאי איצטריך ליה לשנויי משום דנפיק מינה חורבא, לישני ליה יודע ואינו יודע, יודע שאין מפרישין וכו' ואינו יודע דסבר טעמא מאי וכו' כדאזיל ומתרץ וכיון דסבר דמשום טרחא דכהן הוא דאין מפרישין כו', קביל עליה כהן טרחא קסבר נתקנה עסתו, ומשום דסבר נתקנה עסתו יהיב ליה לכהן, הילכך דינא הוא דכיון דלא נתקנו תהוי גזל ביד כהן, ועוד קושיא אדמקשינן לשמואל מהא מתני' נסייעיה [מהא] דתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום שאם אדם יודע דמשאינו נקוב על הנקוב לא הוי תרומה [ו]קשיא לרב אמאי הוי תרומה, ואם אין אדם יודע כיון דבטעות יהבה ניהלה קסבר נתקנה תבואתו, אמאי הוי תרומה, וי"ל כיון דבתורת תרומה יהיב ניהלה, אע"ג דלא הויא תרומתו תרומה גזרו רבנן דלא תהדר לבעלים שלא יאמרו תרומה חזרת לבעלים ונאכלת לזרים, דקא טעו עלמא וסברי דתרומתו תרומה, ומשום האי טעמא איצטריך לשנויי הא דקתני גזל ביד כהן משום דאי אמרת תהוי חלה נפיק מינה חורבא, דאי לאו האי טעמא אפילו תימא דסבר נתקנה עיסתו הוה לן למימר דתהוי חלה, וכדתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום אע"ג דאיהו בטעות אפריש דסבר נתקן דגנו, ממורי נר"ו. וטעמא דמילתא דאין מפרישין מקמח, משום דכתיב עריסותיכם (במדבר ט"ו) וכי תימא א"כ הקדימו בשבולין אמאי מהני דהא כתיב דגנך (דברים ט"ו), י"ל עריסותכם לא מקרי אלא מעיסה, אבל תבואה אע"פ שהיא בשבולין דגן קרי ליה.
זמנין דאית ליה לכהן פחות מחמשה רבעים כו'. א"ת נימא נמי זמנין דמערב לה כהן בהדי עיסתו וסבר הוה ליה מדומע, שהדימוע פוטר את העיסה, דתנן במסכת חלה פ"ג (מדמעת) [נדמעה] עיסתה עד שלא גלגלה פטורה, שהדמוע פטור, יש לומר אטו ברשיעי עסקינן שמערימין לפטור עיסתן, להא ודאי ליכא למיחש, כי איכא למיחש דזמנין דטעי וסבר דלא קא עביד איסורא (דק"ס) [דקסבר] נתקנה עסתו.
ותהוי תרומה. פירוש תהוי חלה. ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר. פירש עד שיפריש חלה ומשום סירכא דהא קתני מן הנקוב על שאינו נקוב כו' עד שיוציא עליה תרומה כו' ממקום אחר. דמסתמא ליכא בחלה כדי עיסה שחייבת בחלה.
מן הנקוב על שאינו נקוב כו' עד שיוציא עליה כו' ממקום אחר. לאו דוקא ממקום אחר דהוא הדין דמצי לאפרושי מיניה וביה, וא"ת ליתני נמי (ל)יחזור נמי בעל הבית ויתרום משאינו נקוב, וכדקתני באידך דתנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום, וכדקתני נמי לקמן גבי קישות ונמצאת מרה כו', י"ל [הא דלא] תנא משום דאית ליה למתני תקנתא דאורייתא שבקה לתקנתא דרבנן ותנא תקנתא דאורייתא, וכן באידך מתני' נמי גבי (מי) [מן] שאינו נקוב על הנקוב, תנא תקנתא דנקוב דמדאורייתא ושבק תקנתא דשאינו נקוב, דהא ודאי כהן חייב לתרום מדרבנן את שאינו נקוב כיון דלא חיילא ביה תרומה לתקן את הנקוב. ואית דמתרצי דמן הנקוב על שאינו נקוב לא מחייב בעל הבית לחזור ולתרום, דכיון דשאינו נקוב מדרבנן הוא דמחייב בתרומה, היכא דתרם עליה מן הנקוב בדיעבד תרומתו תרומה, וכן במפריש משאינו נקוב על הנקוב לא מחייב כהן למהדר ואפרושי משאינו נקוב, והא דתנן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום אע"ג דתרומת קישות ואבטיח מדרבנן היא החמירו לומר דיחזור ויתרום כדי שלא יהא רגיל בכך, דאי לא מחייבת ליה לחזור ולתרום לעולם יפריש מן הרעה על היפה, אבל ליכא למימר הכי גבי מן הנקוב על שאינו נקוב דהא נקוב עדיף טפי משאינו נקוב שהוא יונק מן הקרקע ולא ירגיל עצמו לעשות כן, וכן משאינו נקוב על הנקוב אין צריך לומר דלא מחייבינן לכהן לתרום משאינו נקוב, דהא מילתא דלא שכיחא הוא לתרום משאינו נקוב על הנקוב, כיון דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום. ואית דמתרצי דמן הנקוב על שאינו נקוב ודאי דינא הוא דלפטריה לשאינו נקוב, דמה נפשך אי מדאוריתא שאינו נקוב פטור, ואי מדרבנן שאינו נקוב בר חיובא הוא, ומן הנקוב על שאינו נקוב הוה ליה מן החיוב על החיוב דלא גרע כי תרים עליה מן הנקוב.
לעולם כהן מיצת ציית. פירש הראב"ד ז"ל דלא איכפת ליה דהא חלה דקא מפריש דידיה הוא, ולא נהירא דהא אמרינן בפרק (ראשית הגז) [הזרוע והלחיים] (חולין קל"א ע"ב) דכל דבר שבקדושה מוציאין מידו, והראב"י [אולי צ"ל וברש"י] פירש דמשום הכי אמרינן דכהן אפילו בחד מנא ציית, משום דכהנים זריזים הם.
וקסבר בעל הבית וכו'. צ"ע מעיקרא מאי טעמא [לא] הוה חיישינן לטעותיה דבעל הבית.
והתנן התורם קישות וכו'. א"ת דילמא שאני התם דתרומת קישות ואבטיח מדרבנן ולא איכפת לן אי ציית אי לא ציית, ליתא דודאי לאו דוקא קישות ואבטיח, דהוא הדין בכל תורם (על) [מן] הרעה על היפה אפילו בתרומה דאוריתא הויא תרומה ויחזור ויתרום, והא דנקט קישות ואבטיח משום דאורחייהו דמשתכחי בהו מרים וסרוחים.
שאני התם דמדאוריתא תרומה מעלייתא היא. אית דמפרשי לא איכפת לן אי לא ציית לחזור ולתרום, כיון דמדאוריתא תרומתו תרומה. ורש"י ז"ל פירש כיון דמדאוריתא תרומה מעליא היא [אי] אפשר לומר דתהוי גזל ביד כהן ותהדר לבעלים, שהרי אסורא לזרים. וא"ת קישות ונמצאת מרה הא הוי מן הפטור על החיוב, דקשות מרה אפילו מדרבנן לא מחייבא בתרומה כדאמרינן בפ"ק דחולין (נ"ה ע"ב) בשקדים המרים גדולים פטורים, ואע"ג דאפשר לאכלן ע"י הדחק כדאמרינן התם שיכול למתקן על האור, י"ל התם אפילו על ידי הדחק לא חזו לאכילה אלא על ידי מעשה שצריך למתקן ע"י האור, אבל קישות מרה ואבטיח סרוח ראוי לאכלן ע"י הדחק כן פי' הראב"ד ז"ל, א"נ הכא בקישות ואבטיח שהיו מתוקנין בשעת לקיטתן דהוה להו שעת חיוב ממורי נר"ו.
אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. דאי אמרת משום דאכיל טבל, הא מלישנא דקרא משמע דבשעת הרמה איתא לאיסורא, דכתיב לא תשאו עליו חטא בהרימכם הא אם הרימו מן הגרועים איכא נשיאות חטא בשעת הרמה, וצ"ע סוגיא דפ"ק דתמורה (ד' ע"ב) דאמר רבא כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא אמאי לקי משום דעבר אדרחמנא ומקשינן והרי תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא וכו' חלבו אין גרועין לא.
<h2>דף מז.</h2>
הא מני רבי היא דאמר לא שנא כזית כזית וכו'. וא"ת ונימא הא מני רבי מאיר היא דאמר לא לך ולא לך פרטא הוי, הכא נמי בזו ובזו פרטא הוי, ליתא דהא קתני בזו נטלתו ואכלתו דהיינו בזו ובזו, וקתני נמי ועוד בזו ועוד בזו וקתני עד שיהא באחת מהן, אלמא בין בוא"ו בין בלא וא"ו תרויהו פרטא הוו, ועוד דלא אשכח כללא אלא (בלאו) [בוא"ו], וק"ל הא דקתני בזו ובזו (אם ובזו) אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת, אלמא כזית וכזית כללא הוי, ורש"י כתב תברה מי ששנה זו לא שנה זו, ואית דגרסי (ד)בהאי אם יש בהן שוה פרוטה פירוש באחת מהן, ולא נהירא דלתירוצא דר' אמי מאי שנא דקתני [רישא] אם יש בכולן ובמציעתא קתני אם יש בהן ולא קתני אם יש בכולן, ולתרוצא דרב ושמואל מאי שנא דקתני מציעתא אם יש בהן וסיפא קתני אם יש באחת מהן, מאי טעמא שני תנא בלישניה. ופסק הגאון כר' אמי, ומשמע מדבריו דהלכתא כר' שמעון דדוקא התקדשי התקדשי הוי פרטא כסתם מתני' דהכא, ותימא הוא זה שהשמיט הגאון ז"ל מלתא דרבא דהא תניא כותיה, דלר' אמי ודאי ליכא לאוקומה להאך בריתא כרבי, דא"כ נטלתו ואכלתו אפרטי קאי ולא מבעיא קאמר כתירוצה דרב ושמואל.
המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה. ואפילו אם המעות בעין אינה מקודשת דלהוצאה ניתנו, תדע דהא מקשינן עליה דרב מדתניא האומר לאשה התקדשי לי בפקדון וכו' דעד כאן לא פליגי וכו' אבל כולי עלמא המקדש במלוה מקודשת, ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב אינה מקודשת, אשתכח דרב דאמר כר' שמעון בן אלעזר.
<h2>דף מז:</h2>
אלא דלא קבלה עליה אחריות. ולהכי בעינן נשתייר, וכי נשתייר בו שוה פרוטה מיהא מקודשת, וא"ת והא איהי לא ידעה שנגנב מהפקדון או שאבד ואדעתא דכולי פקדון איקדשא ליה, י"ל ודאי מסתמא כי היכי דאנטר ברשותה קא מקבלה ליה, ואם נגנב או שאבד במאי דאשתייר מינה איקדישא ליה, ומיירי דאמר לה בפקדון שיש לי בידך סתם, דאי אמר לה במנה שהפקדתי לך ודאי אדעתא דמנה איקדשא ליה, וליכא למימר נמי הרי זו מקודשת וישלים דהא כמנה זה דמי, והיינו דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א) דהיכא דאמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהו כולם קיימים. אבל בעל הלכות כתב והיכא דאקדיש לאתתא בפקדון שיש לו בידה והלכה ומצאתו שנגנב וכו' תפסי בה קדושי, מיהו אבעי ליה למשלם לה אותו פקדון כדא"ר אלעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים ע"כ, ולא נהירא דאי אדעתא דכוליה מנה איקדשא ליה אע"ג דישלים לא הוו קדושי, דכמנה זה דמי, ושמא התם הוא קא מטעי ליה איהו, אבל הכא לא איטעיא איהו דלא מצי למידע אם נאבד הפקדון או נגנב, ולא נהירא דמכל מקום איהי אדעתא דמנה זה איקדשא, ועוד דמאי שנא כי א"ל בכל מה שהפקדתי בידך דאמרינן בירושלמי דאינה מקודשת ולא אמרינן הרי זו מקודשת וישלים, ועוד דמדקתני אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת [ולא קתני] וישלים ש"מ (דהיינו) [דאינו] צריך להשלים. ואי אמר לה התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידיך ואיהי ידעה דנגנב או שאבד, ואמרה לו אין, נראה דאינה מקודשת ואע"ג דאיהי אמרה אין ואיהי הא אמרינן בעלמא (לקמן נ"ג ע"ב) איהו ניחא ליה דליקני איתתא ממילא, מ"מ כיון דאמר בהדיא במנה לא חיילי קידושין אלא במנה.
אלא תריץ ואימא הכי ובמלוה וכו', במאי קא מפלגי. פרש"י ז"ל דרבא אתא לפרושי דלא תיקום מילתיה [דרב] בפלוגתא דהני תנאי, דקאמר ר' שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון דאם נשתייר בה שוה פרוטה מקודשת, ואלו רב סבר דלהוצאה נתנה אע"ג דאיתא בעינה.
אשכחיתנהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וכו'. וכיון דבמלוה ברשות בעלים לחזרה קא מפלגי, דר' מאיר סבר מלוה ברשות בעלים לחזרה דוקא היכא דלא שלח בה יד, אבל הוציא ממנו קצת ודאי שוב אינה ברשות בעלים לחזרה, וכי קאמר רב מלוה להוצאה נתנה איכא לאוקומה אפילו לר' מאיר וכגון דהוציא ממנה קצת דשוב אינה ברשות בעלים לחזרה, וכי תימא והא ר"מ אפילו בשהוציא ממנה מיירי מדקתני אם נשתייר בה שוה פרוטה וכו' אלמא שהוציא השאר, ועלה קתני רבי מאיר אומר מלוה הרי היא כפקדון, לא היא דכי קתני אם נשתייר וכו' איכא למימר דאנגנב או שאבד קאי דומיא דפקדון, מיהו מעיקרא הוה סלקא דעתין דכי קתני במלוה אם נשתייר וכו' היינו כגון שהוציא את השאר. והגאון רבי יצחק ז"ל לא כתבה לבריתא זו, וצ"ע דאע"ג דבדקביל עליה אחריות לא איצטריך לאשמועינן דמקודשת אם נשתייר ממנה שוה פרוטה שהרי כבר פסק [כר"א] מלוה (כר"א) ופרוטה דעתא אפרוטה, אבל איצטריכא לאשמועינן דבדלא קביל מקודשת אי נשתייר דלא אמרינן אדעתא דכולי מנה איקדשא ליה, אלא אדעתא דפקדון כמה ידה קא מקדשא. וכן צ"ע אמאי לא אייתי הגאון הא דתניא המקדש במלוה מקודשת וכו' [ו]אוקימנא לה במנה חסר דינר דאע"ג דאמר ליה במנה סתם אינה מקודשת משום דכסיפא לה מילתא למתבעיה.
בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. והא דאמרינן בפ' מרובה (ב"ק ע"ט ע"א) כדרך שתקנו משיכה בלקוחין כך תקנו משיכה בשומרין, לענין אונסין הוא דתקינו משיכה דמשעת משיכה איחייב באונסיה אבל מקניא לא קני ליה לאשתמושי ביה אלא א"כ בקע בו, והא ליתא דטעמא דשואל חייב אונסין מפני שכל הנאה שלו, ואם איתא דלא קני ליה לאשתמושי ביה במשיכה, היכי קאי ברשותיה להתחייב באונסין, ברם קושיא מעיקרא ליתא דבפ' השואל (ב"מ צ"ט ע"א) מסקינן דפליגי אהדדי, רב הונא דקאמר גבי ההוא דשאל קרדום וכו' ופליגא דרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר כדרך שתקנו משיכה וכו'.
אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. א"ת אי הכי קשיא דר' מאיר אדרבי מאיר, דהא לעיל קאמר מלוה הרי היא כפקדון דבעינן נשתייר בו שוה פרוטה וטעמיה משום דמלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה, י"ל הכא כיון דאיכא שטר חוב כמאן דאיתיה בעינא דמיא, וליתא דמכל מקום מלוה ליתא דתתקדש בה, ולחזרה נמי (לא) לא קיימא ברשות בעלים, אלא י"ל תרי תנאי נינהו ואליבא דר' מאיר, וכי תימא מאי שנא שטר חוב דנקט, י"ל לאשמועינן דאפילו בלא נשתייר קסבר ר' מאיר [דמקודשת], דהא ודאי אפילו אם המעות בעין כיון דכתבא ליה שטרא לא קיימא ברשות מלוה לחזרה וכמאן דאפקינהו דמי.
לעולם בשטר חוב דאחרים. ואף על גב דבמלוה דידה אינה מקודשת, התם הוא דדעתה אמלוה ומלוה ליתא בעולם, ולא מיקדשא בהכי כיון דלא מטי לידה מידי, אבל בשטר חוב דאחרים, כיון דבהאי שטרא מצי לאפוקי ממונא ודאי מקניה נפשה.
<h2>דף מח.</h2>
דכולי עלמא אית להו דשמואל כו'. אית דמוכחי מהכא דהיכא דאיכא כתיבה ומסירה לא מצי אמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את, דאי מצי אמר ליה הכי, היכי א"ר מאיר מקודשת והא מצי אמר לה (לוקח) [לוה] לאו בעל דברים דידי את ואין ראיה מכאן, דאי אמר לה לאו בעל דברים דידי את אזלא לגבי בעל, ובעל ודאי או מפרע איהו מיניה או לימא דליפרע לה דודאי לא שביק לה בידיה, דלא שביק לדידה ומחיל לאחריני, ואי מפרע ליה בעל מיניה הדרא איהי ומפרעא מיניה, אי נמי י"ל הכא במאי עסקינן כגון שכתב לה שטר הרשאה עליהן, וכי קתני סיפא והרשה עליה הכי קאמר, במלוה בשטר ועבד לה הרשאה, ומלוה על פה והרשה עליה במעמד שלשתן, א"נ כגון דכתב ליה לוה למלוה ושעבדתי עצמי לך ולכל הבאים מכחך, דבהא ודאי לא אמר ליה לאו בעל דברים דידי את אפילו למי שאומר דבעלמא מצי אמר לו מוכר ללוקח לאו בעל דברים דידי את, וכבר כתבתי לה בפ' הכותב ת"ל.
מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא. מכאן יש להוכיח דמאן דאקני לחבריה מנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול, שאם יכול למחול מנא ליה לתלמודא דרבנן סברי כי אמר רב בפקדון אבל לא במלוה, דילמא לעולם בין במלוה בין בפקדון מעמד שלשתן קני, ולהכי אינה מקודשת דלא סמכא דעתה כיון דיכול למחול, וכ"ת אי הכי מאי קמ"ל הא אשמעינן לה בפלוגתא במלוה בשטר, הא ליתא דאיכא למימר דהא קמ"ל דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון מקניא קני במעמד שלשתן. עוד יש להוכיח מכאן דבמעמד שלשתן קנה אפילו בעל כרחו של נפקד, דאי כגון דקא אמר אין הוא דקני, מאי איריא במעמד שלשתן למאן דלית ליה במעמד שלשתן אלא בפקדון, אפילו בלא מעמד שלשתן נמי כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ה ע"א) ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו [הנפקד במצות] המוכר קנה לוקח, ואין זו ראיה דברשות הלה המופקדין אצלו דאמרינן כיון שקבל עליו [נפקד במצות] מוכר קנה לוקח, התם כגון דא"ל זכה לפלוני, אבל בלשון תן לא קנה אלא במעמד שלשתן, ואף ע"ג דודאי תן כזכי, ה"מ כי יהביה ניהליה למותביה לההוא פלניא, אבל היכא דאתא לידיה בתורת פקדון, כי הדר א"ל תנהו לפלוני לא קנה אלא במעמד שלשתן בעל כרחיך, ויש לדחות אהני מעמד שלשתן בדליתנהו ברשות הנפקד. עוד יש ראיה דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחיה דנפקד קני, מהא דאמרינן (ב"ב קמ"ט ע"א) בעובדא דאיסור גיורא אי במעמד שלשתן לא אזילנא, אמאי קאמר לא אזילנא אי אזיל נמי בעל כרחו (ד)לא מצי רב מרי למקנינהו, וליתא דאי הוה אזיל הוה מכסיף מקמי איסור (דילמא) [לימא] לא יהיבנא ליה, וקי"ל כר' מאיר דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון כדאמרי בפ"ק דגיטין (י"ג ע"ב) והאלהים אמר רב אפילו במלוה.
הכי גרסינן התקדשי לי בשטר. ולא גרסינן בשטר חוב, דהא אזיל ומוקים לה לקמיה בשטר אירוסין.
אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. וכי תימא בשמסר ולא כתב מיירי ולהכי אינה מקודשת, ולעיל מיירי בשמסר וכתב, א"כ כל שכן דקשיא דרבנן אדרבנן, דהכא מספקא לה אי מהני במסירה לחודה, ולעיל פשיטא להו דאינה מקדשת אפילו בכתיבה ומסירה, דמסתמא הני רבנן דלעיל, כן פירש הראב"ד, א"נ י"ל דלא הוו אמרי רבנן שמין את הנייר, דהא אי לא קני לה לשטרא הרי הנייר דלוה הוא דכי פרע ליה למלוה שקיל שטריה.
ובמקדש במלוה פליגי. ואף ע"ג דתניא לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר מלוה הרי היא כפקדון, כגון (שנשתייר) [שלא נשתייר] בה שוה פרוטה ולהכי אינה מקודשת. וקשיא לי דרבנן אדרבנן, דהכא מספקא להו ולעיל קאמרי ובמלוה אע"פ שנשתייר ממנה שוה פרוטה אינה מקודשת, וי"ל דילמא התם קאמרי אינה מקודשת ודאי אלא מספק, א"נ כי אמר ר' מאיר הכא דאינה מקודשת אפילו בשנשתייר ממנה שוה פרוטה מיירי, ומאן ת"ק דלעיל דאמר אף ע"פ שנשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת ר' מאיר, ורבי שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר סבר מקודשת, דתנאי נינהו ואליבא דר' מאיר.
ורבנן מספקא להו אי כר' מאיר אי כר' אלעזר. ולא גרסינן במלתייהו דרבנן ואי לאו אינה מקודשת דהא מספקא להו, ואפשר דגרסינן לה ומאי אינה מקודשת אינה מקודשת אלא מספק, וקשיא להו לב"ה ז"ל אמאי קא אמרינן דרבנן מספקא, דילמא לעולם פשיטא להו דאינה מקודשת ואם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת וצ"ע, וי"ל דהא ודאי ר' מאיר [נמי] מודה דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, ולא הוה אמרינן וחכ"א כיון דלאו לאפלוגי מידי אדר' מאיר קאתו, אלא הכי הוה להו למתני ואם יש בנייר שוה פרוטה דברי הכל מקודשת. ולגרסת רש"י לא קשיא דמדלא קתני ואם לאו אינה מקודשת כי אורחיה דתלמודא בכל דוכתא, שמע מיניה דאם אין בנייר שוה פרוטה מקודשת, והכי קאמרינן הא מיהא פשיטא לן דאם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואידך מספקא לן (ד"ת). ולעיל גבי הא דתניא התקדשי לי בשטר חוב לא הוה מצי למתני שמין את הנייר אפילו למאי דהוה סלקא דעתין לאוקמה במלוה דידה, דכיון דא"ל שטר חוב לאו אדעתא דנייר(א) איקדשא ליה אלא אדעתא דמלוה, אבל הכא לא קאמר לה בשטר חוב אלא בשטר (ו)איכא למימר דאדעתא דדמי גופו של שטר איקדשא ליה אם יש בו שוה פרוטה, והא דאקשינן אלימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר, ולא מקשינן היכי קאמרי רבנן שמין את הנייר (ד)הא כי פרע ליה לוה הדר ליה שטרא, משום דאיכא לאוקמא בכתיבה ומסירה ואינה מקודשת משום דלא סמכא דעתא דדילמא מחיל, מיהו אם יש בנייר שוה פרוטה [מקודשת דאפי'] אי מחיל לא מחייב לאהדורי ליה שטרא אלא כתיב ליה שובר. ואי בעית אימא כגון שכתבו (שלא) לשמה ושלא מדעתה. ובהא נמי הלכתא כר' מאיר לדעת הגאון ז"ל דפסק כרב פפא ורב שרביא.
נימא כהני תנאי. צ"ע דהא לא סלקא בידן שום פלוגתא במלתיה דרב.
ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף. וכגון דבמכוש אחרון קודם (שהפסיק) [שהספיק] לעשות מלוה נטלתו, ואיכא דאמרי דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף לא הויא מלוה עד דלודעה דשלימה עבידתה ויראנו לה אם הוא מתוקן יפה, והא דאמרינן לקמן דבשכר שעשיתי עמך דברי הכל אינה מקודשת, מיירי כגון דאודעא דשלימא עבידתה ואח"כ בא לקדשה בהן.
<h2>דף מח:</h2>
מר סבר מלוה ופרוטה דעתה אמלוה. והא דקתני עד שיגיע ממון לידה אית דמפרשי ממונא דאית ביה טפי ממלוה דברי הכל דדעתיה אפרוטה, ואית דמפרשי דאפילו מאן דאמר דעתה אמלוה לא אמר אלא כשהמלוה מחוברת עם הפרוטה כגון הוסיף לה נופך משלו שהנופך מחובר עם השירים, [אבל] (ול)הכי מקודשת כשיגיע ממון אחר לידה, וליתא, דהא גבי קידושין [דמירב] (מיירי ד)אמרינן (סנהדרין י"ט ע"ב) דשאול סבר מלוה ופרוטה דעתה אמלוה, ואע"ג דפרוטה לחוד דהיינו מאה ערלות ומלוה לחוד, ועוד דהא מדאמרינן לעיל (מ"ו ע"א) בתירוצא דר' אמי ושמע מינה מלוה ופרוטה דעתא אפרוטה שמעינן מינה דבכי האי גונא איתא לפלוגתא ואע"ג דהאך תמרה לחוד ואידך לחוד, והנכון לפרש דעד שיגיע ממון אחר לידה [ד]קתני הכי קאמר עד דלקדשא קדושי אחריני ולימא ליה בהדיא התקדשי לי בממון זה.
בין תנא קמא ור' נתן איכא [ביניהו] שכירות. וליכא למימר דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובאומן קונה בשבח כלי קא מיפלגי, דא"כ בשכר שעשיתי עמך נמי מקודשת אם הכלי בידו, ואדמפלגי בין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה, ניפלוג וניתני בשכר שעשיתי בין היכא דאיתיא לכלי בידה ובין היכא דיהבא ניהלה. ובהא דאמרינן דלדברי הכל בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, אי קשיא הא דאמרינן בפ' השוכר את האומנין (ב"מ פ' ע"ב) בההוא דקא תפיס ליה אאגריה הוי עליה שומר שכר, הכא נמי נימא דבמשכון דידה היא מקודשת, י"ל כיון דאורחייהו דאומנין לאהדורי לכלי ולתבוע שכרם ולאו אורחייהו למתפסיה אאגריהו לא הוי משכון, ודעתא אמלוה ולאו דעתה אמשכון, כיון דסוף סוף מסתמא הוא מהדר לה כלי ולא הוה תפיס ליה, מיהו היכא דא"ל תפיסנא ליה ולא מהדרנא ליה נהלך עד דמפרענא הוה ליה משכון, ואם יקדשנה בו אחר כך מקודשת דדעתה אמשכון, ממורי נר"ו. והלכתא כר' יהודה הנשיא, והלכתא כר' נתן דדיינא הוא, וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והלכתא אין אומן קונה בשבח כלי אפילו בקבלנות, דמאן דאמר אומן קונה בקבלנות אמרה, אבל בשכירות ודאי אין אומן קונה. הא דאמרינן לעיל נימא כהני תנאי עשה לי וכו' ובמקדש במלוה קא מפלגי וקאמר ר' מאיר מקודשת, ואע"ג דלעיל בעי רבי מאיר (אם) נשתייר בו שוה פרוטה, [י"ל] הכא כיון דתפיס הני שירים לא גרע מנשתייר בו שוה פרוטה, א"נ תרי תנאי ואליבא דר' מאיר.
הא במיא הא בחמרא הא בציהרא. במיא, בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי ודעתה לאקדושי במנא לחודיה, בחמרא דחשיב, בו ובמה שבתוכו דדעתא נמי אמה שבתוכו, ומתקדשת אע"פ שאין בכוס שוה פרוטה אלא בהדי חמרא, בדציהרא דחשיב טובא, במה שבתוכו ולא בו, דלא אכוון למיהב לה כסא, והא דשביק כסא בידה לפי שמסתפק[ת] מן השמן מעט מעט ומשאיל לה הכוס. ורש"י ז"ל פירש, בחמרא במה שבתוכו ולא בו, ובציהרא בו ובמה שבתוכו, ולא נהירא, ולהני [תרי] פירושי לא מתרץ להו כסדרן של ברייתות, וכי האי גוונא אשכחן בפ' הישן (סוכה כ"ו) דמקשי מתניתא אהדדי, דתני חדא אין ישנין בהן (ו)לא שנת קבע ולא שנת עראי, ותניא אידך עראי ולא קבע, ותניא אידך ישנין בהן בין עראי בין קבע, ולא מתרץ להו כסדרן של ברייתות, אבל ה"ר משה ז"ל (פ"ה מאישות הכ"ט) פירש, במיא, בו ובמה שבתוכו משום דלא חשיבי ובטיל לגבי כסא, ועוד למה מלאוהו מים אי לאו משום דתקדש בהו נמי, בחמרא, בו ולא במה שבתוכו דדעתא אעילויא, דמסתמא מנא עדיף מחמרא, וחמרא לא בטיל לגבי כלי, וזה שמלא יין משום אקרובי דעתא עבד הכי כדי שתהנה ממנו ותשתהו, [בציהרא, במה שבתוכו ולא בו דעדיף ממנא וכוס לא בטיל גבי ציהרא].
הכא נמי איכא דניחא ליה בכספא וכו'. דאע"ג דמצי למזבן כספא מדהבא שמא צריך לה הכסף לאלתר לעשות בו תכשיטי כסף שהיא רוצה בהן יותר מבשל זהב, א"נ משום דכספא חריפא מדהבא (ב"מ מ"ד ע"ב) ניחא לה בכספא.
[כגון] שאמר לשלוחו (לך) הלוני [ולך] וכו', ומר סבר מראה מקום וכו'. וצ"ע (דהא) [דאיך] אפשר למימר בהא מראה מקום הוא לו, דאיהו דינר של כסף רצה לתת לה ולא דינר זהב, ומאי מחייב ליה לשליח דינר של זהב.
צא וקבל לי קדושי מפלוני שאמר התקדשי לי בדינר של כסף וכו'. וקסבר רבי שמעון מדלא קאמרה ליה צא וקבל לי קדושי כסף, אלא [קבל מפלוני] שאמר התקדשי לי בדינר של כסף, אלמא דמראה מקום היא לו, כיון דמסתמא כל שכן דניחא לה בדהבא דחשיב טפי.
ומאי נמצא, דהוה צייר בבלייתא. והוא הדין נמי למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא איצטריכא לפרושי נמצא דהוה צייר בבלייתא. הא דאוקימנא דר' שמעון ע"י שליח, לא איצטריכא לאוקמי הכי [ב]על מנת שאני עני ונמצא עשיר דהא ודאי כל שכן דניחה לה כשהוא עשיר.
אמר אביי רבי שמעון וכו'. ולא חשיב רבי דאמר בפ' המוכר את הספינה (ב"ב ע"ו ע"ב) גבי ספינה דהיכא דאמר לו משוך וקני ואזל וקנה במסירה מראה מקום הוא לו, משום דכל הני בההוא מודו דקפידא הוי משום דמשיכא קנין מעולה יותר מן המסירה, ועוד שהיא קשה מן המסירה, ומוכר לא ניחא ליה דליקני לוקח לאלתר, כדי שאם ירצה יוכל לחזור בו בתוך כך.
כולהו סבירא להו מראה מקום וכו'. וכולהו לחשיבות, דומיא דמתני' דדהבא חשיב מכספא (ב"מ מ"ד ע"א).
<h2>דף מט.</h2>
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. פירוש שכתבו סופר עדיו מאחוריו במצות המלוה, פסול משום דהוה ליה מוקדם לפי שכתב אותו (בטופס) [כטופס] הפשוט, ומאן דחזי עדיו מאחריו סבר מקושר הוא ושנה שניה דכתיב ביה שנה ראשונה הוא, דדין מקושר מלך שנה מונין לו שנתים (ב"ב קס"ד ע"ב).
ומקושר שכתבו עדיו מתוכו. דקסבר כותבין שובר, וזמנין דפרעיה ואמר ליה אירכס לי וכתיב ליה תברא על חוב שהלוה בשנה ראשונה, והדר מסיק לשטרא ואמר שטרא אחריתי הוא דבתר הכי הלויתיך בשנה שניה, והדר גבי ביה זימנא אחרינא.
ר' חנניא בן גמליאל וכו'. קסבר אין כותבין שובר, ואין לחוש דבחלק שבו כתיב מלוה מאי דבעי דהרי יכול לעשותו פשוט קודם שיגיע ליד המלוה, דממלא החלק דיו או שיכתוב בו תוספת לשון מענין השטר. והכי משמע דאיתא לפלוגתיהו בפ' גט פשוט (שם). מיהו אנן קי"ל כותבין שובר, אפילו הכי סבירא לן המאוחרין כשרין וכתיב ליה שובר סתם כדאיתא בפ' גט פשוט (ב"ב קע"א ע"ב).
באתרא דנהיגי פשוט ועבד ליה מקושר [וכו'], פירוש שלא במצות המלוה, כולי עלמא לא פליגי דהוי קפידא. ואפילו פשוט ועבד ליה מקושר דעדיף, דלא ניחא ליה לשנויי ממנהגא, ואיכא למתלי נמי דקפיד בפשוט משום דתהוי שטרא בידיה לאלתר.
כי פליגי באתרא דנהיגי וכו' וא"ל עביד לי פשוט וכו'. ודוקא אמר ליה עביד לי פשוט, אבל אי אמר ליה מקושר ועבד ליה פשוט (ו)אפי' לרשב"ג קפידא הוי, דבמקושר עדיף לפי שאין הכל בקיאין (ו)בו ואין מפקפקין אחריו לפי שמחזיקין בו שיצא מידי בקיאים, ועוד (אם) [אף] הוא ניחא ליה שלא יכתוב הגט לאלתר, שמא יתנחם בתוך כך [מ]לגרשה. וצ"ע היכא דנהיגי במקושר ואמר ליה עביד לי פשוט, ואזל ועביד ליה מקושר מאי, ואפשר דכיון דאתי לשנויי ממנהגא קפידא הוי, דניחא ליה שיכתב לאלתר.
מר סבר וכו'. ורשב"ג לא אפשוט שכתבו עדיו מאחריו וכו' קאי, אלא ארישא דקתני גט פשוט עדיו מתוכו וכו', ומדקאמר רשב"ג הכל [כ]מנהג המדינה, דכיון דנהיגי בתרוייהו כי אמר ליה עביד לי פשוט מראה מקום הוא לו, אלמא שמעיה לתנא קמא דאמר קפידא הוי, וה"ק גט פשוט כו', לעולם אי אמר ליה עביד לי פשוט יש לו לכתוב עדיו מתוכו כו', א"נ דרשב"ג אסיפא קאי (ושמעיה) [אהא דשמעיה] לר' חנניא בן גמליאל דקאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, האי הוא דכשר לפי שנעשה במצות המלוה, אבל אי אמר ליה עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר, אע"ג דכתב ביה במקום שנה שנייה שנה שלישית, פסול אפילו באתרא דנהיגי בתרויהו.
ר' אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל וכו'. א"ת ר' שמעון ורשב"ג דסבירא להו מראה מקום הוא לו כולהו איירי בשליח דמשנה שליחותיה למעליותא, ובהא דר' אלעזר ליכא למימר הכי, ועל כרחין כלהו חדא ארחא אית להו, מדלא חשיב בהדיהו רבי כדכתיבנא לעיל, י"ל טעמא דר' שמעון ורשב"ג לאו משום דמשנה שליחותיה למעליותא, אלא משום דליכא גריעותא במאי דקא עביד, והכי נמי בהא דר' אלעזר ליכא גריעותא, ואית דמתרצי דר' אלעזר מיירי כגון דאזיל שליח במקום רחוק טפי מההוא אתרא דקאמר[א] ליה, וכיון שהיא רוצה להתגרש, האי דקא טרח והלך במקום רחוק יותר כדי לקבל לה הגט, נמצא זריז ומשתדל בשליחותו וכל שכן דניחא לה, ולמעליותא קא משנה שליחותיה, ולא נהירא. ואי קשיא הא דלא פליג ר' אלעזר ברישא גבי הולך גט זה לאשתי במקום פלוני, ואמרינן בפ' התקבל (גיטין ס"ה ע"א) מאי שנא סיפא דפליג רישא דלא פליג רישא דמדעתו קפדא, סיפא דבעל כרחה מראה מקום היא לו, ור"ש ס"ל הכא גבי קידושין [אע"פ דמדעתו] מראה מקום היא לו, י"ל שמא אביי פליג אההיא סוגיא וס"ל דפליג ר' אלעזר בסיפא והוא הדין לרישא, ובפ' גט פשוט כתבתי, ודוק.
ואי בעית אימא הכא נמי שבח יוחסין הוא וכו'. ובן כרך ונמצא בן עיר, בן עיר ונמצא בן כרך אף ע"ג דשבח ממון הוא לא פליג בהא ר' שמעון, דודאי איכא דניחא לה בבן כרך לפי שהם זריזים יותר, ואיכא דניחא לה בבן עיר שאין דרכו ללכת בסחורה ורוצה אשה בקב ותפלות, (סוטה כ' ע"א), וכן ע"מ שביתי קרוב לבית המרחץ, דאיכא דניחא לה כשהוא קרוב (משם) [לשם], ואיכא דניחא לה כשהוא רחוק לפי שהאויר אינו טוב משום הבלא דבית המרחץ שהיא מתערבת בו.
<h2>דף מט:</h2>
ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק כו'. פירוש מקמי הכי גילה דעתו [ד]אדעתא למיסק לארץ ישראל [חפץ] לזבין נכסיה, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי.
אמר רבא הוו דברים שבלב כו'. דאף על גב דמסתמא אדעתא למיסק לארץ ישראל זבנינהו, מאחר דגלי דעתיה מקמי הכי, דברים שבלב אינם דברים, והא דקיי"ל (שבועות כ"ו ע"ב) גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב, התם אין דברים שבלב סותרין שום דבר, אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים [שבלב] ועקרי להו לזביני. ואע"ג דקי"ל (תרומות פ"ג מ"ח) נתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום, אלמא יש כח בדברים שבלב לסתור מה שמוציא בשפתיו, התם משום דמטעא טעי, שאינו מתכוין לומר מה שמוציא בשפתיו, אבל הכא דלא טעי בלישניה אלא מכוין הוא לומר מה שמוציא בשפתיו, אין דברים שבלב דברים לבטל דברי פיו. והא דתנן נודרין להרגין ולחרמין, ומוקים לה בנדרים (כ"ז ע"ב) בשאמר בלבו היום, אלמא יכול לבטל בלבו מה שמוציא בשפתיו, הא אמרינן התם ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים אונסא שאני, פירוש אומדנא דמנכר הוא דמחמת אונסא הוא אוסר עליו כל פירות שבעולם ובליביה קאמר היום, וכמאן דאמר בפיו דמי, כדקי"ל בעלמא בכל אומדנא דמוכח, וההיא דר' עקיבא (כלה רבתי ריש פ"ב) שהיה נשבע ומבטל בלבו, התם נמי כדי לעמוד על דברי תורה עשה כן, שהיו חביריו חלוקים עליו שהיה אומר עז פנים ממזר ובן הנדה, ואע"ג דלא אמר בלבו היום אלא לגמרי היה מבטל בלבו מה שהיה אומר בשפתיו, ע"י הדחק היה עושה כן, א"נ שאני נדר הואיל ונתן לשאלה מהנו דברים שבלב, וצ"ע, ושמא כשהוא מבטל לגמרי בלבו מה שמוציא בשפתיו דברי פיו בטלים, אבל הכא שלא מבטל זביני לגמרי, אלא אדעתא למסק לארץ ישראל הוה מזבין, בהא קא אמרינן דברים שבלב אינן דברים לבטל דברי פיו, והא דמצרכינן בנדרים גבי נודרים להרגין ולחרמין דלימא בליביה היום, [ולא דיבטל לגמרי], כיון דאיכא תקנתא עבדינן לה ואצרכינן ליה שיאמר בלבו היום ולא ישבע לכתחלה לשוא, ואית דמתרצי דר' עקיבא נמי קאמר בלבו היום שהביאה יום אחד לגן עדן.
וב"ה פירשו דברים שבלב אינם דברים, דאע"ג דגלי דעתיה מעיקרא לא מהימנינן ליה דאדעתא למסק לא"י זבין. ואע"ג דאסיקנא דדברים שבלב אינן דברים. מצינו בכמה מקומות שהן דברים ליבטל מעשיו, כגון היכא דאיכא אומדנא דמוכח, כההיא דמברחת (כתובות ע"ח ע"ב), וכי ההיא דר' שמעון בן מנסיא בפ' יש נוחלין (ב"ב קי"ב ע"א). וההיא דמרובה (ב"ק פ' ע"א) דאמרינן מעשה באשה אחת שהיתה בנה מצר לה וקפצה ונדרה כל מי שיבא (עלי) איני מחזירתו באו (לה) [עליה] בני אדם שאינן מהוגנין, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא נדרה להתקדש אלא להגון לה, וכן גבי בצורתא דנהרדעא בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ"ז ע"א), וכן במתנת שכיב מרע דקי"ל (ב"ב קנ"א ע"ב) אם עמד חוזר, וכן תלויה[ו] (וזבין) [ויהיב] דאין מתנתו מתנה, בכל [אלו] שוינהו רבנן לדברים שבלב דברים, דאומדנא [דמוכח הוא]. ודוקא משום דבעידנא דזבין לא אמר מידי דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, אבל אי גלי דעתיה בעידנא דזבין, כיון דלא סליק לארץ ישראל בטלי זביני.
ואיכא דמוכחי מהכא דבממונא לא בעינן תנאי כפול, וליתא דהא לא מתורת תנאי היא, דהא אע"ג דלא אמר בלשון תנאי אלא דגלי דעתיה דאדעתא למיסק לא"י מזבן להו, כי לא סליק בטלי זביני, ואפילו אי בעינן תנאי כפול בעלמא, וטעמא דמילתא דהכא לא ניחא ליה בזביני ומוכרח הוא בדבר משום דקא בעי למיסק לארץ ישראל, וכדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית (שם) בההוא דזבן ארעא למזבן תורי, דבשאר תנאין דעלמא ניחא ליה בזביני ורוצה בקיום התנאי, ולהכי אין כח בתנאי לעקור את המעשה עד דאיכא תנאי כפול לר' מאיר, אבל הכא לא ניחא ליה בהנך זביני וכל עצמו אינו מוכר אלא אדעתא למיסק לארץ ישראל דלהוו ליה מעות לצורך הדרך, תדע דאמרינן ליה קום סליק א"נ אי בעית סלקת כדלקמן, ואי תנאה הוי היכי אמרינן ליה קום סליק, הא ודאי בכל תנאין יכול לומר לא מקיימנא תנאה דבעינא דלבטיל מעשה, אלא ודאי משום גלויי דעתה הוא, דעיקר המכר אינו אלא משום דבעי למיסק לארץ ישראל, ולהכי אמרינן ליה קום סליק, דהא ההוא דעתה דהוה לך בעידן זביני בידך הוא לקיימו ולעלות לארץ ישראל (ולהכי אמרינן ליה קום סליק). והאי עובדא (נמי) [קמא] מיירי כגון דאתניס ולא הוה מצי סליק, ולהכי איצטריך לטעמא דדברים שבלב אינם דברים, דאי גלי דעתיה בטילי זביני. וכתבו הגאונים התם בפ' אלמנה ניזונית (שם) בההוא דזבן ארעא למזבן תורי, שאם הוציא דמי הקרקע נתקיים המכר לאלתר, מיהו בהאי עובדא דהכא נראה שאם הוציא המעות לצרכיו לא נתקיים המקח משום הכי, דליכא למימר בההוא הנאה דקא מתהנית בהו גמרת לאקנויי נכסי, דמצי אמר אי לאו אדעתא (דל)דמיסק לא"י לא זבנית נכסי, (אבל) [אלא] משום דהוה בדעתאי למיסק לארץ ישראל, לכך מכרתים דמאי קא מתהניא בהו אי סליקנא לא"י, וכי אתניס ולא מצי למסק מהדר ליה מעות. (ד"ת).
<h2>דף נ.</h2>
ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה. דכיון דעל ידי כפיה הוא אומר רוצה אני רגלים לדבר דבלביה לא ניחא ליה, אלמא דברים שבלב אינן כלום, ולפי הב"ה מפרשינן הכי, כיון דלא אמרינן בליביה [לא] ניחא ליה אע"ג דאיכא רגלים לדבר דעל ידי כפייה הוא אומר רוצה אני, הכא נמי אע"ג דמקמי זביניה גלי דעתיה דאדעתא למיסק לא"י זבנינהו לנכסיה, כיון דבעידן זביני לא אמר בהדיא, דברים שבלב אינם דברים כיון דלא ידעינן בוודאי כוונת הלב, ולא נהירא דמדקאמר הא בליביה וכו' דברירה לן מילתא, להכי גרסי הב"ה ואמאי דילמא בליביה לא ניחא ליה, ודחקו לרב ז"ל לפרש כך משום ההיא דמברחת, ודר' שמעון בן מנסיא, דמשמע מינהו דכשהדבר ברור לנו [לאו] דברים שבלב הן, ולא היא דהתם כמו שהוציא בשפתיו דמי לפי שאף העדים יודעין ומכירין את ליבה ודבר מפורסם וניכר הוא, אבל היכא שאינו מפורסם וניכר דברים שבלב אינן דברים, ואפילו בדוכתא דאית לן להימניה דהכי הוה בליביה, דהא למסקנא מוכחינן דדברים שבלב אינן דברים מהא דתנן האומר לשלוחו הבא לי מן החלון מן הדלוסקמא וכו' אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי וכו', ואע"ג דאית לן להימניה כי אמר לא היה בלבי מזה אלא מזה מגו דאי בעי אמר נזכרתי, אמרינן דברים שבלב אינם דברים.
ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה. ופיו ולבו שוין, אבל אי בליביה לא ניחא ליה לעולם דברים שבלב [דברים] הן.
ואמאי והא קאמר ליה סבור הייתי. דהא ודאי אתא לאשמועינן דאע"ג דגלי דעתיה מעיקרא שהוא רוצה לקדש פלונית כהנת, כיון דבעידנא דקדיש לא אמר, מקודשת, דאי בדלא גלי בדעתיה מעיקרא מיירי מתני', מאי קמ"ל, פשיטא, דהיכי סלקא דעתך דמהימנא לעקור הקדושין בדבורו, ושמע מינה דברים שבלב אינן דברים, דאי הוו דברים ודאי אינה מקודשת דהוי להו קדושי טעות שהיה סבור שהיא כהנת והיא לויה, ואין זה כשאר התנאין דבעי ר' מאיר בהו כפול, דשאני הכא דהוו קדושי טעות שטעה בה ולא ידע שהיא לויה.
דילמא שאני התם לחומרא. דלאצרוכה גיטא מיניה, פרש"י ז"ל דילמא דברים שבלב ספק הוי דברים או לא, וגבי קדושין לחומרא, וגבי ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה, ותימא הוא, דהא ודאי (באתר) [בתר] מאריה בתרא הוה לן למיזל כיון שירד בנכסים, כדאמרינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב ל"א ע"א) [התם] מוכר קאי בנכסיה הכא לוקח קאי בנכסיה, וי"ל דהכא מיירי כגון דיהב כסף אבל לא ירד בנכסים עדיין, דלא אמרינן לוקח קאי בנכסיה אלא כשירד בנכסים, ויש לפרש דהכי קאמר לעולם דברים שבלב דברים הם ובטל המקח, והימוני אית לן להימניה דדעתיה הוה כדי לעלות לא"י, כיון דמעיקרא גלי דעתיה שהוא רוצה למכור נכסיו כדי לעלות לא"י, אבל גבי קדושין אחמירו רבנן, וחיישינן דילמא בדעתיה הוה דתתקדש לו בין שהיא כהנת או לויה, אע"ג דמקמי קדושין גלי דעתיה שהוא רוצה לקדש אשה פלונית כהנת ומקודשת מספק.
אמאי והא קאמרה בלבי היה. ולחומרא מיהא ניחוש דילמא קושטא קא אמרה, אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים.
האומר לשלוחו הבא לי מן החלון וכו' ואמאי והא קאמר לא היה בלבי. א"ת אפילו תימא דברים שבלב דברים הם, התם דינא הוא דליחייב כיון דשגג ואמר לו הבא לי מן החלון, דבשגגה מחייב קרבן מעילה, דהא איהו גופיה אם לקח מן החלון ואמר טעיתי שלא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא מי לא הוי מחייב קרבן מעילה, השתא נמי דקא עביד שלוחו בשליחותיה, אפילו תימא דברים שבלב דברים הם, אמאי לא מחייב, י"ל הא דקתני לא היה בלבי מזה משמע נמי כגון שיש בחלון שני כיסין אחד של הקדש ואחד של חולין, ואמר לו הבא לי מן החלון סתם והביא לו מן הקדש, אע"פ שאמר לא היה בלבי מזה שהבאת אלא מזה של חולין, בעל הבית מעל, ואי אמרת דברים שבלב דברים הן לא הוה לן למחשביה להאי כמי שעשה שליחותו, דהוה ליה לחזור [לשאול] לבעל הבית איזה כיס יביא לו, ולא היה שליח כלל לכיס זה של הקדש, אלא לאו דברים שבלב אינן דברים, ולית לן למיזל בתר דברים שבלבו של בעל הבית, ולכן [לכל] חד משני כיסין שיביא לו הלה נעשה שליח שהרי לא פירש לו איזה כיס רוצה שיביא לו, ושניהן בכלל שליחותו הן, דלית לן למיזל אלא אחר דבריו ודחינן ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי. ולא מהמנינן ליה ממאי דקאמר לא היה בלבי מזה אלא מזה, ומאיזה שירצה להביא לו היה בלבו, ונמצא שהוא שלוחו לכל אחד משני כיסין, ומהדרינן דודאי אית לן להימניה דהיה לו לומר וכו'. עוד י"ל דלעולם אין בחלון או בדלוסקמא אלא כיס אחד, ומאי לא היה בלבי מזה אלא מזה, לא היה בלבי מן החלון אלא מן הדלוסקמא, ודקא קשיא לן אפילו תימא דברים שבלב דברים, דינא הוא דנחייב בעל הבית, י"ל כל היכא דאי הוה עביד איהו הוה טעי נמי, כי עביד שליח הוה ליה שליח שעשה שליחותו ומחייב בעל הבית, (אלא) [אבל] הכא אי הוה אזיל איהו לא הוה טעי, שאם טעה בדבריו לא הוה טעי במעשה, דהא קאמר לא היה בלבי וכו' כלומר בדיבורי טעיתי ודעתי היה שיביא לי מן הדלוסקמא, מיהו השתא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, לית לן לאחשובינו לדברים שבלב והרי עשה שליח מוצא שפתיו וכמאן דעבד איהו דמי, ודחינן ודילמא שאני התם דליכא להימניה, דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי, ולבו היה מן החלון, ואי קשיא הא דאמרינן לעיל דילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, והכא אמרינן דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי, י"ל התם משום דאמר רוצה אני אמרינן דמסתמא ניחא ליה בכפרה ופיו ולבו שוין.
היה לו לומר מזיד היה. והוה פטר נפשיה בהכי מקרבן, דלאו טענת רמאות הוא, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא כדי לפטור את עצמו מקרבן, ומגו דמהימן אלו אמר מזיד הייתי, מהמן נמי השתא דקאמר לא היה בליבי וכו'.
לא משוי אינש נפשיה רשיעא. כדי לפטור את עצמו מקרבן ואין כאן מגו, ואי קשיא הא דתנן בכריתות (י"א ע"ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין וכו' אמרו לו מה אם רוצה לומר מזיד הייתי, ואיבעיא להו התם בכריתות אי מתקנין דיבורא ואמרינן דקאמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד, או דילמא משום מגו הוא דמהמן למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, כי אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד נמי מהמן, והיכי מספקא לן הא והא משום מגו ליכא להמניה דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא כדאמרינן הכא, י"ל התם ליכא למימר לא משוי איניש נפשיה רשיעא, דסוף סוף מחזקי ליה עלמא ברשיעא כיון דקאמרי עדים שאכל חלב, א"נ י"ל התם ספוקי מספקא לן אי מהימני ליה משום מגו, והכא דחויה בעלמא הוא דקא דחינן לומר דלעולם דברים שבלב דברים הן, ולא מהמן הכא משום מגו דלא עביד איניש למשוי נפשיה רשיעא, ולא קם ליה האי דחויא דקי"ל דברים שבלב אינן דברים, דהא ע"כ מהימן משום מגו דמצי למימר נזכרתי ואפי' [הכי] בעל הבית מעל.
היה לו לומר נזכרתי. לאו דוקא נקט היה לו לומר, אלא הכי קאמר הא תנן נזכר [בעל הבית ולא נזכר] שליח וכו', אלמא מהימן לומר נזכרתי, דבדידיה תלא רחמנא להימניה בחיוב קרבן, מאחר שאין העדים יכולין לעמוד על דעתו, וכדכתיב או הודע אליו, הילכך מהימן נמי כי אמר לא היה בלבי מזה, ומשום דתנן בהדיא דמהימן לומר נזכרתי, נקט תלמודא היה לו לומר נזכרתי, א"נ אפשר דנזכרתי פשיטא לן טפי מהך טענא דלא היה בליבי דמחזי טענת רמאות, דכיון דאמר מן החלון רגלים לדבר דמן החלון היה בדעתו, א"נ מכל אחד משני כסין שבחלון היה דעתו.
ההוא גברא דזבנינהו וכו'. וגלי דעתיה בעידנא דזבין דלמסק לא"י קא מזבן.
ה"ג הגאון ורש"י ז"ל איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא הוה סליק, בתמיה, פירוש אע"ג דהשתא אתיליד אונסא הא אי בעי סליק כבר, וקי"ל כהאי לישנא בתרא. ואי אתיליד אונסא, והשתא מצי למיסק ועד השתא לא ערער, ודאי אמרינן ליה קום סליק.
<h2>דף נ:</h2>
אתמר רב הונא אמר חוששין. פרש"י שמא סבלונות אלו אדעתא דקדושין יהבינהו נהלה, ואע"ג דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, כיון דשדיך חיישינן, ואיכא דאמרי כיון דמשדר לה השתא סבלונות, חיישינן דילמא כבר קדשה, וכדאמרינן גבי הוחזק שטר כתובה בשוק, דבאתרא דמקדשן והדר כתבי כתובה, חיישינן, פירוש חיישינן דכבר קדשה, ונפקא [מינה] מהני תרי פירושי, היכא דיהב לה סבלונות בלא עדים, דאי חיישינן דהני סבלונות קדושין נינהו, אבל לא חיישינן דילמא שדר לה קדושין מעיקרא, כיון דבהני סבלונות ליכא עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת, ואי חיישינן דילמא שדר לה קדושי מקמי סבלונות אע"ג דליכא סהדי בהני סבלונות, כיון ששניהם מודים בהם חיישינן דילמא קדושי קדשה מקמי הכי, ואע"ג דחד מינייהו קאמר שלא היו ביניהם קדושין מקמי הכי, כיון דאתחזק סבלונות ושניהם נמי מודים בהם, מסתמא מקמי סבלונות קדשה, ואין זה נראה דודאי להאי פירושא אי ליכא עדים בסבלונות, חד מינייהו מהימן משום מגו, אבל איפשר שאם ראו העדים שהסבלונות הובלו לה ונכנס השליח בביתה אבל לא ראו הנתינה, בכי האי גוונא חיישינן לה (ד"ת).
ומותבינן אשמעתין, אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת. ולא חיישינן דילמא קדושי נינהו, א"נ דמקמי סבלונות קדשה.
הא בעלמא הוו קידושי. האי לישנא דייק כפרש"י ז"ל, מדקאמר הוו קדושי אלמא חיישינן דהני סבלונות גופיהו קידושין נינהו, ואפשר לומר דהכי קאמר הא בעלמא חיישינן לקדושין משום הני סבלונות, דאמרינן מקמי הכי קדשא.
הכי גריס רש"י ז"ל לא צריכה דרובה מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא נחוש למיעוטא. לקולא, דסמיך מיעוטא לחזקה דגופה שהיא בחזקת פנויה, ואיתרע לה רובא, קמ"ל דאפילו תימא איתרע ליה רובא, מסתייה למיעוטא אי מוקי לה לחזקה להדי רובא לעשויי מלתא כמחצה על מחצה, הילכך מספקא חיישינן להו והויא לה ספק מקודשת, ולא נהירא דהיכי הוה סלקא דעתך דאיתרע ליה רובא דלא להוי אפילו כמחצה על מחצה, ועד כאן לא מטהר ר' מאיר גבי תינוק שנמצא בצד העסה ובצק בידו (לקמן פ' ע"א) אלא משום דתנוק אין בו דעת לישאל וספקו טהור, ועוד לרבנן (שם) דסבירא להו מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובה וחזקה רובא עדיף מאי קמ"ל, וי"ל דמיירי כגון דקאמרה איהי לא קבלתי הסבלונות לשם קדושין, כיון דאיהי בריא ואנו שמא, דלא מצינן למיקם עלה דמילתא אי קבלתינהו איהי לשם קדושין, וכיון דמסייע לה חזקה ומיעוטא, הוה אמינא דלא ניחוש לה, קמ"ל כיון דאיכא שדוכין, [ו]כיון דאיהו בתורת קדושין יהבינהו ניהלה דבתר רובא אית לן למיזל, איהי נמי מסתמא גמרה ומקניא נפשה וקבלתינהו בתורת קדושין, עוד י"ל דכיון דלא אדכר לה לשון קדושין, רגלים לדבר דלסבלונות יהבינהו נהלה ולא לשם קדושין, ומשום הכי הוה אמינא דניחוש למיעוטא לקולא, כיון (דא) דאיכא חזקה דגופה ואיתא רגלים לדבר מדלא אדכר לה לשון קדושין, וזה הטעם מצאתי בדברי ה"ר משה בר יוסף ז"ל. והגאון ר' יצחק ז"ל גריס דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל, פירוש חיישינן למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי, וסיפא דקאמר מסבלי והדר מקדשי, ואף על גב דלא קמ"ל מידי משום רישא נקט לה, ולהאי פירוש קאי שפיר לישנא דגמרא, דלפרש"י קשיא לישנא דקאמר מהו דתימא ניחוש למיעוטא, ולישנא דניחוש לאו לקולא משמע אלא לחומרא, מיהו קשיא לפירוש הגאון ז"ל היכי חיישינן הכא למיעוטא, והא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא, ועוד דאיכא חזקה דגופא להיתרא, ואמאי ניחוש להו, ואי משום דשדיך הא רובא משדכי ומסבלי והדר מקדשי. וצ"ע. והיכא דליכא מנהגא כגון בעיר חדשה נראה דלא חיישינן לסבלונות, כיון דאיכא חזקה דגופה, ועוד מדלא אדכר לה לשון קדושין, וכן נראה מדקאמרינן מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי כו', משמע דהכי קאמר הא דקאמרת חוששין לסבלונות דוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי הוא דאיכא למימר הכי. לפרש"י דקאמר חוששין לסבלונות דשמא הני סבלונות גופיהו קדושין, הא דאמרינן מקדשי והדר מסבלי חיישינן, פירושו חיישינן דהני סבלונות קדושין נינהו, כיון דלא קדש קודם לכן. לגרסת רש"י ז"ל אפשר לומר דלהכי הוה אמינא דניחוש למיעוטא דמסבלי והדר מקדשי, דכיון דאיכא חזקה דגופא ואיכא מיעוטא, ורובא נמי הא לא סתרינן ליה דאפשר דשדר לה סבלונות מקמי הכי, אע"ג דמסתמא כל דמשדר סבלונות קלא אית ליה, מכל מקום אפשר דשדר לה דלית ליה קלא, ואשתכח דלאו לגמרי סתרינן ליה לרובא משום הכי הוה אמינא דניחוש למיעוטא.
הוחזק שטר כתובה בשוק [מהו]. והוא יוצא מתחת ידו ומיירי בדשדיך, והוה סלקא דעתין דניחוש לה דלא עביד איניש דמחתים כתובה מקמי קדושין.
מקדשי והדר כתבי פשיטא. דאי לאשמועינן דלא ניחוש למיעוט, הא אשמיענן לה גבי סבלונות.
מהו דתימא ספרא הוא דאיתרמי ליה. דאע"ג דרובא מקדשי והדר (מסבלי) [כתבי], נהי דמנהגם כן, אבל הנהו גופיהו דמקדשי והדר (מסבלי') [כתבי] דרך כולם דכי מתרמי להו ספרא מקדמי וכתבי, ואע"ג דליכא קדושין קמ"ל דכיון דרובה מקדשי והדר (מסבלי) [כתבי], לא חיישינן לאתרמויי ספרא. ואפשר דלפירוש הגאון אע"פ דלמיעוטא חיישינן, היכא דלא שכיח ספרא כיון דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה, אי רובא כתבי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר כתבי לא חיישינן למיעוטא, אלא מדברי ה"ר משה נראה דאפילו באתרא דליכא שכיח ספרא חיישינן למיעוטא ודוק בפ' תשיעי (מאישות הכ"ט).
אי קדושין לא תפסי כרת מי מחייב. כתוב בתוספת (ד"ה אי הכי) קשה לי דבההיא דיבמות (דף כ"ח ע"ב) לא פריך כי האי גוונא, גבי אשה ואחותה אשה ובתה שנפלו לפני אחיו ליבם דפטורות מן החליצה ומן היבום, דכיון שנעשות צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן, ולא פריך אי קדושין לא תפשי כרת מי מחייב, כדפריך הכא, וי"ל משום דהתם בלא קדושין מחייב כרת, משום דהוי אשת אחיו שלא במקום מצוה, הכא כל אחת ואחת מותרת לו לבדה. ע"כ.
כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. דכיון דגלי לך רחמנא שלא יהו שתי אחיות צרות זו לזו, בבת אחת נמי [לא], כיון דאי איתא דתפשי קדושין בתרויהו קא תפשי, שהרי בבת אחת נתקדשו, ואי אפשר לומר על חדא מיניהו דמקדשי יותר מחבירתא, הילכך קדושי מעיקריהו לא תפשי כלל.
<h2>דף נא.</h2>
המרבה במעשר. שהוא מפריש שני סאין מעשר. פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין. ולא אמרינן חולין ומעשר מעורבין זה בזה, דאיהו לא אכוון לתקוני מאי דיהיב ליה לכהן דהא בתורת מעשר קא יהיב ליה, הילכך טבל ומעשר מעורבין זה בזה, ונפקא מינה דאי הוה אמרינן חולין ומעשר, אם הוא מפריש תרומת מעשר על מעשר זה ממקום אחר (ו)לא צריך לוי לתקנו, א"נ שאינו יכול לעשות תרומה או מעשר עני ממקום אחר מה שנתן לו יותר משיעור המעשר, א"נ אם כבר הפריש תרומה ומעשר ראשון, והוא מרבה במעשר שני, אי הוה אמרינן מעשר וחולין מעורבין זה בזה, תו לא צריך לתקוני ביה מידי אלא סליק ואכיל ליה בירושלים, והשתא דאמרינן טבל ומעשר מעורבין זה בזה, צריך לתקוני טבל זה, ויכול הוא לתקן בטבל זה טבל אחר לעשותו מעשר עליו, ואם רוצה לתקנו דלהוי חולין, מפריש עליו שיעור תרומת מעשר, ומעשר הטבל ממקום אחר, א"נ מצי לתקוני מיניה, כגון דמפריש מעשר כל הב' סאין, והדר מפריש מכל, תרומת מעשר. ואפשר דלמאן דאמר (לעיל מ"ו ע"ב) מעות חוזרין, הא ודאי גמר ונתן לשום מתנה, כיון דמה שצריך לתקן שאר פרותיו הוא מעשר שהרי פרותיו מתוקנין, ומדהא מתנה הא נמי מתנה.
דאי אמר פלגא דחיטתא. והשתא נמי אמרינן דפלגא דחיטתא דבכל הב' סאין איקדיש.
ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי, עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. הקשה הראב"ד ז"ל מכדי אי אפשר לצמצם דרובא דרישא דחד מיניה לא ליפוק מקמי רישא דאידך, ותנן (בכורות ס' ע"א) כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש, והיכי קאמרינן הכא עשירי ואחד עשר מעורבין, אלמא דאחד עשר מקודש, ותירץ הכא דקראן בבת אחת מגו דחייל אהאי חייל נמי אהאי, וכמאן דעקר שם עשירי ממנו, כיון דבקריאת עשירי קרי נמי לאידך עשירי בבת אחת. והב"ה הקשה מאי מקשינן מדרבא, לישני ליה דהכא משום דאיכא למימר רובא דחד מיניהו נפיק ברישא, ותירץ א"כ הוה ליה מעשר וחולין מעורבין זה בזה, מדקאמר עשירי ואחד עשר אלמא דתרויהו קדישי, וכגון דנפקי תרויהו בבת אחת, ולא אמרינן כיון דאי אפשר למהוי תרויהו מעשר לא חייל נמי אחד מנייהו, וקשיא לי אכתי מאי קא קשיא ליה מדרבא והא איכא למימר דלעולם אע"ג דרובא דחד מינייהו נפיק מקמיה חבריה, דמסתמא הכי הוא דאי אפשר לצמצם, הילכך על כרחיך חד מינייהו מעשר כיון דנפיק רובא דרישיה ברישא, דאי אפשר למעקריה תו מתורת מעשר, דעשירי קדוש מאליו אפילו נשתייר בדיר, ואידך נמי קדוש למהוי שלמים, וכיון דקראן בבת אחת מגו דחיילא קריאת מעשר [א]אחת מינייהו חייל נמי קדושה אאידך, ומשום דלא ידעינן הי מינייהו מעשר אשתכח דעשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, וי"ל דעדיפא מינה שני ליה, דרבא סתמא מיירי ואפילו בדנפקי תרויהו כי הדדי בצמצום, א"נ כגון דאתו שניהם למיפק ומקמי דנפיק חד מיניהו קראן עשירי.
שאני מעשר בהמה דאיתיה בטעות. והכא נמי טעות דחשב לקדושי חד מיניהו, ומשום דנפקי כי הדדי קראן עשירי, וליכא למימר כל שאינו בזה אחר זה דלהוו תרויהו עשירי, אלא עשירי מעשר ואחד עשר שלמים, בבת אחת נמי כיון דקרי לתרויהו עשירי אין אחד מהן מעשר, הא ליתא דתרויהו קדושה תפסה בהו, וכיון דתפסה בתרויהו קדושה בסיבת קריאת עשירי, ליכא למימר דל[א] הוו חד מינייהו מעשר, משום דאי אפשר לתרויהו דלהוו מעשר, דהא מכל מקום אפשר לתרויהו דתפסה בהו קדושה אלא שזה מעשר וזה שלמים.
והרי תודה וכו' וליתא נמי בזה אחר זה. שאם שחטה על ארבעים וגמר שחיטתו על ארבעים אחרות, ראשונות נתפשות בקדושת תודה ולא אחרונות.
לדבריו דרמי בר חמא קאמר. למר דמהדר אקראי ונסיב קרא דאשה אל אחותה וכו' ושביק קרא כי יקח וכו', אלמא דאין סבירא ליה דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין, ומשום הכי לא דריש האי קרא דכי יקח, הא אית לך טעמא במתניתין כדרבה.
אילימא דאמר להו כולכם, את וחמור הוא, אלא דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. מיהו אפילו לרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לאו קדושין, נכריות מיהא מקודשות, ולא הוי [את] וחמור, דכיון דאי הוה מברר להו לקדושי הוו תפסי דהא לא מקדש אלא חדא מיניהו, ומשום דלא ברר לשון הקדושין הוא דלא הוו קדושין, לא הוי את וחמור, אבל אי אמר הרי כולכם כיון דשתי אחיות נמי קדש בכללן, ובתרויהו אי אפשר דתפסי קדושי, כי האי גוונא הוי את וחמור ואין נכריות מקודשות כן פרש"י ז"ל. א"נ י"ל משום דלא אפקינהו כולהו בחד לישנא דאמר כולכם לחוד ואחד משתי אחיות לחוד, להכי לא הוי את וחמור, והגאון ר' יצחק פסק (ב"ב קמ"ג ע"א) דאת וחמור קנה מחצה, ותמה הוא דמדאקשינן הכא להדיא את וחמור הוא הוה לן למפסק דלא קנה, וכבר הארכתי בזה בפרק מי שמת, ת"ל.
<h2>דף נא:</h2>
הכא במאי עסקינן בשאין שם אלא [גדולה ו]קטנה. ולא הוה לן למימר אלא בשאין שם אלא קטנה, ותו לא הוה קשיא ליה והא בוגרות קתני, אלא מסתמא כיון דליכא אלא חדא קטנה למאי הלכתא הוה צריך ליה למנקט, אלא [ודאי דאיכא] חדא בוגרת.
לאפוקי מדר' יוסי דאמר לא מחית. וכיון שהוא אומר זכור אני שאמרתי בשעת הקדושין בתי זו הגדולה מקודשת לך, מסתמא לגדולה שבגדולות קראה גדולה.
דיקא נמי דקתני איני יודע. קשה לי הכא מחזי דאיני יודע משמע ידעתי ושכחתי, ובנזיר פ' שני נזירין (נ"ז ע"א) תנן שני נזירין שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחים כו', ומוקי לה בגמ' באומר ראיתי טומאה נזרקה ביניהם, ואמר רב אשי דיקא נמי דקתני איני יודע ש"מ, וי"ל הכא הכי דייקינן אי לאו כשהוכרו ולבסוף נתערבו עסקינן, לתני אין ידוע, דהא לאו בידיעתו תליא מילתא, דאפילו אמר כונתי היתה לזאת דברים שבלב אינם דברים, דאיהו חדא מיניהו סתמא קדיש וליכא למתלינהו לקדושי אחדא מיניהו טפי מחברתה, וכי תימא מכל מקום קשיא דהכא קתני איני יודע במאי דידע ושכח, שהרי הוכרו ולבסוף נתערבו, והתם קאמרינן דייקא נמי דקתני איני יודע, אלמא איני יודע משמע דלא ידע מעולם, י"ל איני יודע משמע דידע ושכח א"נ דלא ידע מעולם, והתם הכי דייקינן אי הוה קאי איהו גבייהו הוה ליה למתני ידעתי ושכחתי כי היכי דלא נטעי בלישניה, ולאשמועינן דאע"ג דהוה קאי גבייהו והוה להו תלתא לא הוי ספק טומאה ברשות הרבים, אלא מדלא קתני הכי, שמע מינה דלא ידע מעולם ולא הוה קאי גבייהו, אבל הכא גבי שקדש אחת משתי אחיות, ליכא למטעי בהא דקתני איני יודע, דודאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו מיירי מדלא קתני אינו ידוע.
<h2>דף נב.</h2>
הלכתא כותיה דאביי ביע"ל קג"ם. בלחי העומד מאליו פליגי אביי ורבא במסכת עירובין (ט"ו ע"א) ובמסכת נדה (ל"ז ע"א) פליגי בימי לידה שאין רואה בהם, ולא אמרינן בגמ' בחדא מהנך תרתי והלכתא כותיה דאביי, אבל פירשו הגאונים ז"ל דאות למ"ד בסימן יע"ל היינו פלוגתא דלחי העומד מאליו.
ושמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת. אע"ג דכתיב בה קדש, א"נ אע"ג דכתיב לאכלה ולא לסחורה, ובירושלמי במס' שביעית מסיק דלכתחלה אין מקדשין בפירות שביעית (ו)בפרק כלל גדול (ה"ח) תנן אין לוקחין עבדים וקרקע ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדם, ואמר רב אסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית, דלא כן מה בין קונה אשה לקונה שפחה, ולא קשיא למאי דמסיק הכא שמע מינה מקדש בפירות שביעית מקודש[ת] דהכא איירי בדיעבד. ואפשר דהכא לא צריך מקדש לאכל כנגדן כדאסיקנא התם בקונה שפחה בדיעבד, דאשה צייתה לבעלה לאכל (הקדשים) [הקידושין] בקדושת שביעית.
<h2>דף נב:</h2>
לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך. ותמה הוא הא דאמר רב נחמן בפ"ק (י"ג ע"א) ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ולא שדיך דתניא וכו', אדמהדר אבריתא אמאי לא פשיטנא לה התם מהא מתני' דקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה, אלמא דאי לאו דשל שביעית היתה לא היתה מקודשת.
וקי"ל כר' יוחנן דסתם גזילה לאו יאוש בעלים. אבל בליסטים (ודמטמר) [דמיטמר] מאינשי כגנב דמי, דסתם גניבה יאוש בעלים היא, וכן פסק הגאון רבי יצחק בפ' הגוזל זוטא (ב"ק קי"ד ע"א). הא דקתני המציל מן הנהר אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין לא נתיאשו לא, לא שנו אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל בסתמא נמי קני, מיהו אף לר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים, בגזל דידה אינה מקודשת [ד]ליכא שנוי רשות דהא לרשותה הוא דמחזיר הגזילה.
לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד. [דאם נטל את של הבית ואמר לו כן אמרינן משום כיסופא הוא דעבד] אבל לענין תרומה מהני אף על גב דלא שויה שליח לשוויה תרומה משעתה דקאמר ליה כלך אצל יפות. וכבר כתיבנא להא מילתא בפרק אלו מציאות ת"ל. כתב הרמב"ם פ"ד (מאישות ה"ב) המקדש את האשה ונתן קדושיה מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקדושין בידה ואת נמי או וגם כן את וכיוצא בזה הרי שתיהן מקודשות, אבל נתן בידה ואמר לה ואת הרי זו שקבלה הקדושין ספק מקודשת שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה, וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה, ולפיכך קבלה היא הקדושין שהרי עדין שואלה לראות מה בלבה ומפני זה היא ספק מקודשת ע"כ.
כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה וכו'. והוא הדין דהוה מצי לאוקומיה בבכור דמודה ר' יוסי הגלילי אפילו מחיים דכהנים כי זכו משלחן גבוה קא זכו, כדאיתא בפ"ק דב"ק (י"ב ע"ב) אלא משום דקתני בחלקו דמשמע לאחר שחיטה לא אוקמא בבכור, משום דבכור אפילו מחיים הוי ממון גבוה, והוה מצי נמי למימר דלעולם אפילו לאחר שחיטה א"ר יוסי הגלילי דהוי ממונו, והא דקתני המקדש בחלקו, בכהן המקדש בחזה ושוק עסקינן, דכהני כי קא זכו משלחן גבוה [קא זכו], אלא דלא איצטריך ליה לאוקמא למתניתין בחזה ושוק, דסברא דתלמודא דלאחר שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי שהן ממונו אפילו בחלק בעלים, וכבר כתבתי סוגיא זו בפ"ק דב"ק.
וכי אשה בעזרה מנין. דאע"ג דמותרת ליכנס שם, כדקיי"ל (זבחים ל"א ע"ב) דשחיטת קדשים כשרה בנשים, ושחיטת קדשים ודאי בעזרת ישראל היא, אבל לאו אורחא דמילתא שתכנס בעזרת ישראל, כדאמרינן במסכת חגיגה (ט"ז ע"ב) מעשה והבאנוה לעזרת נשים וסמכו עליהם ושחטוהו, ומשום דנקט מילתא דלא שכיחא כעס ר' יהודא ולא השיבו דבר, ואע"ג דבקדשים קלים שהן נאכלין בכל העיר הוה ליה לאודועיה דעתיה דאיהו סבר דמקודשת, מפני ששנה במשנתנו קדשי קדשים כעס עליו.
א"ר יוסי וכו'. ולבתר דשמע מרבי יוסי דמלתא דשכיחא היא, נתישב בדבר וקאמר [בין] בקדשי קדשים בין בקדשים קלים מקודשת. והא דאמרינן בפ' הגוזל (ב"ק ק"י ע"ב) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר מ"ט אשם קרייה רחמנא, ההיא דלא כרבי יהודה היא דהא לר' יהודה [אשם] נמי חולקין, וההיא ר' יוסי היא, דר' יהודה הרי חזר והודה לו דתניא כותיה דר' יוחנן, והא דאמר רבא וכרב מי לא תניא הא דחינן דמאי חולקין חוטפין. ודוקא לאחר שחיטה כשהוא מקדש בחלקו לאחר הקרבת אמורין קאמר ר' יהודה דמקודשת, כדכתיב קרא (במדבר י"ח ט') וזה יהיה לך מקדש קדשים מן האש, דמתרגמים מותר מן אשתא, אבל מחיים דאית בה חלק גבוה, מודה ר' יהודה דאינה מקודשת ואפילו בקדשים קלים, ור' יוסי הגלילי סבר לה איפכא דמחיים מקודשת ולאחר שחיטה אינה מקודשת. וא"ת לר' יהודה דקאמר דבקדשי קדשים נמי מקודשת, בקדשי קדשים מאי הנאה מטי לידה, אי אמרת דמזבנא להו לכהן, הרי הדמים קדושין, דהקדש תופס את דמיו, (לקמן נ"ח ע"א), י"ל כגון דמזבנה להו לכהן ומשיך להו ומתחייב בדמיהם ואכיל להו ויהיב לה דמים. דבכי האי גוונא ודאי דמים לא קדישי, כיון דלא יהבי לה דמים בהדי משיכת הקדשים.
<h2>דף נג.</h2>
וסמיך ליה וזאת תורת. א"ת והא ר' יהודה לא דריש סמוכין אלא במשנה תורה בלבד, י"ל במשנה תורה מאי טעמא משום דמוכח ומופנה, הכא נמי מוכח מדלא כתביה בפרשת ויקרא, מופנה דהוה מצי למכתב לכל איש בני אהרן תהיה ותו לא, אייתר לה כאחיו לאשמועינן דנדרוש סמוכין, אי נמי הכא דריש ר' יהודה סמוכין משום דכתיב וזאת וא"ו מוסיף על ענין ראשון.
כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כו'. נראה דכיון דקדשים קלים מהיקשא דמנחות אתו, אין חולקין אפילו שלמים כנגד שלמים או תודה כנגד תודה, כי היכי דאין חולקין מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת, וכיון דבקדשים קלים אמרינן הכי, כל שכן בקדשי קדשים שאין חולקין חטאת כנגד חטאת א"נ אשם כנגד אשם, והא דשביק תנא זבחים בתר דדרש שאין חולקין מנחות כנגד זבחים, ולא קאמר יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים שהללו מעשיהם ביד והללו מעשיהן בכלי יחלקו זבחים כנגד זבחים וכו', משום דעדיף ליה למנקט מנחות כנגד מנחות כיון דקרא במנחות כתיב, וממילא כיון דדרישנא במנחות דאפילו מחבת כנגד מחבת אסור, הוא הדין לזבחים, ודוקא זבחים כנגד זבחים אסור, אבל בזבח אחד ודאי חולקין שוה בשוה, כדאמרינן בשבת פ' (ה)שואל [ד]אין מטילין חלשין [על מנת] ביום טוב הא בחול שרי.
איש חולק ואפילו בעל מום. הא לא איצטריך ליה למדרש מהכא דהא נפקא לן מדכתיב (ויקרא כ"א כ"ב) אך אל הפרוכת לא יבא וגו' אקרובי הוא דלא מקריב אבל חולק הוא בקדשים, וכתיב נמי (שם) לחם אלהיו וכיון דאוכל חולק, אלא כי אצטריך לאשמועינן דאין קטן חולק אפילו תם דאפילו כבעל מום לא דמי, ואית דאמרי דהא דקאמרינן דאין קטן חולק אפילו תם בקדשי קדשים, דאי בקדשי קלים לא גרע מנשים דשלמים נאכלין לנשים ועבדים, ונראה דבקדשים קלים מיירי ואעפ"י שהוא אוכל אינו חולק מדי דהוה אנשים ועבדים (כאן חסר).
סתם ספרא מני ר' יהודה וקאמר דלית בה דין חלוקה שמע מינה. וכיון דלית בה דין חלוקה ודאי אינה מקודשת, וקשה לי והרי גזל הגר דמסקינן בפ' הגוזל (בבא קמא ק"י ע"ב) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, ואפ"ה המקדש בגזל הגר מקודשת כדאיתא בפ' הזרוע והלחיים (חולין קל"ג ע"א) גבי כ"ד מתנות כהונה, וגזל הגר חדא מיניהו, וי"ל כי אמרינן דהוי ממונו לקדש בו את האשה מיירי בתר דפלגוה כהנים דהוי ממונם לכל דבר, אבל מקמי חלוקה קריה רחמנא אשם, ולהכי אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מיהו בקדשים בתר חלוקה נמי לא הוי ממון כהן שעדין לא נגמרה מצותן, ובאכילתן הכפרה נגמרת כדאמרינן בעלמא (פסחים נ"ט ע"ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, אבל גזל הגר כיון דפלגוה כהנים נגמרה כפרת הגזלן. כתב הב"ה ז"ל התם בפ' הגוזל (ב"ק ק"י ע"א) אמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה או שהחזירו לחצאין לא יצא, ואבעיא ליה (שם ע"ב) אם חולקין גזל הגר, ולהכי פשיטא ליה החזירו בלילה ומבעיא ליה חלוקה, משום דאיכא למימר כיון שבא ליד כהנים נתכפר הגזלן ואע"ג דלא פלגוה, ותו לא מקרי אשם, ובתר דבעיא הדר פשטא אשם קריא רחמנא, פירוש כל כמה דלא פלגוה לא נגמרה השבתו ועדין מקרי אשם. ממורי נר"ו.
הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין. הוה סלקא דעתין חולקין שהיו חולקין זבח כנגד זבח כדי שיגיע להם חלק יפה כאחד, והצנועין היו מושכין את ידיהם מלעשות כן, אי נמי ידיהם כמו חמש ידות (בראשית מ"ג ל"ד) דמתרגמינן חלקין והכי קאמר הצנועין היו מושכין את חלקם כמה שהיה מגיע להם מכל זבח וזבח ומשני מאי חולקין חוטפין, והצנועין היו מושכין את ידיהם מליקח כלום מפני המחלוקת.
והרי שביעית דכתיב בה קדש וגו'. א"ת אמאי לא קשיא ליה והרי תרומה דכתיב בה (ויקרא כ"ב י') וכל זר לא יאכל קדש, י"ל משום דבתרומה לא בא הכתוב ללמד שתהא קודש, אלא דקרי לה קודש לפי שנאכלת בטהרה ואסורה לזרים, אבל גבי מעשר כתיב (שם כ"ז ל') קודש (הוא) [לה'] דקרא אתי לאשמועינן שהוא קודש, וכן גבי שביעית דכתיב (שם כ"ה י"ב) יובל היא קודש תהיה לכם. ד"ת ובי"ן.
<h2>דף נג:</h2>
תרויהו לא ניחא להו דליתחל הקדש על ידיהו. דאיהי אע"ג דלא מחייבא קרבן מעילה כדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחברו לא מעל, לא ניחא לה דליתחל הקדש ויבא תקלה על ידה.
מעשר איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא. ואפילו אית ביה בהאי מעשר שוה פרוטה בהאי אתרא דאי מזבנא ליה הכא מזדבן בפרוטה, אפילו הכי אינה מקודשת דאיהי אדעתא דשוה האי מעשר הכא כאלו הוה חולין איקדשא ליה, ואע"ג דאמר שמואל (לעיל י"ב א') קדשה בתמרה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, אלמא פשיטא ליה דאי ידעינן דשוה פרוטה במדי מקודשת, והכא לר' יהודה אע"ג דשוה פרוטה בירושלם אינה מקודשת, התם ליכא טעותא, הכא איכא טעותא דאיהי סברא דהאי מעשר חולין הוא ואי מזבנא ליה הכא דלזדבן בשוין, ואשתכח דאטעויי [א]טעיי דמעשר הוא ואי לאו דטרחא וסלקא לירושלם לא מזדבן בשויו.
איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פרש"י ז"ל דאפילו לר' יהודה דאמר ממון בעלים הוא, הני מילי בירושלים, אבל חוץ לירושלים ממון גבוה הוא כיון דלא מצי למכלא הכא בקדושתיה, וכי מקדש לה חוץ לירושלים במעשר שני במזיד קדש אע"ג דהכא ממון גבוה הוא ומצי מהדר ביה, הרי זה כמאן דאמר לה הרי את מקודשת לי בהאי מעשר לכשתעלי עמי לירושלים, וכי מסקא ליה לירושלם מיהא מקדשא ליה, ואע"ג דהכא לא מצי לאקדושי ביה כי מטיא התם מקדשא ביה, דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שאינו מחוסר אלא הבאה לירושלם, כדאמרינן בפרקין דלקמן (ס"ב ע"א) כל שבידו לאו דבר שלא בא לעולם הוא, ואמר שמואל בפ"ק (י"ב ע"א) קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, והתם ודאי מעכשיו מקודשת ולא כשתוליכם למדי ואע"ג דהכא לא שוי פרוטה, מכל מקום התם ממונו הוא הכא לאו ממונו הוא דאי מזבנא ליה להאי מעשר הכא לא חיילי זביני ומצי למיהדר ביה, להכי אי אפשר לה לאקדושי עד דסלקא לירושלם ובמזיד דאמר ר' יהודה קדש, היינו לכשתעלהו לירושלם, והיינו דקא אמרינן איהו לא קא ניחא ליה משום אונסא דאורחא, דאי מתניס מינה מעשר אשתכח דאינה מקודשת, ויש ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דגרסינן בפרק חלק (סנהדרין קי"ב ע"ב) עיסת מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים חייבת, אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים וכו' אבל בגבולין דברי הכל פטורה מן החלה, ועוד יש ראיה מהא דתניא בפרק השוכר (ב"מ צ' ע"א) פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ובמעשר עובר משום בל תחסום, ומוקי לה לר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא וכגון שדש לפנים מחומת בית פגי. וקשיא להו לבעלי התוספות ז"ל הא דגרסינן בפ"ק דבכורות (ט' ע"ב) מתני' ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ורבי שמעון מתיר, מאי טעמיה דרבי יהודה אמר וכו', ומסיק אין לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפוקי איסוריה כשה ומותר, ומקשינן ולא, והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן רבי יהודה אומר קדש, ולפרש"י מאי קא מקשה ממעשר והא לא מקדשא עד דסלקא לירושלם, וההיא שעתא לא הקפידה עליו תורה ומצי לאפוקיה ולמזבן ביה כל פרי מפרי וגדולי קרקע, וי"ל דהיינו דמשני תלמודא התם, לענין קדושין, אשה בפטר חמור נמי מקדשא כדרבי אלעזר דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחלל על ידה, ועולה ואוכלתו בירושלם, הכא נמי אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה, והכי פירושא התם לא מהשתא מקדשתא ביה אלא לכשתעלהו לירושלם, והוא הדין דבפטר חמור מקדשא דכמאן דאמר לה התקדשי לי בפטר חמור זה לאחר פדיה, (נמי) [נהי] דאשה יודעת דפטר וכו', ממורי נר"ו. ואי קשיא לך הא דתנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו בין משנתן לו במתנה, ואמרין בשמעתין (נ"ד ע"ב) מני הא אלימא ר"מ הא אמר מעשר ממון גבוה הוא, אלא לאו לר' יהודה, והא התם חוץ לירושלים מיירי מדקתני הפודה, וקתני בין משנתן לו במתנה, אלמא לרבי יהודה בגבולין מצי למיהביה במתנה, י"ל התם נמי כגון דיהביה ניהליה דכי מפיק ליה לירושלים להוי שלה, ונהי דמצי נותן למהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושלם, אבל אי לא הדר ביה עד דמטא התם, קפדי מעשר שני ומוסיף עליו חומש (ד"ת). והב"ה אומרים דכי אמרינן במזיד קדש, לאלתר נמי קדש, דאפילו בגבולין נמי הוי ממון הדיוט, והא דאמרינן בפ' חלק (שם) בעיסת מעשר שני דבגבולין דברי הכל פטורה מן החלה, התם הוא משום דעריסותיכם כתיב דמשמע שעכשיו היא שלכם (היא) לאכלה כאן, דכל לגבי חיוב אכילה לא הוי שלו אי לא דחזי לאכילה במקומו, והיינו טעמא דההיא דהשוכר (שם) דכיון דכתיב דישו דמשמע דיש שהוא שלו לאוכלו במקומו, והיינו דמקשינן התם כדמוקמינן הא דתניא עובר משום בל תחסום כר' יהודה ומקשינן והא בעי חומה, פירוש הא לר' יהודה נמי חוץ לירושלים לאו דישו הוא, כן צריך לומר לפרש"י ולפירוש הב"ה ז"ל, והא דאמרינן הכא איהו לא ניחא ליה לקדשה במידי דאפשר דמתאניס מינה בארחא כי מסקא לירושלם, דמסתמא מסקה ליה לירושלים משום דלא יהיב לה מיניה הכא [כמו] בירושלים בשויו, משום טרחא דאורחא, ואיהו לא בעי דלהוי לה עליה תרעומת והראב"ד הולך על דרך הב"ה.
אלא איהו מי לא ניחא ליה וכו'. פירוש איהי דמקדשא נפשה לא ניחא לה לקדושי נפשה בעברה, וסברה אם יקדשני בהקדש יקדשני בחולין, אלא [איהו] דמקנא קני, כיון דבשוגג עבד ובקרבן מעילה מיכפר ליה, [ניחא ליה] דליקני איתתא ממילא, וצ"ע דסוף סוף אי הוה ידע דהקדש נינהו לא הוה מקדשה בהקדש אלא בחולין. ונפקא מינה מהאי טעמא דרבי ירמיה ומהאי טעמא דאמרינן איפכא מי ליכא מימר [וכו'], דלטעמא דרבי ירמיה במעשר אי הוה ידעא איהי דמעשר הוא אע"ג דאיהו לא ידע מקודשת, ובהקדש אינה מקודשת עד דידעי תרויהו, ובמאי דמספקא ליה לר' יעקב במעשר עד דידעי תרויהו ובהקדש כיון דידעא איהי מקודשת.
מעות מהו שיצאו לחולין. בשגגת הקדש לרבי מאיר מיבעיא ליה, הואיל ומן הדין בין בשוגג בין במזיד מתחלל, אלא דבשוגג לא קדש משום טעותא דידה או דתרויהו, מהו שיצאו מעות לחולין, ואפשר דקא בעי לה להאי טעמא דאמרינן דהקדש איהי לא ניחא לה ואיהו ניחא ליה דליקני איתתא ממילא, דכיון דאיהו ניחא ליה איכא למימר דיצא לחולין אלא דאין מתקדשת הואיל ואיהי לא ניחא לה.
במכר מאי. הא נמי בשגגת הקדש לר' מאיר מיבעיא ליה, דבשגגת מעשר לר' יהודה פשיטא דחד מיניהו לא ניחא ליה משום טרחא דאורחא. אף במכר לא קנה. דתרוייהו לא ניחא להו, והא דתנן (מעילה ב' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ליכא למימר תהדר מתנה ולא למעול נותן דתרויהו לא ניחא להו כדאמרינן במכר, דשאני מתנה דכיון דמקבל קא רווח, אף על גב (דמחל) [דמתחלל] ההקדש על (ידיה) [ידיו], כיון דאיהו לא מעל ניחא ליה במתנה כן פי' הראב"ד ז"ל, והא דתנן (לקמן נ"ד ע"א) ר' מאיר אומר אף מועלין בעתיקין, מיירי כגון שנתן לחבירו, דאי במכר קא הדרי זביני כדאמרינן דאף במכר לא קנה, א"נ כגון דאחלינהו על אבנים וישב בהן, או שהתיכן ועשה מהם כלים ונשתמש בהן.
הכי גרסינן והכי איתא במס' מעילה ובבא מציעא, החנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כשלחני, מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר חנוני כו' אבל דכולי עלמא אם הוציא מעל. פירוש לר' מאיר אם הוציא החנוני מעל החנוני, ומסתמא חנוני לאו במתנה יהבינהו אלא מקנא קני בהו, ולא אמרינן הדרי זביני, וא"ת למה ליה למימר בהא קא מפלגי כו' אבל דכולי עלמא אם הוציא מעל, ליפרוך להדיא מדקאמר ר"מ חנוני כבעה"ב דחנוני מעל, י"ל הוה מצי לשנויי ליה דהכי קאמר חנוני כבעל הבית ולא מעל המפקיד, וחנוני נמי לא מעל מטעמא אחריני דהא הדרי זביני, ואי הוה חנוני כשולחני, הוה המפקיד מעל אפילו לר' מאיר דהויא לה הלואה וכמתנה דמי, דחנוני ניחא ליה אף על גב דמתחלל על ידיו כדכתיבנא בטעמא דמתנה, להכי איצטריך ליה לתלמודא למימר מאי לאו בהא קא מפלגי וכו', והכי דייקינן ר' מאיר ור' יהודה לא פליגי אלא בחנוני אי כבעל הבית או כשולחני, אבל דכולי עלמא אי כבעל הבית הוא חנוני מעל, דכי היכי דבעל הבית מעל לר' יהודה הכי נמי לר' מאיר חנוני מעל, דבחנוני הוא דפליגי אבל בבעל הבית לא פליגי, ואי לר' מאיר אף במכר לא קנה אשתכח דבבעל הבית גופיה נמי פליגי, דלר' מאיר חד מיניהו לא מעל, ולר' יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל בעל הבית מעל.
אלא לדידך אודי לי מיהא כו'. הראב"ד ז"ל לא גריס אודי לי אלא אודי, דהא ר' מאיר סבירא ליה דלא מעל חד מיניהו, ואפשר דגריס אודי לי וה"ק אודי לי דמפקיד לא מעל דחנוני כבעל הבית, ולא נהירא, אלא נראה ודאי דלא גריס לי, ואי גרסינן ליה אגב גררא דאמרינן כי האי לישנא בכמה דוכתי נקט נמי הכא אודי לי, והכי פירושא דברישא דהאך מתני' קתני במס' מעילה [בפרק] השליח שעשה שליחותו (כ"א ע"ב) אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל, והדר קתני החנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר, ורישא ר' יהודה היא, והכי קאמר אנא בבעל הבית נמי פליגנא בדידך דסבירא לי דלא מעל חד מינייהו, אלא את הוה לך למימר דחנוני כבעל הבית ולמעול חנוני. ואית דגרסי החנוני כשולחני דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר כבעל הבית, דאי גרסינן ברישא דברי רבי מאיר משמע דמודה ר' מאיר ברישא דקתני לפיכך אם הוציא מעל, דליכא למימר סתמא דרישא ר' יהודה היא וסיפא ר' מאיר, דכיון דבתר הכי פליג ר' יהודה בהדיא הוה לן לאקדומי מלתא דר' יהודה וניתני אכולה מילתא דברי ר' יהודה, אלא דברי ר' יהודה גרסינן ברישא, ומשום דר' מאיר אתא לאפלוגי בתר מילתיה דרבי יהודה אבעל הבית ואחנוני, משמע דהכי קאמר החנוני כדין בעל הבית דקאמר, ופרקינן דלדבריו קאמר, ואפשר דגרסינן לדידי אודי לי (אי זה) מיהא, והכי קאמר אנא בבעל הבית סבירא לי דחד מינייהו לא מעל, ובשלחני מפקיד מעל, ובחנוני שהוא כבעה"ב דחד מיניהו לא מעל, אלא לדידך אודי לי דמכל מקום דינא דחנוני כדינא דבעל הבית דדינך ביה [דבעה"ב מעל] אף [חנוני הוא מעל] לפי שאינו צריך למעות בכל עת.
<h2>דף נד.</h2>
אמר רב חזרנו וכו'. בין ר' יוחנן בין רב תרוייהו סבירא להו דלרבי מאיר הקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל מן הדין, אלא דר' יוחנן סבר דר' מאיר מבטל הקדושין ומחזיר זביני משום טעותא דתרוייהו, ורב לא סבירא ליה הכי אלא לר' מאיר באשה מתקדשת ובמכר קנה בין במזיד בין בשוגג בכל הקדש, חוץ מכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה, וכל דבר שיש בו התר לכהנים אין בו מעילה, וכל מידי דבשוגג אין בו מעילה אין מתחלל, ור' יהודה לית ליה האי טעמא שאם נתנו ליהנות בהם לכהנים, התם הוא דמעיקרא לצורך עבודה לבשינהו, אבל לא אשכחן בהו היתר ללבשן תחלה שלא לצורך עבודה, וא"ת מכדי כותנות כהונה כלי שרת נינהו וכלי שרת (בלי) קדושת הגוף קדישי ולא נפקי לחולין, והיכי אמר ר' יהודה בשוגג קדש, דהא תנן (לקמן נ"ה ע"א) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, אלמא לא נפקי לחולין, י"ל ה"מ כלי שרת שנעשת עבודה [ב]עצמן כגון מזרקות שמקבלין בהם הדם וקשות הנסך וכיוצא בהן, אבל כתנות כהונה נפקי לחולין ואין בהן מועל אחר מועל.
כתנות כהונה שבלו מועלין בהן. א"ת והא קיי"ל (יומא נ"ט ע"ב) דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, דהוו להו תרומת הדשן ובגדי כהן ביום הכפורים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, י"ל בעלמא (היאך) לא גמרינן מיניהו אבל כתנות כהונה גמרינן מבגדי כהן גדול ביום הכפורים דדמי להו, ואע"פ שבלו ונעשה מצותן [מועלין בהן] כן פי' הראב"ד ז"ל, עוד יש לומר דהא (ד)לא מקרי דבר שנעשית מצותו, דאי לאו משום דבלו השתא נמי חזו למצותן. וא"ת והא תנן (סוכה נ"א ע"א) מבלאי מכנסי הכהנים והימניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, אלמא דחולין נינהו ואמאי מועלין בהן, י"ל התם לשמחת בית השואבה שאני וצורך צבור הוא, ומדי דהוה אשיירי לשכה שהיו עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה, ואפילו הכי איכא מאן דאמר מועלין בעתיקין, ועוד שמחת בית השואבה ענין הקדש כיון שהיה במקדש ולשמחת נסוך המים.
ה"ג רש"י ז"ל מאי לאו בלא בלו. פירוש הוא הדין דאפילו בלא בלו. מועלין בהן אע"פ שנתנו ליהנות בהן, והאי דנקט בלו לאשמועינן דלא מקרי דבר שנעשית מצותו כדכתיבנא, והראב"ד ז"ל גריס מאי לאו אפילו בלו, דקאמר ר' מאיר אפילו בלו, דסלקא דעתין [דכבר] נעשית מצותן מועלין בהן, וכל שכן בלא בלו.
מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין. ואפילו לר' יהודה דאמר בכתנות כהונה שלא בלו בשוגג קידש, אלמא אית בהו מעילה ונפקי לחולין ולא אמרינן הואיל ונתנו וכו', התם דלא נתנו לכהנים ללבשן תחלה שלא לצורך עבודה, אבל שיירי לשכה דכל עצמם לחומת העיר ומגדלותיה קיימי שהן צרכי רבים, אין בהם מעילה, וא"ת מאי שנא מכתנות כהונה שבלו דקיימי להדלקת נרות בשמחת בית השואבה, י"ל התם נעשית בהן מצוה שעבד בהן עבודה.
אלא אימא ר' יהודה. וסבירא ליה נהי דנתנו לצרכי צבור, אבל לצרכי יחיד לא נתנו.
אבני ירושלים מועלין בהן. א"ת מאי קשיא ליה, והא אבני ירושלים שנשרו ככתנות כהונה שבלו דמי, שלא נתנו ליהנות הן, דודאי אסור לישב בהן כיון דתלישי, י"ל הרי נתנו להחזירן בבנין וליהנות בהן דסתמיהו קיימי לאהדורינהו בבנין, מיהו אם נשברו דלא חזו לאהדורינהו לבנין הוא הדין דדיניהו ככתנות כהונה שבלו.
<h2>דף נד:</h2>
תנאי היא אליבא דר' יהודה. דהאי דקתני האומר ירושלים דמשמע דמשום שלא אמר כירושלים הוא, אלמא ירושלים קדושה, והיינו הא דקתני אבני ירושלים שנשרו מועלין בהן, והאי דקתני אפילו אמר כירושלים לא אמר כלום פליגי עליהו, והא דלא אמרינן תרי תנאי ואליבא דר' מאיר, משום דתרי תנאי אליבא דרבי יהודה חזינן להו בהדיא, דתני חדא ירושלם ותני אידך כירושלים, וכי מוקמינן הא דאבני ירושלים שנשרו כר' יהודה מוקמינן לה להאי תנא דתני ירושלים, אבל תרי תנאי אליבא דר' מאיר לא אשכחן להו דמפרשי, ועוד (ועוד) עדיף ליה למימר תרי תנאי ואליבא דר' יהודה משום דקרוב היה לטעות בין ירושלים ובין כירושלים נחלקו בו תנאי רבי יהודה היכי קאמר, ועוד דתרי תנאי אליבא דר' יהודה פליגי בחד עניני, אבל אי הוה אמרינן תרי תנאי אליבא דר' מאיר חד איירי בקדושין וחד במעילה, וב"ה תירץ משום דהתם בריש פ"ק דנדרים (י"א ע"א) ברישא דהא מתני' אצטריך ליה למימר עלה בלאו קושיא דהכא תרי תנאי אליבא דר' יהודה, ודו"ק.
וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייבי. א"ת והא תנן (מעילה י"ט ע"ב) אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת, אלמא בבהמה וכלי שרת יש מועל אחר מועל ואע"ג דלא נפקי לחולין מעל, י"ל התם משום אתהני בכוס ששתה בו ובבהמה שרכב עליה, אבל במעות הקדש דומיא דמתני' דהמקדש בהקדש כיון דלא נפקי לחולין ובטלי קדושין מאי אהני מעשיו ומאי עביד דלחייב קרבן.
אלא לענין אכילה בלבד. כגון חתיכה של הקדש שהגבהה לאכלה ואכל ממנה נתחללה החתיכה, ומאי דאכל הוי נמי כמאן דהוציא לחולין באכילתו וחייב קרבן מעילה בהוצאתו לחולין, והוא הדין לכל הנאה דאית ליה בגופו של הקדש כגון שלבש כתנות כהונה שלא בלו, או שבקע בקרדום של הקדש, או שישב על אבני ירושלים שנשרו, והא דתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, לא מתוקמא כר' מאיר דהא התם לית ליה לנותן הנאה בגוף ההקדש, והא דתנן מועלין בחדתין וכו' ר' מאיר אומר וכו' אף בעתיקין, התם נמי כגון שנהנה בגוף ההקדש, וכדכתיבנא לעיל, וכן הא דתנן אבני ירושלים שנשרו מועלין בהן כגון שישב עלהם. ולא פליגי בר פדא ור' יוחנן אלא במתנה, דלר' יוחנן מעל ולבר פדא לא מעל, ובמקח וממכר ובקדושי אשה תרויהו מודו דאין מתחלל, למר משום טעות ולמר מדינא משום דלא אתהני מגוף ההקדש, ובמזיד מתחללי אפילו בקדושי אשה ומקח וממכר, כיון דנתכוין לאפוקי לחולין. ואם נשתמש בכתנות כהונה ולא נתכוון לגזלן, מעל ולא יצאו לחולין, ויש בהן מועל אחר מועל, וכן במבקע בקרדום של הקדש ואינו מתכוין אלא להנאת שעה, יש בו מועל אחר מועל, והא דתנן אין מועל אחר מועל במקודשין אלא בהמה וכלי שרת, משום דבהמה וכלי שרת אפילו איכוין לאפוקינהו לחולין לא נפקי לחולין, ויש בהן מועל אחר מועל, מה שאין כן בכתנות כהונה או בקרדום של הקדש, והא דאית בהו מועל אחר מועל כשאין מתכוונין אלא להנאת שעה, התם משום דלא אפשר ליה לכולי כלי לצאת לחולין כיון דלא איכוין להוציא כלי לחולין, וההיא הנאה לחודה היא דחשבינן דאפיק חולין, והיינו דתניא בתוספתא (מעילה פ"ב) לקח קרדום של הקדש ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו, ואם נתכוין הראשון לגזול הוא מעל וחבריו לא מעלו.
גמרי קדש קדש ממעשר. וא"ת כיון דגמר קדש מקדש, למאי הלכתא כתב רחמנא הלולים למדרש מיניה (ברכות ל"ה ע"א) אחליה לקדושתיה והדר אכליה, נגמר ממעשר, י"ל הוה אמינא דניליף קדש קדש משביעית דלא שייך בה חלול, כן פי' רבינו תם ז"ל, א"נ משום דמעשר לא קדש במחובר והאי קדיש במחובר, כתיב ביה הלולים דבמחובר נמי אחליה לקדושתיה (ד"ת).
בית הלל במעשר כמאן סבירא להו וכו'. ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, דאפשר דסבירא להו לבית שמאי נמי דמעשר ממון גבוה הוא, ולא גמרי קדש קדש ממעשר, ואפשר דסבירא להו מעשר ממון הדיוט הוא, ולא הזכירו בגמרא בטעמא דבית שמאי דלא גמירי קדש קדש ממעשר אלא לענין חומש וביעור.
אי כר' יהודה אמאי כולו לגת. א"ת והא ר' יהודה מודה במעשר בגבולין שהוא ממון גבוה למאי דפרש"י ז"ל לעיל (נ"ג ע"ב), [וי"ל] סתמא קאמרי בית הלל כולו לגת ואפילו בכרם שבירושלים, ולב"ה לא קשיא דמפרש דלר' יהודה בגבולין נמי ממון הדיוט אלא עסת מעשר שני בגבולין פטורה מן החלה דכתיב עריסותיכם, ולא נהירא לי אפילו לדברי הב"ה דמאי שנא חלה משום דכתיב עריסותיכם, הכא נמי כתיב ובקצרך ולקט קצירך.
כר' יהודה בהקדש [מאי היא] דתנן שלח ביד פקח וכו'. מוקי לה התם במסכת מעילה (כ"א ע"א) כגון שנזכרו שניהם ומדחנוני מעל אשתכח דלא אפקיה שליח לחולין, ואילו לר' מאיר במזיד ודאי ליכא פלוגתא דאע"ג דלא מתהני בגוף ההקדש [מתחלל], ושמעינן מינה נמי דבשוגג מתחלל מדקתני החנוני מעל לכשיוצא, דלרבי מאיר לא מעל כשיוצא, לא לר' יעקב ולא לעולא דהא הדרי זביני, אבל לרב דמוקי הא דאמר ר"מ דבשוגג לא קדש (במתנות) [בכתנות כהונה] דוקא, לא פשיט כר' יהודה בהקדש בשוגג אלא בהקדש במזיד, מיהו [כיון דהלכה] במזיד כרבי יהודה מסתמא בשוגג נמי הלכה כר' יהודה, ולר' יעקב ולעולא הוא הדין דהוה מצי למפשט כרבי יהודה בהקדש בשוגג מדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל, והא דמייתי שלח ביד פקח וכו', משום דמהכא איכא למפשט מזיד ושוגג. ויש שכתבו דמהא דתניא (לעיל נ' ע"א) נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, הוה מצי נמי למפשט כר' יהודה במזיד ובשוגג, אלא דההיא ברייתא היא ולא מקרי סתמא, ושבוש הוא, דאפילו לר' (יהודה) [לר"מ דבמזיד מתחלל] משום דנזכר בעל הבית לא נפק הקדש לחולין כיון דתחלת שליחותו היה שוגג, וכי נזכר מאי הוה ומאי מהניא מחשבתיה, ולמפטריה מקרבן הוא דמהניא לפי שלא נעשית העברה בשגגתו, ממורי נר"ו.
והכא במאי עסקינן כגון דיהביה ניהליה בטיבליה. והכא ליכא לתרוצא כגון דיהבה ניהלה במחובר דלא מקרי מעשר, ועוד מאי קמ"ל. וקסבר מתנות שלא הורמו וכו'. ולית הלכתא הכי דקיימא לן כמי שהורמו דמיין, א"נ אף על גב דקיימא לן כמי שהורמו דמיין דהוי ממון כהן, אבל קדושתיה לא חיילא עד שעת הפרשה, ממורי נר"ו.
ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור. והא דלא אוקמה דיהב ליה [אחר] חנטה דדברי הכל שאינו פרי, משום דאם כן לא קא משמע לן מידי.
ונתן הכסף וקם לו וכו'. מיהו משעת נתינת כסף אפילו לרבי מאיר קנה, ואע"ג דממון גבוה, שאני הכא דדרך חילול מזבין ליה ניהליה שיתחלל על מעות שיתן לו, אבל קדושתיה לא מצי למקני, ואי יהיב ליה בדמיו בהמה טמאה ועבדים דלא אפשר להתחלל עליהן לא קני, וכן באשה לא קדש דלא אפשר ליה להתחלל על האשה, וכן במתנה לא מצי למתביה.
מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי. ואע"ג דבדוכתי טובא אשכחן דעדיפי לן תרי סתמי מחד סתמא, הכא דהאך משנה עצמה הוא דהדר ותני בבחירתא, כחד סתמא דמי.
<h2>דף נה.</h2>
הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן. לא הוה צריך לתרוצי אלא דהכי קאמר חיישינן שמא עולות הן, ובהא הוה מתרץ מאי דהוה מקשה אלא עולות הוא דהוי זבחי שלמים לא הוי, אלא דאיצטריך לן לפרושי למאי הלכתא קתני זכרים עולות, כיון דאיכא למיחש דילמא שלמים הוא, ולא מצינן לאקרובינהו לא לעולות ולא לשלמים דהא ספוקי מספקא לן אי עולות או שלמים נינהו, ולהכי אוקמה ר' אושעיא בבא לחוב בדמיהן.
התם לא קא מכוין לאפוקינהו לחולין. קשה לי אם כן תו לא איצטריך למימר ההיא ר' יהודה היא, דהא ר' מאיר נמי מודה דבשוגג אין קדושת הגוף מתחללת, ובמזיד הוא דקאמר דקדושת הגוף מתחלא משום דקא מכוין להוציאה לחולין, וכי תימא כר' מאיר לא מתוקמא דקתני אין מועל אחר מועל במוקדשין, הא חד מועל איכא דנפיק לחולין, ולר' מאיר הא תנן בשוגג אין מתחלל, ליתא דהני מילי במקח וממכר או (בהנאה) [במתנה], אבל היכא דמתהני מיניה כגון בהמת מוקדשין שהיא בעלת מום או בהמה טמאה לבדק הבית אי רכב עליה, או קורדום של הקדש אם בקע בו דברי הכל יצא לחולין. ואית דדחיק ואמר להכי אוקמה כר' יהודה, דלא מתוקמא ההיא מתני' כר' מאיר, דקתני רישא נטל אבן או קורה של הקדש הוא מעל וחבירו לא מעל, ולר' מאיר בשוגג אין מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, והאי תירוצא סליק שפיר לבר פדא דאמר שוגג אין מתחלל אלא לענין אכילה, אבל לר' יוחנן אי נמי לרב הא ודאי מודה ר' מאיר בנטל אבן או קורה של הקדש דמעל, ואפשר דהכי קאמר התם לא מכוין כו' ומתוקמא נמי כר' מאיר, וצ"ע דלא אמר אלא.
אימר שמעת ליה לר' מאיר בקדשי קדשים. פירוש כיון דטעמא דמזיד דמתחלא ביה קדושת הגוף משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין הוא, ומשום דמזלזלי בקדשים, אית לן למימר דבקדשי קדשים כשמשתמש בהן הוי זלזולא רבא ולהכי נפקי לחולין, אבל שלמים דלא הויא מילתא זילי כולי האי לא נפקי קדושת [הגוף] דידהו לחולין משום האי זלזולא דמזלזל בהו כשמשתמש בהן, ואית דמפרשי קדשי קדשים דברשות גבוה קיימי, כשמשתמש בהן מפיק להו מרשות גבוה ונפקי לחולין בהכי, אבל קדשים קלים ברשות בעלים נמי הוו קיימי, ולא חשבינן דמפיק להו מרשות גבוה לרשות הדיוט דנתחל משום הכי, ותמה הוא האי דקא מקשי להדיא מסברא דנפשיה (אימת) [אימר] דשמעת ליה לר' מאיר, והיכא דשמעת ליה דאיירי בקדשי קדשים. ואית דמפרשי בקדשי קדשים, בקדשי בדק הבית דקדושתן חמירא ואין בהן חלק אלא לגבוה, ולהכי קרי להו קדשי קדשים, והא דקאמר (אימת) [אימר] דשמעת ליה משום דקתני במתני' ובהקדש במזיד קדש, מדקתני הקדש ולא קתני קדשים, אלמא בקדשי בדק הבית מיירי, ולא נהירא דלא אשכחן בתלמודא דקרי לבדק הבית קדשי קדשים, ולא אשכחן נמי דקרי לאשם ולחטאת קדשים קלים.
<h2>דף נה:</h2>
ודילמא תודה היא. והא דלא קתני לה בברייתא, משום דבכלל זבחי שלמים דקתני משמע נמי תודה דמקריא שלמים כדכתיב (ויקרא ז' י"א) וזאת תורת זבח השלמים וגו', אם על תודה יקריבנו, והכי קאמר נקבות זבחי שלמים, דהיינו שלמים ותודה, וזכרים אף עולות נמי, וא"ת לא ליתי אלא שתי בהמות ולימא אם זו שלמים או תודה, תהיה זו שלמים או תודה תחתיה, ואידך עולה נדבה, ואם עולה היא תהיה זו שלמי נדבה או תודה נדבה, ואידך שלמי עולה, ליתא דאי שלמים, היכי קא(מר) מייתי לחם, שאין לחם בא נדבה בפני עצמו (מנחות פ' ע"ב).
דמייתי נמי לחם. א"ת דילמא תמורת(ה) [תודה ולא בעי] לחם (מנחות ע"ט ע"ב). י"ל תמורה לא שכיחא כיון דאיסור להמיר דכתיב (ויקרא כ"ז ל"ג) לא ימירנו, וכי תימא אי האך בהמה תודה היא, הויא לה זו שמפריש תחתיה חלפי תודה, [י"ל] דכיון דפקעא קדושתה מינה שהרי ממתין לה עד שתומם, ומחלל קדושתה על בהמה זו, הויא לה האך תודה עצמה ולא חליפי תודה, דלא הוי חלפי תודה אלא כי לא פקעה קדושתה מקמיתא, ולמאי דהוה משנינן מעיקרא דכשהיא תמימה נמי מחללין לה וכר' מאיר דאמר במזיד מתחלל, לאו בתורת תמורה אלא בתורת חלול דמזבן ליה בבהמת חולין, ועל ידי שיוצאת לחולין יש לו כח להתפיס קדושתה בזו, ואידך נפקא לחולין.
ודילמא אשם הוא. לאשם שנתכפרו בעליו באחר ודאי לא קא חייש, דהא קיי"ל (תמורה כ' ע"ב) ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ובבהמה שהוא מפריש לעולה סגי לן, דאי לאו עולה היא, אלא אשם שנתכפרו בעליו באחר תהא זו תחתיה נדבה, אלא הכי קא מקשה דילמא אשם הוא שלא נתכפרו בעליו באחר, ולית לן לאחולי קדושתיה על בהמה אחרת ולאקרובה שלא לשום בעלים, וכתב רש"י ז"ל אע"ג דאמרינן בזבחים (ע"ו ע"א) למחר הוא בא וכו', דמשמע דאשם בא נדבה, הני מילי בבעלים גופיה(ן) אבל אדם אחר אינו יכול להביאו נדבה על מי שנאבד ממנו.
ואשתכח בן שנה. וליכא למימר דל[מ]א אקדים ואפרישיה מבן שנה דלכי הוי בן שתי שנים יביאנו לאשם, דלא עבד איניש לאקדומי כולי האי, ולאלתר שנודע לו אשמו ודאי מייתי אשם, וא"ת אמאי לא מקשינן הכא אשתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר כדמקשינן לקמן, י"ל אין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי, ומתרצא לה כדאמר לקמן נכנסת לכפה והיא מתה מאליה, ולמורי נר"ו [נראה] דהכי הוי מצי לתרוצי כיון דהאי גברא לאפרושי עלמא מאיסורא קאתי שלא יכשלו בבהמה זו, אי אשתכח בן שתי שנים נמי לכשתומם יחללה על מעות ויגנוז אותן המעות, ולכי מתידע ליה מאי נינהו בעלים [יטלו] אותן מעות וזבין בהו אשם, אבל בנקבות דאיכא למיחש דילמא חטאת שמתו בעליה, ואפילו אם תומם אין לנו לחללה, אלא למיתה אזלא, אמרינן כונסין אותה וכו' כחטאת ודאית דהא לית לה תקנתא.
ודילמא פסח הוא. ואם נמצאת קודם הפסח, אפילו אם הומם עכשיו לא מצי למעקר שם פסח מיניה ולפדותו ולהביא שלמים בדמיו, דדמיו נמי לפסח קיימי, ונהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי, והיאך יקריב פסח שלא לצורך, וליכא למימר נתיב ליה למי שצריך פסח, ליתא דהא ספוקי מספקא לן אם פסח הוא אם עולה או שלמים, והיכי נפיק ביה ידי חובת פסח, להכי איצטריך לתרוצי פסח בזמנו מזהר זהירי ביה פירוש קודם הפסח, וא"ת ולישני לה דממתין לה עד לאחר הפסח דהוו שלמים, י"ל דעדיפא מינה שני לן, שאם הומם לאלתר לא צריך לאשהויי עד לאחר הפסח דמסתמא לאו פסח הוא, אלא פריק ליה השתא על שלש בהמות ואכיל ליה.
שלא בזמנו שלמים הוי. א"ת כיון דקאמר פסח בזמנו מזהר זהירי ביה, אמאי איצטריך שלא בזמנו שלמים הוי, והא מסתמא לאו פסח הוא כלל דאמאי לא הקריבוהו בעלים בזמנו, אם אמרת שמא נאבד הא לאבדה לא חיישינן דבזמנו מזהר זהירי ביה, י"ל דילמא בזמנו הוה ביה מום עובר והפרישו אחר תחתיו, ולהכי לא אזהרו ביה בהאי, א"נ י"ל כי אמרינן מזהר זהירי ביה לאו למימר דלא חיישינן לאבדה, אלא הכי קאמר מזהר זהירי לבקשו לאלתר כשנאבד, משום דרמו אדעתיהו למחזיה כל שעתא ושעתא, ומסתמא אם נאבד כבר מצאוהו, מיהו בעידנא דנאבד היו יראים שמא לא ימצא והפרישו אחר תחתיו, הילכך כי משכחינן ליה שלא בזמנו, איכא למיחש שמא בזמנו נאבד והפרישו אחר תחתיו ולא הזדהיר ביה בהאי, ולא נהירא.
למאי הלכתא למכלינהו במומן הכי נמי במומן וכו'. ומתאכלי בקדושת בכור ומעשר שהוממו, שאין נשקלין בליטרא ו[אין] נמכרין באיטליז.
ודילמא חטאת היא. שאם נתכפרו בעליו באחר למיתה אזלא, ואם לא נתכפרו בעליו באחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לחטאת, (ו)[ד]חטאת שלא לשם בעלים פסול.
חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים. וא"ת דילמא חטאת בת שנתה הואי, ונאבדה והיתה רועה באפר עד שהיא בת שתי שנים, ליתא דלהא לא חיישינן דמסתמא סמוך לאבדתה נמצאת, וא"ת האי תנא גבי זכרים איירי בדאשכח בן שנה וגבי נקבות איירי בדאשכח בת שתי שנים, לא היא דתנא אתקנתא קא מהדר, והכי קאמר בזכרים איכא תקנתא אם יביא שלש בהמות לשלמים ועולות, ובנקבות איכא תקנתא בהבאת שתי (תודות) [בהמות] לשלמי תודה ושלמי נדבה, והיכי דמי, זכרים כגון דאשתכח בן שנה, נקבות דאשתכחת בת שתי שנים, והוה ליה למבעי נמי דילמא בכור ומעשר נינהו, והוה משני נמי הכי נמי במומן מתאכלי, כדין בכור ומעשר שאין נשקלין בליטרא ואין נמכרין באיטליז.
<h2>דף נו.</h2>
ת"ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם. דהוה ליה מקח טעות, דמצי אמר לוקח אלו ידענא דמעות מעשר שני נינהו, לא הוה זביננא בהו בהמה דנתחלו מעות עליה, משום דטריחא ליה מלתא לאסוקי בהמה לירושלים, ובמעות לא טריחא ליה מלתא כולי האי, ועוד אי הוה ידע לא הוה מחלל טבעא אפירא דאיסורא הואי (ב"מ מ"ד ע"ב) הילכך לא מתחלי קדושת המעות אבהמה כיון דלא הוה ידע דמעות מעשר שני נינהו, וקיימי מעות בקדושתייהו, ואפילו לר' יהודה [דס"ל] מעות מעשר ממון הדיוט הוא, הא קאמר בשגגת מעשר דלא קדש (לעיל נ"ג ע"ב), וכל שכן הכא דודאי מצי אמר מוכר אלו הוה ידענא דמעות מעשר נינהו לא מכרתי לך בהן.
במזיד תעלה ותאכל במקום. לפי שנתחללו המעות על הבהמה, ואף על גב דטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף בידך, הני מילי לכתחלה אבל דיעבד מתחלל.
אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במתכוין כו'. פירוש מזיד דקאמרינן ביה תעלה ותאכל במקום, היינו דידע דמעות מעשר שני הן ולוקח בהן בהמה בסתם, דמתחלי מעות אבהמה, אבל במתכוין להוציא מעות מעשר לחולין, פירוש דלא (נ)תחל קדושת המעות על הבהמה, אלא דליהוו בידיה קדושתייהו ולהוציאם חוץ לירושלם, (אלא) מקנס קנסינן להו ללוקח ולמוכר ומבטלינן להו לזביני, דהואי קנסא לתרוייהו דתרוייהו ניחא להו בזביני, ואמרינן יחזרו דמים למקומן.
בין בשוגג בין במזיד. פירש"י בין בשוגג דאמרינן לעיל יחזרו דמים למקומם, כלומר כי היכי דאמרת בשוגג יחזרו דמים למקומן משום דהוי מקח טעות, הכי נמי בהאי מזיד יחזרו דמים למקומן משום קנסא, וא"ת וכי אין מתכוין ליקח מתחלה לשם שלמים נמי מי לא מתחלי מעות אבהמה, והתניא (תוספתא שביעית פ"ו) אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין, בין דרך מקח בין דרך חילול, י"ל התם דזבין בהו סתמא, הכא בהדיא קאמר דלא לאתיחולי אבהמה יהבינהו, אלא להוציאם לחולין, הילכך מעות לא מתחלי, ואמרינן יחזרו דמים למקומן למקנסיהו, לפי שנתכוונו להוציא מעות מעשר שני לחולין. ותנא קמא דר' יהודה ר' מאיר היא דאמר מעשר ממון גבוה הוא, ולא אצטריך ליה למימר דבמתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין יחזרו דמים למקומן, דהא ודאי פשיטא דאפילו אם נתכוין שיהיו ביד הלה מעות מעשר דלסקינהו לירושלים, אפילו הכי לא חיילי זביני כיון דממון גבוה הוא, אבל לר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא מדינא הוה זביני זביני, וקנסא הוא דקנסינן שיחזרו דמים למקומן. ואפשר לפרש בין בשוגג, בין שהמוכר שוגג וזה מתכוין להוציא לחולין, שהמוכר אינו יודע שהן מעות מעשר שני, וזה גילה דעתו שהוא מתכוין להוציא המעות לחולין ולא לחללן על הבהמה, ואע"ג דליכא למקנסיה למוכר דהא שוגג הוא, משום קנסא דלוקח הדרי זביני, בין במזיד ששניהם מזידים.
והרי בהמה טמאה וכו', באשה חברה עסקינן דידעה. אבל סתם אשה לא ידעא, דסברה שהוא יוצא לחולין ודעתה לאוכלו חוץ לירושלים. ולהכי קנסינן דליהדר ליה מעשר ומפקעי להו לקדושין, וכן לוקח בהמה טמאה במעות מעשר שני קנסינן ליה ללוקח, משום דמוכר סבר דאתחלו מעות על בהמה טמאה, ונמצא שהלוקח מביאו לידי תקלה, ומשום הכי היכא דברח מוכר דליכא למקנסינהו לתרוייהו ולבטל המקח, קנסינן ליה שיאכל כנגדן, פירוש שיאכל מעות כנגדם בקדושת מעשר בירושלם, וקנסא היא, ולא למימרא דמצי לוקח לאחולי מעות מעשר שני שהן ביד מוכר על מעות כנגדן, דהא קיימא לן (לעיל נ"ב ע"א) שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דבר שאינו ברשותו, ולענין חלול נמי אמרינן לה שאינו יכול לחלל מה שאינו ברשותו, כדאמרינן במרובה (ב"ק ס"ט ע"א) לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט, (ובירושלמי במסכת מעשר שני פ' ראשון מוקי לה דרך חלול כמו שפירש רש"י זל"ה). מיהו קשה לי דתניא (סוכה ל"ט ע"א) אין מוסרין פירות שביעית לעם הארץ, ואם מסר יאמר הרי פירות שביעית הללו מחוללין על מעות שיש לי בתוך ביתי, וי"ל דהתם נמי קנסא הוא דקנסינן ליה שיאכל כנגד אותן פירות בתורת שביעית, לפי שלא היה לו למסור ומסר.
<h2>דף נו:</h2>
הא לא ברח קנסינן ליה למוכר [ונקנסיה ללוקח]. פירוש קנסינן נמי למוכר להחזיר דמים למקומן, ואיכא בהכי קנסא למוכר וללוקח, ומאי חזית דקנסינן ליה למוכר נקנסינהו ללוקח, דלא נקנוס מוכר כלל אלא ללוקח לחודיה שהוציא מידו מעות מעשר שני, ולא לבטליה למקח, אלא יאכל לוקח כנגדן, וא"ת אמאי לא מקשינן הכי לעיל דקתני אבל במתכוין וכו' יחזרו דמים למקומן, מאי חזית דקנסת ליה למוכר נקנסיה ללוקח, י"ל תלמודא נמי לעיל קא מקשה לה, אלא דמסיק להו תירוצא דהא דקתני יחזרו דמים למקומן בהדי הא דתנן ואם לקח (טבל) יאכל כנגדן, והדר קא מקשה עליה והכי קאמר טעמא דברח הא לא ברח יחזרו דמים למקומן כדאמר ר' יהודה, ועלה קא מקשינן ומאי חזית דקנסת וכו', א"נ י"ל דלעיל לא קשיא לן דודאי איכא למקנסיה ללוקח נמי כיון שהיה מזיד ומתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין, אבל הכא בלוקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות הא סתמא קא זבין, ולא ידעינן אם דעת המוכר להוציא מעות לחולין, הלכך לוקח אית לן למקנס שהיו מעות מעשר שני שלו והיה ליה לאזדהורי בהו, אבל מוכר לא הוה לן למקנסיה כלל (ד"ת).
מתני' המקדש בערלה בכלאי הכרם כו'. הא דלא חשיב חמץ בפסח, דפלוגתא לא קא חשיב, וצ"ע דבשר בחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמ' (לקמן נ"ז ע"ב), ואפשר דמשום פלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתניתין ופלוגתא דבשר בחלב לא אתניא אלא בבריתא. ולא חשיב ע"ז ויין נסך לפי שהן תופסין את דמיהם, ואפילו מכר וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ולא חשיב פגול ונותר דבקדשים לא מיירי, ועוד דשמא פיגול ונותר דינן כקדש שהוא תופס את דמיו.
בערלה. ואף על גב דשלא בדרך הנאה שרי לאתהנויי מינה, מיירי כגון אינה חולה, ולחולה נמי לא מציא לזבונה דנהי דחולה מותר להתרפאות בה אבל לית לה למשקל מינה דמי.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואף על גב דאסירי בהנאה ואסור למוכרן, היכא דזבנינהו יכול לקדש בדמיהן, דאין תופסין את דמיהם, ולאו דוקא קדש בדמיהן, אלא לכתחלה נמי מקדש בדמיהן כיון שמכרן, והר"מ כתב דכל איסורי הנאה מותר למכרן לכתחלה, שאין זה הנאה, אלא דבר הנהנה מגופו כגון צביעה והדלקה וסיכה וכיוצא בזה, וקשיא עליה אם כן אמאי איצטריך קרא למפטר בנבלה התר מכירה ונתינה.
גמ' מנין שלא יהנה ממנו. שלא יסוך בו, [אבל] שלא ישב עליו או שלא ימכרנו פשיטא (דשרי) [דאסירי], דלא כליא איסורא.
תלמוד לומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולן. א"ת מאי שנא בכל איסורי הנאה שבתורה דלא איצטריך קרא לאשמועינן בהו אלא איסור הנאה דרך כלל, והכא איצטריכו לן תלתא רבויי להנאה וצביעה והדלקה, י"ל משום דכתיב בערלה לכם, לכל צרכיכם, אי כתב חד ריבוייא לחוד לאיסור הנאה לא הוה מרבינא אלא מאי דפשיטא טפי לרבויי דהיינו שלא יהנה, אבל צביעה והדלקה הוה מוקמינן להו אמשמעותא דלכם דמשמע לכל צרכיכם, דלא הוה מפיקנא מיניה אלא הנאה דמתהני מגוף הערלה, ואיצטריך ליה למכתב לכם להביא את הנטוע לרבים כדאיתא בריש פ' כל שעה (פסחים כ"ב ע"ב).
אי מה קודש תופס את דמיו כו'. א"ת והרי תרומה דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כ"ב י') וכל זר לא יאכל קדש ותנן (לקמן נ"ח ע"א) המקדש בתרומות ומעשרות מקדשת, י"ל התם גלי בה קרא התר אכילה לכהנים, ומשום דאסור לאכלה בטומאה להכי הוא דאיקרי קדש.
איני יודע שנבלה היא ואסורה באכילה. ואם תאמר דילמא לבן פקועה איצטריך קרא דאינו טעון שחיטה, דליכא למימר דבישרא בדיקולא הוא ואם הזיק אינו נסקל, דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה (חולין ע"ד ע"ב) למעוטי את רובעו וחורש בו, י"ל בן פקועה מילתא דלא שכיח היא ולא בעי לדחוקיה לקרא בהכי.
והאי לא יאכל לאסור הנאה הוא וכו' וכדרבי אבהו. והוה מצי למימר נמי וכדחזקיה, דמודה חזקיה בלא יאכל דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, וא"ת אמאי איצטריך למימר וכדר' אבהו נימא [אם] אינו ענין לאכילה דהא נבלה אסורה (בהנאה) [באכילה], תנהו ענין להנאה, י"ל אי לאו דלא יאכל משמע ביה איסור הנאה, עדיף לן למדרש מינה איסור אכילה להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, (וכל) [דכל] היכא דמצינן למדרשיה לענינא דגופיה דהיינו לאיסור אכילה, לא דחקינן קרא דנימא אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לאיסור הנאה, דהא אית ליה ענין לגופיה.
נכתוב קרא לא יהנה, אי נמי לא יאכל. פירוש אי נמי אמרת דאכילה נמי הנאה משמע, ולאיסור הנאה איכא לאוקומיה, אף על גב דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אכתי איכא למימר את בשרו למה לי, דאע"ג דעבדיה כעין בשר אסור אפילו בהנאה, [פי'] דהא מלא יאכל משמע אסור הנאה ולא יאכל את בשרו קתני, אלמא אע"ג דעבדיה כעין בשר אסור בהנאה.
והשתא דנפקא לן איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל. פירוש אסור אכילה ואיסור הנאה לשחטיה מישחט וכל שכן היכא דסקליה מסקל, והא דקתני בבריתא בהנאה מנין ת"ל ובעל השור וכו', הכי קאמר אין לי אלא דבר שיש בו אכילה, שאסור בין באכילה בין בהנאה, מידי דלאו בר אכילה מנין דאסור בהנאה, דהיינו הנאת עורו, ת"ל ובעל השור וכו'.
סלקא דעתך אמינא [וכו'] בשרו אסור, עורו מותר. הוה מצי נמי למימר לא יאכל אמר רחמנא, מידי דבר אכילה אין, עורו לא, אלא עדיפא מינה קאמר, דודאי בשרו הוה משמע דוקא, וכי תימא לא נכתוב בשרו ולא איצטריך בעל השור נקי, י"ל הא איצטריך לן את בשרו לרבות היכא דעבדיה כעין בשר.
<h2>דף נז.</h2>
אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיבה בה כקדשים. אם תאמר הא מוערפו שם נפקא, דדרשינן (כריתות ו' ע"א) שם תהיה קבורתה, יש לומר הני מילי לאחר עריפה, אבל מחיים נפקא לן מדכתיב בה כפרה כקדשים, ור' ינאי לטעמיה דאמר עגלה ערופה מחיים קדישא, דא"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי וכו', ור' יוחנן לא סבירא ליה הא דר' ינאי, דר' יוחנן סבר דעגלה ערופה [אינה משנה], ואם נמצא הורג עד שלא נתערפה העגלה תצא ותרעה בעדר כדאיתא בפ' אותו ואת בנו (חולין פ"ב ע"א), אשתכח דלר' יוחנן לא איצטריך לן הא דקאמר רבי ינאי כפרה כתיבה בה בקדשים, דלרבי יוחנן עגלה ערופה לאחר עריפה הוא דמתסרא, ולאחר עריפה מוערפו שם נפקא, וא"ת לר' ינאי כיון דכפרה כתיבה בה כקדשים, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, י"ל הא לא כתיבה קודש, דנימא דתהוי כקודש לכל דבריה, ומשום דדמו לחדא מילתא, הוא דכתיב בה כפרה כקדשים, לאשמועינן דמחיים קדישא, ולאו לאתויי בה כל דינא דקדשים.
אתמר צפורי מצורע מאימתי אסורין רבי יוחנן אמר משעת שחיטה. אסורות השחוטה והמשולחת דשחיטה הוא דאסר להו, ונפקא לן מדכתיב וזה אשר [לא] תאכלו לרבות את (זו) [ה]שחוטה דרבויא דקרא למאי דפשיטא טפי מוקמינה ליה דהיינו לאחר שחיטה, ורבי יוחנן לא גמר קיחה קיחה להכי איצטריך ליה קרא לרבות את השחוטה, וא"ת ר' יוחנן אסור משולחת מנא ליה, בשלמא לריש לקיש כיון דמחיים מתסר ממילא בתרויהו חיילא אסורא, ועוד דקיחה קיחה מעגלה ערופה גמר ובשתי [ה]צפרים כתיבא קיחה, אלא [לר' יוחנן] איסור משולחת מנא ליה, י"ל מדאיצטריך למישרא (זה) [ל]משולחת מכלל דהוה בה איסורא, והיכי דמי כגון בשעת שחיטת חבירתה וקודם שנשתלחה, ולאחר שלוח שרי לה קרא.
וריש לקיש אמר משעת קיחה. גמר קיחה קיחה מעגלה ערופה, וריש לקיש לטעמיה דאמר במס' חולין (שם) דעגלה ערופה מתסרא מחיים, אבל לר' יוחנן אפילו אי הוה גמר קיחה קיחה לא מתסרי משעת קיחה, דהא [עגלה] ערופה [לדידיה] לא מתסרא אלא משעת עריפא ואילך, וקשה לי לריש לקיש גזירה שוה דקיחה קיחה (מנא) [למה] ליה, תיפוה ליה מדתנא דבי רבי ישמעאל דאמר נאמר מכשיר ומכפר בפנים וכו', ומכפר בחוץ נפקא לן מדאמרו דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, ולקמן אמרינן תנאי היא ומוקמינן לדריש לקיש כדתנא דבי ר' ישמעאל דאמר נאמרה כפרה בפנים וכו', ואפשר דהא דאמרינן דריש לקיש גמר קיחה קיחה לסימנא בעלמא הוא דנקט האי לישנא לומר דמעגלה ערופה יליף לה, אבל עקר טעמא כדתני דבי ר' ישמעאל, ממורי נר"ו, אי נמי אפשר דהא דתנא דבי ר' ישמעאל מה מכשיר וכו', אגזירה שוה דקיחה קיחה סמיך.
ועגלה ערופה מנא לן. מהא דאמרי דבי רבי ינאי נפקא, דאמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, (ותו) [ותימה] מאי האי דמהדרינן אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי, והא כי הוה בעי תלמודא מנא לן, קרא קא מבעיא ליה, יש לומר אף על גב דקאמר עגלה ערופה מנא לן, מידע הוה ידע הא דאמרי דבי ר' ינאי, ולא היה עיקר שאלתו אלא לידע מאימתי מתסרא, והיינו דקא נסיב עלה הא דאמר ר' ינאי גבול שמעתי בה וכו'.
לרבות את המשולחת. והא דאמרינן צפורי מצורע מאימתי הן אסורין אלמא תרויהו אסירי יש לומר קודם שנשתלחה אסורה, וכי מרבי קרא משולחת היינו לאחר שנשתלחה.
שחטה ונמצאת טרפה וכו'. קא סלקא דעתיה כגון שנקב קרום המוח או שנקטעה רגלה לאחר לקיחה, ור' שמעון היא דקסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
כגון שנמצאת טרפה בבני מעין. בטרפות הנברא עמה כגון אונא יתרה, אבל [שני] בני מעיין בעוף כשרה כדאיתא בפ' אלו טריפות (חולין נ"ח ע"ב), ורש"י ז"ל כתב כגון שנקבו הדקין, פירוש לדבריו אם נמצא בהן מחט והגליד פי המכה דבידוע שהיא שלשה ימים קודם השחיטה (שם נ"א ע"א).
עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר וכו'. וכי תימא דילמא בהא פליגי, דר' יעקב סבר מחיים אסורה, ור' שמעון סבר דמשעת שחיטה מתסרא, ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ליתא דאם כן אדמפלגי בשחיטה ליפלגו מחיים, דאי לאשמועינן דר' שמעון סבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הא בדוכתי טובא שמעינן לה (כתובות ל"ד ע"א ועוד).
תנאי היא דתנא דבי ר' ישמעאל וכו'. צ"ע לר' יוחנן מנא לה דצפורי מצורע אסורים בהנאה, ואית (דגרסי) [דמפרשי] מדכתיב וזה אשר לא (לא) תאכלו דמרבינן מיניה שחוטה, וכדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל וגו', ולא נהירא לי כלל דהא כיון דאיסור שחוטה מוזה אשר לא תאכלו הוא דנפקא משום דאייתר ליה וזה, דאם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לשחוטה, ודאי מעניינו יש לך ללמוד, וכי היכי דבהמה טמאה ועוף טמא באכילה אסירי ובהנאה שרי, (ו)כי מרבינן מהאי קרא שחוטה, הוה לן למימר דבאכילה אסירא בהנאה שריא, ונראה לומר דר' יוחנן נמי סבירא ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר [וכו'], תדע מדלא אקשינן הא דתנא ר' ישמעאל עליה דר' יוחנן ונאמר עלה תנאי היא, כדמקשה ומתרץ השתא לריש לקיש, והא הוה לן לאקושיי [א]דר' יוחנן תחילה, משום דאיתינא לה גבי מתני' לעיל, והא דאמרינן תנאי היא דתנא דבי ר' ישמעאל וכו', הכי קאמר למאי דסבירא ליה לריש לקיש בעלמא דעגלה ערופה אסורה מחיים, וכדאמרי נמי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, על כרחין ר' ישמעאל כריש לקיש דסבירא ליה דמחיים אסירי, מדקאמר דמכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, ומכפר בחוץ היינו עגלה ערופה מחיים לא מתסרא, וסבירא ליה דעשה בו מכשיר כמכפר לעניין איסור הנאה קאמרינן לה דעגלה ערופה לאחר עריפה אסירא בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה, והא דאיצטריך וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה, י"ל משום דאי לא גלי לן בשחוטה אסור אכילה, לא הוה עבדינן הך היקשא דמה מכשיר וכו', אבל כיון דאיגלי לן בשחוטה אסור אכילה אמרינן שהיא מכפר לגמרי דבהנאה נמי אסירא (ד"ת).
וזה אשר וכו' לרבות את השחוטה. אף על גב דבעלמא וזה מיעוטא הוא, הכא אם אינו ענין למיעוטא מוקמינן לה לרבות.
לא מצינו בעלי חיים שאסורין. פירוש שאסור איסור עולם, ולהכי לא מקשינן ממשולחת שאסורה משעת שחיטה, משום דלא אסירא איסור עולם, שהרי מותרת לאחר שנשתלחה.
<h2>דף נז:</h2>
והרי רובע ונרבע. והא דלא אקשינן מעגלה ערופה דאסירא מחיים דכפרה כתיב בה כקדשים, דהכא ר' יוחנן הוא דקא מתרץ לה, ולר' יוחנן לא אסירא אלא מעריפה ואילך, והא דלא אקשינן משור הנסקל, משום דעדיף ליה לאקשויי ממה שלא (גמרו) גרמו לו מעשיו, כגון נרבע דאחרים גרמו לו, ומשום הכי אית דלא גרסי והרי רובע וכו', אלא והרי נרבע בלחוד, והא דלא אקשינן מקדשים כגון עולות שאיסורן מחיים ואין להם היתר, משום דאיפשר דנפיל בהו מומא ופרקי להו, ותימה אמאי לא משנינן דהכי קאמר לא מצינו בעלי חיים דלא קיימי לקטלא שאסורין.
מה שדה מותר כו'. א"ת א"כ למה לי קרא לרבות את המשולחת, יש לומר אי לאו קרא לא הוה דרישנא שדה השדה, וא"ת לרבא דאמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, למה לי קרא, וכי תימא משום האי טעמא לא הוה שרינן משולחת, אלא השתא דכתיבי תרי קראי חד להתירה וחד לאיסורה מכרעינן להתירא, מהאי טעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והרי גבי שלוח הקן דמשום האי טעמא לא אמרה תורה שלח לתקלה, שרינן אם (חולין קט"ו ע"א) יש לומר התם משום דלא איתסרא לה, אבל הכא דאיתסרא משעת שחיטה לא הוה אמינא דשריא משנשלחה משום האי טעמא, אי נמי לבתר דקים לן הכא האי טעמא דכתיב כל צפור וגו' לרבות את המשולחת, אמרינן נמי גבי שלוח הקן, ואית דמפרשי דקרא דכל צפור וגו' אסמכתא היא בעלמא, ומסברא הוא דנפקא לן דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אי נמי מיתורא דהשדה, ונראה לומר דלהכי איצטריך קרא לרבות את המשולחת, לאשמועינן דקודם שנשתלחה אסורה מדאיצטריך לרבות משולחת, דלרבי יוחנן לא נפקא לן איסור משולחת אלא מדאיצטריך למישריה, ואף על גב דלריש לקיש לא צריך קרא להכי, דהא משעת קיחה איתסרו תרויהו דגמר קיחה קיחה מעגלה ערופה, יש לומר לריש לקיש נמי איצטריך לאשמועינן דלא אתיא שחיטה ומכשרה לה עד דנשתלחה, מדאיצטריך למשריה משנשתלחה, דאי לאו כל צפור וגו' הוה אמינא זה אשר לא תאכלו לרבות את המשולחת פירוש קודם שנשתלחה, דהוה אמינא אתיא שחיטה ומכשרא לתרוייהו, קמשמע לן דלא שריא למשולחת, אבל היא גופה הוה אמינא דאתיא שחיטה ומכשרא לה, להכי איצטריך למכתב כל צפור וגו' לרבות את המשולחת, מכלל דאית בה איסורא קודם שנשתלחה, דלא אתיא שחיטה ומכשרא לה, וכי הדר כתיב וזה אשר לא תאכלו, על כרחין לרבות את השחוטה אתא, דלא אתיא שחיטה ומכשרא לה (ד"ת).
מתני' דלא כר' שמעון כו'. קא סלקא דעתין לאוקומא כר' יהודה דאמר פטר חמור אסור בהנאה, וכגון דלא שוה שקל דלית ליה פדיון ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר פטר חמור (אסור בהנאה) אין פדיה פחות משקל, דאי אית ביה שקל, כיון דמפריק איכא למימר אשה יודעת דפטר חמור אסור, ופרקא ליה בשה כל דהו, ומקדשא בההיא דביני ביני, הכי איתא במסכת בכורות (י' ע"ב).
ולהלן הוא אומר ואנשי קדש. מקשה הב"ה ניליף קרא [קדש] קדש מפיגול ונותר דאסירי בהנאה, י"ל חולין מקדשים לא גמרינן, ועוד דהני דמו טפי דלא איירו בקדושת הבשר אלא בקדושת ישראל.
יכול לא ישחוט ואם שחט וכו' [ת"ל וכי ירחק וכו']. פירוש מדכתיב וזבחת ואכלת חזינן דבקרוב מקום אי אתה זובח ואי אתה אוכל, וכי היכי דאי אתה זובח בין בתמימים בין בבעלי מומים בין בחיה בין בעופות דנפקא לן מתלתא מיעוטי ושחטו ושחט אותו, הכי נמי אי אתה אוכל בין בבעלי מומין בחיה ובעופות.
<h2>דף נח.</h2>
אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך וכו'. ופרש"י דמשום דקרא מדריש בבשר שיצא חוץ למחיצתו, משמע לן ממיעוטא דאותו דאתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה שאינם מקומם דבריחוק מקום אתה זובח, וכי תימא כיון דבהנאה אסירי דנפקא לן למיעוטא דאותו, כל שכן דאסירי באכילה, ולמאי איצטריך לן קרא לאיסור אכילה, י"ל אי לאו דאיגלו לן איסור אכילה בחולין שנשחטו בעזרה בדוכתא אחריתי, לא הוה דרשינן מיעוטא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה למסרינהו בהנאה.
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. דאי מדאוריתא נינהו היכי אמר ר' שמעון מקודשת והא איסורי הנאה נינהו, אלא לאו מדרבנן נינהו ומשום הכי מקודשת (וא"ת) דכל מידי דמדאוריתא שרי ומדרבנן הוא דאסור אי מקדש ביה קדושיו קדושין, וקשה לי הא דאמר רב גדל (פסחים ז' ע"א) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קרדניתא אין חוששין לקדושיו, ופרש רב אחא ז"ל [שאילתא עד] בחטיא קרדניתא דשרירן ויבישן ולית בהו איסורא אלא מדרבנן אין חוששין לקדושיו, אלמא מאן דמקדש באסורי הנאה דמדרבנן, אפקעינהו רבנן לקדושיה, וי"ל התם משום דאיכא למגזר אטו חמץ דמדאוריתא, אבל הכא דשום חולין שנשחטו בעזרה לא אסירי מדאוריתא, לא אפקיענהו רבנן לקדושין.
ורמינהו ר' שמעון אומר חולין שנשחטו וכו'. ה"ג בפ' (אותו ואת בנו) [כסוי הדם] (חולין פ"ה ע"ב) אי אמרת בשלמא דאוריתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה, פירוש אי אמרת בשלמא דאוריתא ובין בהמה בין חיה שנשחטו בעזרה אסירי מדאוריתא כדדרשינן ממיעוטא דושחטו ושחט אותו, ומדינא הוה לן למימר (יבמות צ"ב ע"א) יקוב הדין את ההר, וגזרו אטו קדשים שנפסלו אחר שחיטתן שהן בשריפה, וגזרו הכי בין בבהמה בין בחיה אע"ג דחיה לא הויה קדשים, כיון דמדאוריתא חיה נמי טעונה קבורה גזרו שריפה בין בחיה בין בבהמה אטו פסולי המוקדשין, אלא אי אמרת דרבנן דגזרו בהו רבנן אטו קדשים שנפסלו אחר שחיטתן ובבהמה הוא דאיכא למגזר, וכיון דבהמה גופא שריא לגמרי מדאוריתא, היא גופה גזרה והיכי נגזור חיה דתהוי בשריפה נמי, כן פי' ר"ש ז"ל.
משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובין הבאין כאחד. א"ת והא מצרך צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז, הוה אמינא חליפי שביעית אין יוצאין לחולין, וחליפי חליפין דשביעית לא קדשי כלל למאן דאמר דחליפי חליפין דע"ז שרו, להכי אצטריך למכתב קדש גבי יובל לאשמועינן דפרי שני יוצא לחולין, ואי אשמועינן שביעית הוה אמינא דחליפי ע"ז אם מחליפין אחרים יצאו חליפין ראשונים ונכנסו שניים, י"ל קודש דכתיב רחמנא גבי שביעית למה לי, דנכתוב קרא יובל היא תהיה לכם, ונגמר מע"ז דתופשת את דמיה, ומדכתיב תהיה הוה שמעינן דפרי שני יוצא לחולין מדאיצטריך לאשמועינן דשביעית עצמה תהא בהויתה, קודש למה לי, ולא נהירא וצ"ע, ועוד צ"ע הא דאמרינן תרי מיעוטי כתיבי אמאי לא סגי בחד מיעוטא, וי"ל אי כתב מיעוטא גבי ע"ז הוה אמינא מדין ע"ז מיעטיה קרא ודיניה כשביעית, ואי מיעט גבי שביעית הוה אמינא דיניה כע"ז, ועוד צ"ע למאן דאמר אין מלמדין מיעוטא למה לי.
בישראל שנפלו לו טבלים. והא דלא אוקמא בישראל שנפלו לו תרומות ומעשרות דאי הכי מאי קא משמע כמו שהורמו דמיין. והא דאמרינן (חולין קל"א ע"ב) כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו, התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי לאפרושי, אבל ישראל כיון דאסירא ליה תרומה אין מוציאין אותו מידו.
<h2>דף נח:</h2>
והכא בדשמואל קא מיפלגי וכו'. ומאי משלם לו דמי כולו דקתני דמי חולין ותרומה אבל מעשר לא.
כאן בשכר הבאה ומילוי. א"ת והא קימא לן (לעיל מ"ח ע"א) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף י"ל הכא במאי עסקינן כגון ששכרוהו בי"ד להביא אפר חטאת ולמלאת מי חטאת, ואזל ואייתי, ויהבינהו ניהלה דתישקול איהי אגרא מבי דינא, ובהכי ודאי מקודשת דכמשכון אחרים דמי, ואית דמפרשי דהא דהכא מיירי כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי בההיא הנאה דהוה יהבת שוה פרוטה למי שיביא אפר חטאת ומי חטאת לקדש ולהזות עליך, דהא קי"ל (לעיל י' ע"ב) בהנאת מלוה מקודשת.
מתני' האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' מקודשת לשני. ונראה דהא קא משמע לן אע"ג דמקמי הכי דבר הראשון עם האשה על עסקי אשה וקדושיה, ואמר לה על ידי שליח אשלח לך קדושין, ובא השליח וקדשה לעצמו ולא הודיעה שהוא שלוחו של שני, אפילו הכי מקודשת, ולא מצית אמרה אי הוה ידענא דפלוני שוייך שליח לא הוה מקדישנא ליך.
הכי גרסינן בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. פירוש אי האי שני כהן הוא, אף על פי שהראשון ישראל אכלה בתרומה בשביל שני מדאוריתא, דקיימא לן דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. ואית דגרסי בת כהן לישראל תאכל בתרומה, פירוש אף על פי שהראשון ישראל הוא, לא פסלה לה מלאכול בתרומה אם השני כהן.
<h2>דף נט.</h2>
הוה אמינא חבירו וכו' דסבר לא טרח. א"ת (אי) נימא ליה היכא דטרח כי סבר נמי לא טרח מאי הוי, י"ל כיון דמסתמא לא טרח ולא עלה בדעתו שיטרח יותר בשבילו, כל מה שהולך משם ואילך לא הוי בכלל שליחותו, אבל שלוחו דטרח מסתמא אסיק אדעתיה דאי לא משכח לה בההוא דוכתא טרח טפי, הילכך כי טרח טפי אשתכח דבכלל שליחותו הוי דמראה מקום הוא לו.
אתי איניש אחרינא ומקדיש לה. ואף על גב דאמרינן (סוטה ב' ע"א) ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, י"ל שמא יקדמנו אחר ברחמים, (מו"ק י"ח ע"ב) א"נ בזיוג שני הוה.
אדהכי אתי איניש אחרינא וזבין לה. ואף על גב דאמרינן (סוטה ב' ע"א) שדה פלוני לפלוני, הא איפשר דאיהו זבין לה לבסוף.
ליד האשה וכו'. מיהו אם החזירה לו המעות כדי לסתור הקדושין, נראה דודאי חוזרת אפילו לריש לקיש, וליתא.
איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. כגון עוצבא שחשב עליה לישיבה.
<h2>דף נט:</h2>
אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. א"ת לריש לקיש נמי תקשה, דהא ריש לקיש מודה בדבור גרידתא דאתי דבור ומבטל דיבור, כדתריצנא שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי, י"ל ודאי הוה סליק אדעתיה דמקשן דמחשבה דטומאה כמעשה זוטא דמי, כיון דמחשבה גרידתא מהנייא לשוייה מנא שיקבל טומאה, אבל לא הוה סלקא דעתיה דכמעשה רבה דמי, ומשום הכי הוה מקשי לר' יוחנן, ואית דלא גרסי איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן, אלא איתיביה סתמא, ותלמודא הוא דמקשה בין [לריש לקיש בין] לר' יוחנן, ואית דמפרשי לה בטבעת שאם היתה מיוחדת לבהמה וחשב עליה לאדם יורדת לידי טומאה במחשבה ואינה עולה אחר כך מידי טומאה אלא בשנוי מעשה, ולא אפשר לפרושה הכי לפום הך סוגיא, דהיכי הוה מתרצא ליה למקשן ברייתא (וד)לר' יוחנן וריש לקיש מהכא, (הוא) [הא] כיון דקתני יורדין לידי טומאתן במחשבה, אלמא מחשבה מפקא מידי מעשה רבה דהיינו יחוד לבהמה.
קשיא הלכתא אהלכתא. א"ת למאי דסלקא דעתך השתא תיקשי מתני' עליה דרב נחמן, דקתני גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל, וכי תימא הוה סלקא דעתין דכי היכי דאיתותב ריש לקיש ממתני', איתותב נמי רב נחמן מינה, הא ליתא דהא ר"נ גבי מתני' אמרה, י"ל אי לאו דפסק תלמודא הלכתא כר' יוחנן אפילו בקדמיתא, מתני' לא הוה קשיא לן אדרב נחמן, דהא מצינן לתרוצי דמתני' דבור ודבור הוא, ואתי דבור ומבטל דבור, אבל הגט אינו יכול לבטל שלא יחזור ויגרש בו, [ואע"ג] דכתיבת הגט [לא] הויא מעשה רבה שהרי אינה מתגרשת אלא בנתינת הגט, מעשה זוטא מיהא הוי, אבל השתא דפסק תלמודא כר' יוחנן אפילו בקדמיתא, קשיא אמאי לא מצי לבטולי גיטא נמי אף על גב דאיכא מעשה, דכתיבת הגט הוי כמעשה זוטא, ודמי לנתינת מעות ליד האשה דקיימא לן בההיא נמי חוזרת.
ושמואל אמר לאחר שלשים פקעו קדושי שני כו'. אבל בתוך שלשים מקודשת לשני מספק, דדילמא מאית ראשון בתוך שלשים ואשתכח דלא גמרי קדושי ראשון ותפסי קדושי שני, ואע"ג דבעל מנת שתצא חמה מנרתיקה, אם מת קודם שתצא חמה חיילי קדושי למפרע כשתצא חמה מנרתקה, כדמוכח בהדיא בסוף פרק מי שאחזו (גיטין ע"ז ע"א) התם הוא דקאמר בלשון תנאה, אבל הכא דקאמר בלשון לאחר ל', משמע דאם הוא קיים לאחר ל' גמרי קדושי, ואי לא לא גמרי.
אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וכו' ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום [וכו']. צ"ע אמאי לא נקט בשלשתן לאחר שלשים יום, דכיון דמספקא ליה לרב אי תנאה הוא ודאי [דקמא הוי קידושי], אי חזרה הוי דבתרא קדושי, אבל לר' יוחנן דאמר אפילו מאה תופשין בה, ודאי דוקא כי האי גונא דזמנו של זה תוך זמנו של זה, אבל אי מקדשי לה כולהו לאחר שלשים יום, דקמא בלחוד הוו קדושין, שהרי לא הניח מקום לגמור בה קדושין.
<h2>דף ס.</h2>
עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופשין בה. פרש"י ז"ל מדלא קאמר אפילו מאה מכולן צריכה גט, אלא אפילו מאה תופשין בה, שמע מינה דרבי יוחנן מדינא קאמר, דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק, ולאו מספקא קאמר לה, והיינו דאזיל ומקשה אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי, תתיבם ואין בכך כלום, אלמא פשיטא ליה דלא הוי חזרה, וא"ת והא אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, והיאך תופשין בה שנים, וכדאמר רבה בריש פ"ק (ז' ע"א) חציך מקודשת לי אינה מקודשת, י"ל שאני הכא דכי מקדש לה שני עדין לא נגמרו כלל קדושי ראשון, ונמצא דאין שני מקדש חצי אשה אלא לגמרי קא מקדש לה, וכיון שנמצאו קדושי שני מקום לחול, לאחר שלשים נמי לא פקעי, וקדושי ראשון נמי לאחר שלשים הדרי וגמרי בה מעכשיו, דבשעה שקדשה הראשון הרי כולה קדיש לא חציה, ואע"ג דתנן (גיטין פ"ב ע"א) המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין, ובגמ' בעי ר' אבא בקדושין היאך, ובתר דבעיה הדר פשטה בין לר' אליעזר בין לרבנן ויצאה והיתה, י"ל התם הוא דאיכא למימר אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, דכיון שהראשון אינו מקדשה לגמרי שהרי שייר בה שיור לעולם וקדשה חוץ משמעון, ומצי שמעון (למסרה) [לאסרה] עילויה אי מקדש להו סתם הלכך לא הוו קידושין, אבל הכא הרי לא שייר בה שיור לעולם אלא עד ל'. ולית הלכתא כר' יוחנן, אלא לגמרי קא מקדש לה אי תנאה הוי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דקמא לאו קדושי, דקי"ל כרב וכדפסק אביי אליביה, ואפילו לר' אליעזר דסבירא ליה שאם קדשה חוץ משמעון [מקודשת], נראה דהתם היינו טעמא דלא הוי חצי אשה לר' אליעזר משום דקדושי דידה אהני למסרה אעלמא, וקידושי דשמעון אי מקדש לה בתר הכא לאסרו אראובן הילכך לא הוי חצי אשה, אבל הכא הא תוך ל' כולי עלמא מצו לקדושה הלכך חצי אשה הוי, מיהו לא קיי"ל כר' אליעזר, דכיון דמשייר בה שיור לעולם חצי אשה היא, א"נ דכתיב ויצאה והיתה וגבי גט כתיב ספר כריתות, ועוד נראה לומר דהתם הכי נמי דאיתא לדר' יוחנן, היכא דאמר בפרוש הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום, וכל תוך ל' אני מניח מקום לתפוש בה קדושי אחר, ולא הוי חצי אשה כדכתיבנא, אבל היכא דאמר מעכשיו לאחר שלשים לא קי"ל כר' יוחנן, [ו]לאו שיורי קא משייר אלא לגמרי קא מקדש לה אי אמרינן דתנאה הוי, ואי חזרה הוי דבתרא בלחוד הוו קדושין, אבל מאמצעי ודאי אינה צריכה גט, וכדפריש אביי לטעמיה דרב. ולישנא דמתני' צ"ע לר' יוחנן, דקתני מקודשת ואינה מקודשת דמשמע דמספקא לן מלתא, ולר' יוחנן הוה ליה למתני שניהם תופסין בה אי נמי מקודשת לשניהם, ועל כרחין לר' יוחנן פשיטא ליה דתנאה הוי, מדמקשינן יבומי נמי תתיבם, ואפשר לומר דר' יוחנן מוקים מתני' כגון שקדשה שני בתוך שלשים וא"ל ג"כ הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ומקודשת ואינה מקודשת עד לאחר שלשים [ולאחר שלשים] פקעו קדושי שני וגמרי קדושי ראשון, וכי א"ר יוחנן אפילו מאה תופסין בה בכגון מלתא דאביי אמרה שכל אחד מקדשה בתוך זמנו של חברו, דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק בתוך זמנו כדכתיבנא, אי נמי דהכי קאמר מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, אם קדשה שני מעכשיו לאחר עשרים יום, שאינה כשאר נשים שהן מקודשות לגמרי דלא תפסי בהו קדושי אחר, דהכא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, ואם בא אחר וקדשה תפסי בה קדושין בהדיהו. וצ"ע מה שפסק הר"מ דאפילו מאה תופסין בה מספק, כמאן, אי כר' יוחנן הא לאו ספוקי מספקא ליה כדכתיבנא, ואם כרב הא פריש אביי דמאמצעי אינה צריכה גט, וכן צ"ע מה שכתב שאם אמר לו הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני דמקודשת מספק, והתם בפרק המגרש פשיטא ליה לר' אבא דכי היכי בגירושין סבירא להו לרבנן שאם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינו גט, הוא הדין בקדושין, וגבי גירושין כתב הרב (פ"ח ה"ח) שאם אמר חוץ מפלוני שאינו גט כלל. וזה הלשון כתב הרב בהלכות אישות פ"ז (הי"ב י"ג).
גט להוציא ומיתה להוציא. הלכך יבומי אין מתיבמת, אבל צריכה חליצה דלא אלים גמר שגומרת למשריה לגמרי.
איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר. וא"ת נימא איכא ביניהו כגון שקדשה בשטר ונתקרע בתוך שלשים, לרב הונא הוו קדושין, לרב יהודה לא הוו קדושין, יש לומר הא לרב יהודה [נמי] הוו קידושין מיהא מספק וצריכא גט, דרב יהודה לאו מפשט פשיטא ליה דלא הוו תנאה, אלא ספוקי מספקא ליה אי אמרינן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי או לא, ולהכי נקט איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין. דלרב הונא לא הוו קדושי כלל, לרב יהודה הוו קדושי ספק, והיינו דנקט נמי גבי גירושין איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד, דלרב הונא מגורשת ולרב יהודה צריכה גט אחר, אבל לא קאמר שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהיכי נימא לרב הונא הוו קדושין לרב יהודה לא הוו קדושין, הא לרב יהודה קדושי ספק מיהא הוו, להכי עדיף ליה למימר שנתקרע הגט או שאבד, דלרב הונא אינה צריכה גט אחר, ולרב יהודה צריכה גט אחר.
<h2>דף ס:</h2>
ואי אתמר כו' דאיהו לא כסיף למתבעיה. הוה מצי למימר ואי אתמר בהא, בהא א"ר יהודה, אבל בהא דלקרובה קא אתי אימא מודי לרב הונא, אלא דעדיפא מינה שני דתרויהו צריכי לרב הונא, וצריכי לרב יהודה, ומשום דהלכתא כרב הונא נקט תלמודא כולא מילתא אליבא דרב הונא.
נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים. וכי תימא אין לו [אח] מאי נפקא לה מילתא דתהוי גרושה כיון שאינה זקוקה ליבם, ליתא דניחא לה דתהוי גרושה כדי שלא תמשוך אלמנותה, אי נמי הכי קאמר אי ניחא (ליה) [לה] דתתיב להו אשתכח דהוי גרושה, ונפקא מינה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עד שלא נתנה, אי נמי אם היו לו שני אחין ומת אחד מהן, נותנ[ת] לבנו ורואין כאלו אביו קיים, שאם נתנה לאחד מן האחין קיימה תנאה ואינה צריכה לתת מחצה לזה ומחצה לזה.
אבל דכולי עלמא תנאה הוי. א"ת דכולי עלמא לי וליורשי, והכא בהא פליגי רבנן סברי דל[א] הוי תנאה, הילכך אע"ג דמקיים תנאיה אין גט לאחר מיתה, ורשב"ג סבר תנאה הוי, י"ל זקוקה ליבם משמע שהיא מתיבמת, ואילו לרב יהודה מספקא ליה [אי] הויא תנאה או לא, [ע"כ] אינה מתיבמת דדילמא תנאה הוי, אלא חולצת ולא מתיבמת, וכן פירש הראב"ד ז"ל, אבל יש מפרשין לא נתנה זקוקה ליבם חולצת ולא מתיבמת, וכ"כ הר"מ (פ"ח מגירושין הכ"ב), ולא ידענו טעם לדבריו, דאי משום דקא אמרה איהי תנו (לי) [ל]בעלי ואתן, אם כן מחלץ [נמי] לא תחלוץ שהרי היא מגורשת, וכמאן דאמר תנאה דמי.
אדמפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בעל מנת. מהכא משמע דלרב יהודה דסבירא ליה דפליגי רבנן עליה בעל מנת לאו למימרא דלא הוי גיטא כלל, אלא גט ואינו גט דמספקא להו אי תנאה הוי אי לא, דאי סלקא דעתך דלאו גיטא הוא כלל, מאי האי דמקשינן אדמפלגי במהיום ולאחר מיתה לפלגו בעל מנת, והא תרי פלוגתא נינהו, דבעל מנת סבירא ליה שאינו גט כלל, ובמהיום ולאחר מיתה מספקא להו, אלא שמע מינה דבתרוייהו סבירא להו לרבנן גט ואינו גט, דכל היכא שאין הלשון מבואר בהדיא שהוא מקדשה או מגרשה מעכשיו מספקא להו לרבנן אי תנאה הוי [או] (ד)דילמא פשיט להו עד דלקיים תנאיה אינו רוצה שיחולו הקדושין או הגירושין כלל.
לא צריכא אף על גב דנקיט זוזי בעיסקא. ובריתא פרושי קא מפרשי מתני', דכי קא קתני ואם הראה (אצל השולחני) [על השולחן], אפילו אצל שולחן דידיה קאמר שהוא שלחני דנקיט זוזי בעסקא.
על מנת שיש לי במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו [אינה מקודשת]. פירוש אם יש לו במקום רחוק משם אינה מקודשת, אבל אם יש לו במקום קרוב נראה דמקודשת, והכי מוכח מאי דאמרינן בגמ' מהו דתימא אמר לה מאי נפקא לך מינה אנא טרחנא ומייתינא, אלמא שאם יש לו במקום קרוב מקודשת, והא דתנן (לעיל מ"ט ע"ב) על מנת שביתי קרוב לבית המרחץ ונמצא רחוק כו', התם משום דאיכא דניחא ליה במקום רחוק, דגריעא ליה ביתא משום אוירא דבית המרחץ, ואפשר דהכא נמי מצי אמרה פירות דהאך בקעה חשיבי טפי מפירות בקעה זו, מיהו אי חשיבי כפירות מקום שאמר(ה לו) לה, ודאי נראה דמקודשת. וכתב הר"מ בפ"ז (מאישות ה"ג) הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום (קרוב) [הרי] זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה ע"כ, ואין הדבר זה מחוור, דבשלמא על מנת שיש לי בית כור עפר סתם, אע"ג דלא ידעינן ליה ארעא דילמא אית ליה ארעא במדינת הים, אלא ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני הרי בידיני לשאול ולמיקם עליה דמלתא אם יש לו בית כור עפר במקום פלוני בההוא דוכתא דקאמר, וכן על זה שהשוה הרב זוזי ובית כור עפר, יש להשיב דבשלמא בית כור עפר אם אין לו באותו מקום אשתכח דלא אקיים תנאה, אלא זוזי מצי למימר אנא מיתינא להו בההוא דוכתא, מה שאין כן בבית כור עפר דנהי דבפירי איכא למימר אנא טרחנא ומיתינא, אבל איהי ניחא לה דלהוי ליה שדה באותו מקום, מיהו אי אמר על מנת שיש לי היום מאתים זוז במקום פלוני, בעינן דלהוו ליה זוזי בההוא יומא באותו מקום, והיינו טעמא דלא קתני על מנת שיש לי במקום פלוני אלא גבי בית כור עפר, ממורי נר"ו.
צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי וכו'. (אלא) [ולא] זו אף זו קתני, וא"ת בשלמא מתנייתא, אלא מתניתין דלא קתני בה חיישינן שמא יש לו תרתי למה לי, י"ל ממתניתין נמי שמעינן לה מדקתני זוזי [ו]קרקע בהדי הדדי בחד לישנא, אלמא אשויי קא משוי להו, והא קא משמע לן כי היכי דגבי זוזי אם יש לו מקודשת ודאי ואי לאו מקודשת מספק, הוא הדין גבי קרקע.
לא צריכא דנקט בדיסתוון. א"ת למה לי לאשמועינן גבי זוזי אף על גב דנקיט להו בעיסקא ולמה לי לאשמועינן גבי ארעא אף על גב דנקט בדיסתוון, י"ל צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי, התם הוא דלא אתיהיב עסקא גביה להוציא ממנו לצרכיו, אבל ארעא דכל שתא ושתא נקיט אריסותיה ומתהני מיניה לאלתר אימא הוו קדושין, קמ"ל.
<h2>דף סא.</h2>
היו שם נקעים כו'. פירוש כגון שהקדיש שדה אחת ויש בה נקעים עמוקים וכו' ובא לפדותו, אין נמדדין עם השדה אלא פודה אותן בשוויהן.
נהי דבהדי ארעא לא קדשי, נקדשו באפי נפשיהו. כיון שהם עמוקים עשרה טפחים דינא הוא שלא יהו נמדדין עם שאר השדה, אלא נקדשו באפי נפשיהו לפום שיעורא דקרא (ויקרא כ"ז ט"ז) דהיינו זרע חומר שעורים וגו', ונפקא מינה בין היכא דנמדדין עמה ובין היכא דנמדדין באפי נפשיהו, דכשנמדדין עמה מותחין חבל מראש השדה לראש השדה, ואם נמדדין באפי נפשיהו מותחין בתוך הנקעים וחושבין מקום מדרון שבהם, וצ"ע מנא ליה לתלמודא דכי קתני אין נמדדין עמה דבשווייהן נמדדין, דילמא עם השדה אין נמדדין, אבל באפי נפשיהו נמדדין, ואפשר דמיקם קים ליה דכי קתני אין נמדדין עמה, אין נמדדין לפום דינא דקרא קאמר.
אי הכי אפילו פחות מכן נמי. דבשלמא מעיקרא הוה אמינא כי קתני פחות מכן אנקעים, אי נמי לא הוה סלקא דעתין דקפדינן בראוי לזריעה, הלכך פחות מכן שאין נראין כשני מקומות נמדדין עמה. נראה דהשתא דמוקמנא לה בנקעים מלאים מים, אי אתה צריך לומר דהיכא שאין מלאים מים בהדי ארעא לא קדשי, אלא בהדי ארעא נמי קדשי ואין חושבין מקום מדרון שבהן, ומנא אמינא מדאמרינן בשמעתין הכא מאי, להקדש מדמינן לה פירוש ונמדדין בהדי בית כור, דאי משום דנמדדין באפי נפשיהו למנין זרע חומר וגו', הא אפילו קב וחצי קב נפדין לשיעורא דקרא.
מתני' ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד וכו' אינו תנאי שנאמר אם יעברו וגו'. מדכפליה לתנאיה ואמר אם יעברו, ואם לא יעברו, שמע מינה דבעינן תנאי כפול, ואי לא כפיל ליה קא חייל מעשה ועקר ליה לתנאה, ופלוגתא דר' מאיר ור' חנינא בן גמליאל במתני' גבי תנאי כפול היא מדקאמר ר' חנינא צריך (שיהיה) הדבר לאומרו, מיהו הוא הדין דפליגי בשאר דיני תנאי דר' מאיר יליף כל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן, ור' חנינא סבירא ליה דלא בעינן בכולהו תנאי דלהוו דוקא כתנאי בני גד ובני ראובן. ולרבי מאיר דוקא כגון בני גד שהחזיקו בארץ גילעד דלא אתי תנאה ועקר לה לחזקה אם אין התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן, אבל מאן דמקני שדה לחבריה בכסף או בשטר וחזקה, ואמר לו הרי שדה זו קנויה לך לאחר ל' יום על מנת שתתן לי בתוך ל' יום מאתים זוז, אע"ג דלא כפליה לתנאיה הוי תנאה כיון שלא ירד עדין בקרקע, וראיה לדבר זה מהא דאמרינן במס' י"ט (ביצה כ' ע"א) ההוא דאמר הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי, משום דאמר ולנסיב ברתאי אמרינן התם דארבע מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי שקיל ואי לא בעי לא שקיל, אבל אי אמר הבו ארבעה מאה זוזי לפלניא אי נסיב ברתאי, אי נסיב ברתיה יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה.
ואלו הן דיני תנאין לרבי מאיר, תנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ותנאי בדבר אחד ומעשה דבר אחר, תנאה דאיפשר לקיומי ע"י שליח. תנאי כפול גמר ליה מדכתיב אם יעברו ואם לא יעברו, ואמרינן בגמ' שפיר קאמר ליה ר' חנינא בן גמליאל, ומשני אם כן נכתוב אם לא יעברו ונאחזו בתוככם, בארץ כנען למה לי, שמע מינה לתנאי כפול הוא דאתא, ולאו למימרא דאי לא אייתר ליה בארץ כנען לא הוה מהני כפילא, דהוא הדין דהוה מהני, אבל אנן לא הוה מצינן למפשט מינה [דבעי] תנאי כפול אי לאו דאייתר לן בארץ כנען, דהוה אמינא ואם לא יעברו לאו לכפולא אצטריך אלא לגופיה איצטריך כדרבי חנינא בן גמליאל, הלכך האומר הרי זה גיטיך מעכשיו אם תתני לי מאתים זוז, ואם לא תתן לא יהיה גט אלא לאחר שלשים, אף על גב דאיצטריך כפילא למימר שאפילו לא תתן יהיה גט לאחר שלשים, תנאי כפול הוי ועקר ליה למעשה, דאי לא יהבה ליה לא חייל עד שלשים יום.
ופשט רבינו האיי ז"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול, ואף על גב דבכמה דוכתי בתלמודא כשמזכיר תנאין אינו מזכיר כפילת התנאין, פרש"י לאו למימרא דלית לן דר' מאיר, אלא דלא איכפת תנא למיתני בכל דוכתא ודוכתא כפלה דתנאה, תדע דרבי מאיר גופיה מצינו שלא הזכיר כפל התנאי, דתניא (לעיל י"ט ע"ב) הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, והתם ודאי בדכפיל ליה לתנאיה מיירי, דאי לא, תיפוק ליה לרבי מאיר משום דלא הוי תנאי כפול, ומאי איריא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה, ומייתו ראיה דהלכתא כר' מאיר מדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי (גיטין ע"ה ע"ב). וכתב רב האיי ז"ל דדוקא בתנאי שהוא בלשון אם בעי ר' מאיר תנאי כפול, וכן במעכשיו, וכן כתב הר"מ (פ"ו מאישות הי"ז), ותמיהא מילתיה טובא, חדא דהאך פלוגתא דר' מאיר ור' חנינא בן גמליאל איתניא בהא מתני' גבי תנאין דעל מנת, ועוד דתניא בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ו ע"א) בהדיה על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים, אע"ג דלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי, אם תניקי ואם לא תניקי, דברי ר' מאיר, ואפשר לומר דר' מאיר ודאי בעל מנת נמי בעי תנאי כפול, אבל אנן לא סבירא לן כותיה בעל מנת דכיון דקימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלים תנאה דעל מנת, ועוד דמפליגי רבנן עליה התם [ו]הלכתא כרבנן, דאלו הכא בהאך מתניתין לא פליג עליה אלא רבי חנינא בן גמליאל, ורבנן דפליגי עליה בעל מנת איכא למימר דבעל מנת בלחוד הוא דפליגי עליה, ולא נהירא דאדרבה משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלים ליה מעכשיו וקליש ליה תנאה. ואיכא דאמרי דלית הלכתא כר' מאיר, דלא אשמועינן תנאי כפול ושאר דיני תנאין אלא לר' מאיר ויחידאה הוא, והא דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע (גיטין ע"ה ע"ב) התם לשופרא דגיטא אתקין הכי, אבל בעלמא לא בעינן תנאי כפול, ודאתקין שמואל בגיטא, [כמו דאתקין רב יהודה בשטר זביני (שם פ"ו ע"א)] דעבדי, [עבדא] דנן פטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי מלכא ומלכתא וכו', התם [ודאי] טעמא משום שופרא דגיטא, דאי מומין שבגלוי הא קא חזי להו, ואי דגואי לא אכפת ליה, נמצא גנב, או קוביוסתוס הגיעו, לסטים מזוין, או מוכתב למלכות, אומר לו הרי שלך לפניך, הכא נמי לשופרא דגיטא. ויש מן הגאונים שפוסקים כר' מאיר בגיטין וקדושין אבל בממונא לא, וכתב הר"מ (שם הי"ד) על סברא זו דאין לסמוך על זה, שכפילת התנאי עם הארבעה דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים, ותנאי זה לא היה בגיטין ולא בקדושין ע"כ, ויש לתרץ סברת אלו הגאונים דספוקי אסתפקא להו הלכתא כמאן אי כר' מאיר אי כר' חנינא בן גמליאל, ובגיטין וקדושין פסקו לחומרא כר' מאיר.
הן קודם ללאו, כשהוא מתחיל להתנות בקיום המעשה, ואחר כך מתנה לבטל המעשה בבטול התנאי, זהו הן קודם ללאו, כגון אם יעברו ונתת ואם לא יעברו ונאחזו, אבל לאו דוקא שיקדים לשון הן, דהוא הדין דמהני אם הקדים להתנות בלשון לאו, כגון אם לא ימנעו בני גד ובני ראובן מעבור אתכם את הירדן ונתתם וגו', ואם ימנעו ונאחזו בתוככם, וראיה לדבר דכתיב אם לא שכב איש אותה הנקי ואם לאו חנקי, כדמשני בגמרא (לקמן ס"ב ע"א) לר' מאיר, ולא הוי לאו קודם להן דאם לא שכב מקרי הן, לפי שהוא מתחיל להתנות באמתות דברי האשה שהיא אומרת טהורה אני, ואם מקדים לאו קודם להן ואח"כ חוזר וכופל הלאו הוי תנאיה תנאה, דהא אתקין שמואל (גיטין ע"ה ע"ב) בגיטא דשכיב מרע [וכו' אלא אמר רבא] אם לא מתי לא יהיה גט, אם מתי יהיה גט, אם לא מתי לא יהיה גט. וא"ת הן קודם ללאו מנא לן, אי משום דכתיב אם יעבור ונתתם ואם לא יעבור ונאחזו, דילמא בין הן קודם ללאו בין לאו קודם להן בתרוייהו הוי תנאה, ומשה רבינו חדא מינייהו נקט, וכל שכן דאיכא לאקשויי הכי אתנאה בדבר אחד ומעשה בדבר אחר מנא ליה לר' מאיר, דילמא מעשה כי הוה הכי הוה, וכן הוא הדין לתנאי ולמעשה בדבר אחד, ולמעשה קודם לתנאי, ולתנאי קודם למעשה שאי אפשר לקיימו, יש לומר כיון דקרא אתא לאשמועינן בהאי תנאי דבני גד ובני ראובן דיני תנאי דעלמא, דהא אייתר לן בארץ כנען כי היכי דניליף בעלמא תנאי כפול, דמסתמא אית לן למימר שכל תנאי שאינו כאותו תנאי אינו תנאי.
ורש"י ז"ל פירש דלא פליג ר' חנינא בן גמליאל בהדי רבי מאיר אלא בתנאי כפול, אבל לא בשאר דיני תנאי, תדע מדקאמר צריך היה הדבר לאומרו, אלמא לא פליג אלא אתנאי כפול משום דצריך היה הדבר לאומרו, פירוש לדברי הרב, דלא פליג אשאר דיני תנאי בר מהן קודם ללאו דלא שייך לר' חנינא בן גמליאל כיון דלא בעי תנאי כפול, וקשיא לן עלה הא דאמרינן בשלהי השוכר את הפועלים (ב"מ צ"ד ע"א) אימא סיפא וכל תנאי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל, מאי האי ר' מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר חנניא משום ר' מאיר אומר אם תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי, ואם מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא ר' מאיר הוא, ורבנן פליגי עליה, והא דאמר ר' חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו, פליג אתנאי כפול שהוא נראה מפורש מדאיצטריך למכתב אם לא יעברו, והוא הדין אשארה, ועוד כיון דפליג אתנאי כפול ממילא פליג אכולהו אינך, דהא איכא למימר דבין תנאי קודם למעשה בין מעשה קודם לתנאי הוי תנאה, וכן בכולהו, ומשה רבינו חד מיניהו נקט. דבשלמא לר' מאיר כיון דאייתר לן בארץ כנען, לאשמועינן תנאי כפול, גמרינן נמי מינה לכל דיני תנאי דכל שאינו כאותו תנאי אינו תנאי כדכתיבנא.
תנאי קודם למעשה, לא שהיה צריך דליהוי קיום התנאי קודם למעשה, דהא בני גד ובני ראובן לאלתר החזיקו בארץ הגלעד, דכתיב בנו לכם ערים וגו', ואף על פי שעדין לא קיימו תנאם, ועוד דהא אם מתי אם לא מתי, דגיטא מחיים קא יהיב ליה דאין גט לאחר מיתה, ואפילו הכי הוי תנאיה תנאה, ותנאי קודם למעשה דקא בעי ר' מאיר לאקדומי תנאי, בדיבוריה הוא דקא מצריך כגון אם יעבור ונתתם, והא דתנן (לעיל ס' ע"א) הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ליך מאתים זוז, לא הקפיד התנא לשנות לשון התנאי, אבל צריך שיאמר אם אתן לך מאתים זוז הרי את מקודשת. תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, לאפוקי הרי זה גיטך אם תחזירי לי הנייר (גיטין ע"ה ע"א), ואי קשיא הא דאמר רבא (סוכה מ"ג ע"ב) הילך אתרוג זה במתנה נטלו ויצא בו החזירו לו יצא, והא התם דתנאי ומעשה בדבר אחד, י"ל שאני התם כיון דקי"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומהשתא קא חיילא מתנה, כשהוא מתנה שיחזירו לו הוה ליה כמי שמתנה בדבר אחר, דטעמא מאי לא הוי תנאי תנאה כשהתנאי ומעשה דבר אחד, משום דכיון דבמעשה גופיה קא מתנה כגון אם תחזירי לי את הנייר, מחזי כמאן דמעקר ליה למעשה, הילכך לא הוי תנאה, אבל היכא דמקני ליה מידי מעכשיו, כשמתנה שיחזירהו לו אחר כך לא מחזי כמאן דעקר ליה למעשה והוי תנאיה תנאה, והכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב) גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר, אמר רב אשי הא מני רבי היא דאמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, פירוש וכיון דמגרש לה מעכשיו, כי מתנה שתחזיר לו את הנייר תו לא חשבינן [תנאי בדבר אחד] ומעשה בדבר אחר. תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח, לאפוקי חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז (כתובות ע"ד ע"א) דכיון דאי אפשר לקיומי מעשה על ידי שליח, לא הוי תנאיה תנאה, ובהא לא אשכחן דפליגי רבנן ור' מאיר, משום הכי משמע דדברי הכל, וטעמא דמילתא דכיון דמעשה חשיב כולי האי דאי אפשר לקיומי על ידי שליח כגון חליצה, מעשה רבה ואלים טובא ואין כח בתנאי לעקרו, ועוד כיון דמעשה אי אפשר לקיומי על ידי שליח ותנאה (אי) [הא] אפשר להעשות על ידי שליח, אינו בדין שיהא כח בתנאי לעקור המעשה בבטולו, מיהו מדאמרינן עלה בפ' המדיר (כתובות ע"ד ע"א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי על ידי שליח וכו', משמע דלאו מסברא קאמרינן דלא הוי תנאה, אלא משום דגמרינן מבני גד ובני ראובן, וצ"ע. ועוד יש תנאי אחר והוא תנאי שאי אפשר לקיימו, כגון על מנת שתרדי לתהום או שתעלי לרקיע (גיטין פ"ד ע"א), דאינן אלא כמפליגה בדברים ולאו תנאה הוא, וההוא ודאי נפיק לן מסברא ולא צריך למגמר מתנאי בני גד ובני ראובן.
רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כך יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. פירוש אין צריך לומר שיש במשמע שלא ינחלו בארץ גלעד, דמכלל הן אתה שומע שאם לא יעברו לא תתנו להם כלל מארץ גלעד, אלא אף בארץ כנען הייתי אומר שלא ינחלו, שאי אתה שומע כן מכלל התנאי, משום דסברא היא שלא ינחלו בארץ כנען מאחר שלא עזרו בכבוש אותה הארץ, ועוד שכבר זכו בה עשרת השבטים, כי הנחילם משה את ארץ הגלעד, ואף על פי שעל תנאי הנחילה להם, אין להפסיד את שאר השבטים מחלקם בארץ ישראל מפני שלא קיימו בני גד ובני ראובן תנאם. ואי קשיא לך הא דאמרינן בגמרא ור' חנינא בן גמליאל אמר אי לא כתיב רחמנא בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד בארץ כנען (כלל) כלל לא, אלמא דטפי מסתבר שינחלו בארץ הגלעד משינחלו בארץ כנען, והא מדקתני שאף בארץ כנען לא ינחלו מכלל דטפי הוה פשיטא לן שלא ינחלו בארץ הגלעד, וכן משמע ממאי דאמרינן בגמרא והא (ד)לא דמו משל למתניתין התם קתני יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד, י"ל ודאי טפי מסתברא שינחלו בארץ גלעד שהיו בכבושה, ולא שינחלו בארץ הכנעני כדכתיבנא לעיל, אבל ממשמעות התנאי אי לא כפלי הוא, משמע מיניה טפי שלא ינחלו בארץ הגלעד דמכלל הן אתה שומע לאו, דמדקאמר אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד, הא אם לא יעברו לא תתנו להם ארץ הגלעד, ומיהו קתני שאף בארץ כנען לא ינחלו, והא דאמרינן בגמרא הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד, דכיון דאהדרינהו קרא לנחלה, מסתמא לנחול בארץ הגלעד אהדרינהו שהיו בכבושה, כן פירש הראב"ד ז"ל.
<h2>דף סא:</h2>
משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק כו', מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים, כפלו גרם לו. דאי לא כפליה כלל היה במשמע שאם לא יתן מאתים זוז לא ירש כלל, דמכלל הן אתה שומע לאו, וכדתנן שאלמלא כן היה במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו, ואין כאן עקירת ירושה דהא לא קא עקר לה, שאם היה נותן מאתים זוז היה יורש, לכך הוצרך לכפול להחזירו בתורת ירושה (ש)אם לא יתן, וצריך הוא לומר בשאר נכסים, שאם לא אמר אלא ואם לא יתן ירש עם אחיו, היה במשמע יירש עם אחיו בשדה זו, שיטול בה השליש, דמסתמא לא קאמר שירש עם אחיו בשאר נכסים כיון שחלקן לאחיו, וכדאמרן לעיל אי לאו בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד כו', לכך הוא צריך לפרש ולומר דירש עם אחיו בשאר נכסים, כי היכי דאיצטריך בתנאי בני גדי ובני ראובן ונאחזו בתוככם בארץ כנען.
ומקשינן והא לא דמי משל למתני' התם קתני כו'. פירוש כי היכי דקתני שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו, אלמא דאיצטריך כפילה [לארץ] גלעד ולארץ כנען, הכא נמי הוה ליה למתני מי גרם לו לירש עם אחיו כלל כפילו גרם לו, ואמאי נקט בשאר נכסים, דמשמע דבמתני' לא איצטריך כפלא אלא לארץ כנען.
לא קשיא הא מקמי כו' הא לבתר כו'. פירוש לבתר דאמר ליה ר' מאיר ונאחזו, הדר קאמר ליה דאי לא כתב בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ הגלעד, ועלה קאמר משל למה הדבר דומה כו' דמי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים כפלו גרם לו, שכפל ופירש ואם לא יתן ירש עם אחיו היה במשמעו ירש עם אחיו בשדה זו, ור' מאיר מודה הוא במשל זה אלא דסבירא ליה ונאחזו בתוככם כל דאית לכו משמע, כן פרש"י. ויש מפרשים מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים כפלו גרם לו, שאם לא כפל תנאו כלל היה במשמע שאם לא יתן יחלוק באותה שדה, דאף על גב דגבי תנאי בני גד ובני ראובן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו, התם משום דאיכא למימר רחמנא קנסינהו מפני שלא עברו עם אחיהם את הירדן, אבל הכא מסתמא לא בא להוציאו משום ירושה, לכך הוצרך לכפול ולומר ואם יתן יירש עם אחיו בשאר נכסים, ולאו דוקא נקט בשאר נכסים, הוא הדין אם אמר ואם לא יתן יירש עם אחיו ותו לא, שהיה במשמע גם כן שירש עם אחיו בשאר נכסים, דאלו באותה שדה בלא כפילת תנאי כלל היה יורש בה, כדכתיבנא, והא דנקט בשאר נכסים אורחא דמילתא נקט, שדרך בני אדם לפרש דבריהם ולברר לשונם, ומקשינן והא לא דמי משל למתני', פירוש היכי מייתי ר' חנינא בן גמליאל משל ממחלק נכסיו שאין תועלת בכפולו אלא לירש בשאר נכסים, למתני' דקאמר ר' חנינא בן גמליאל דאהני כפילא לירש בארץ הגלעד ובארץ כנען, ואע"ג דמקשה לא קשיא דבמתני' איכא טעמא והכא איכא טעמא דכתיבנא, מכל מקום לא הוה ליה למנקט משל, דלא דמי למתני' שאין תועלת בכפולו אלא לשאר נכסים, ומשני הא מקמי כו' הא לבתר כו' דלבתר דא"ל ר' מאיר ונאחזו לא איצטריך ליה אלא לאתויי משל דניליף מיניה דאיצטריך למכתב בארץ כנען להחזירם בתורת נחלה דארץ כנען אם לא יקימו תנאם.
סלקא דעתך אמינא ואם לא תיטיב לא אגרא ולא דינא. פירוש אם לא ייטיב, עונשיה שלא יירש עולם הבא, ובגיהנם נמי אינו נידון שעדין לא נתנה תורה ולא נתפרשו עונשין, והוה אמינא (שנ)ענש העברה שאין לו טובה, קא משמע לן.
בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב אז תנקה וגו'. פירוש לעיל מיניה כתיב (בראשית כ"ד ל"ז) וישבעני אדוני וגו', אם לא אל בית אבי תלך וגו' פירוש אם לא תלך אל בית אבי הרי אתה ענוש על שבועתי, ובתר הכי כתיב (שם ל"ט) ואומר אל אדוני וגו' אז תנקה מאלתי וגו', אלא לר' חנינא בן גמליאל כיון דמכלל לאו אתה שומע הן, למה ליה למימר אז תנקה מאלתי, הא מדענשיה אם [לא] ילך אל בית אביו, מכלל שאם ילך ינקה מאלתו, כדפרש"י. וצ"ע לתרגום שתרגם אנקלוס (שם ל"ח) אם וגו' אלהן, כלומר לא תקח אשה לבני וגו' כי אם אל בית אבי תלך, ולפי זה מאי האי דקאמרינן הניחא לר' מאיר כו', והא אין כאן תנאי כפול, דהא ליכא קרא דאיירי בעונש, אלא כולהו קראי קא אתו לנקותו מן השבועה אם יקיים מצותו, ואית דמפרשי דמדכתב (שם מ"א) אז תנקה וגו' אם לא יתנו כו', קא מקשינן למה לי למהדר ולמימר ואם לא יתנו, וליתא דאי הכי הא לרבי מאיר קשיא, דהא כוליה קרא לנקותיה מן השבועה קאתי ואין כאן דבר והפכו דלהוי תנאי כפול, וכדאזיל ומקשה והזה הטהור וגו' למה לי, דמקשה ליה בין לר' מאיר בין לר' חנינא בן גמליאל, ונראה לתרץ לפי התרגום דהכי קא אמרינן, בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה כו', פירוש שבועתי אליך שלא תקח אשה וגו', כלומר שאם תקח עונש שבועתי חל עליך, והדר כתיב אם לא אל בית אבי וגו' כלומר אבל כך תעשה שתלך אל בית אבי, מיהו עדין לא אמר לו שאם ילך אל בית אביו יהא נקי משבועתו, להכי איצטריך ליה למימר אז תנקה מאלתי, דלא אמרינן בעלמא מכלל לאו אתה שומע הן, והכא נמי לא אמרינן מכלל עונש אתה שומע שאם יקיים כדבריו אל ינקה, אלא לר' חנינא כו'.
ואם לא תאבה וגו'. בין לרבי מאיר בין לר' חנינא קא בעי לה.
סלקא דעתך אמינא אם (בחוקתי תלכו וגו' לא ברכה ולא קללה) [תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא רעה] קא משמע לן. וא"ת והיכי סלקא דעתך שלא נענש על העבירות, והלא בכמה מקומות בתורה שמענו עונש העבירות, הוה אמינא דבלא עדים ובלא התראה ליכא עונש, ליתא דאי הכי תיקשי לך נמי הרי כבר שמענו שכר המצות, אלא י"ל נביא הוא דקא מודע להו שכר המצות ועונש העבירות להזכירם ולהזהירם ולהודיעם שאם ישובו בתשובה [י]נצלו ואם לאו לא תתאחר פרענותם, אי נמי על דברי הנביא היה מזהירם ועל מה שהיה מצוה אותם מפי הגבורה שלא נכתבו אותן מצות בתורה.
<h2>דף סב.</h2>
מאי חרב וגו'. דלא כתיב בחרב. מלחא כו'. הפך טוב הארץ.
אלא לר' מאיר אם שכב [חנקי] מבעי ליה. א"ת והא כתיב כי שטית וגו' והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וגו' יתן השם אותך לאלה וגו', י"ל ההיא שבועה אחרת היא, דאמרינן במסכת סוטה (י"ח ע"א) שתי שבועות הללו למה, אחת שבועה שאין עמה אלה, ואחת שבועה שיש עמה אלה, ובשבועה ראשונה שאין עמה אלה לר' מאיר דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן מהיכן שמענו פורענות דידה, בשלמא שבועה אחרונה אע"פ שאין עמה ברכה, להכי לא (קא"ל) [קשיא ליה] שאין אנו צריכין אלא לאיים עליה ולהטיל עליה עונש זכותה, אלא קללה לשבועה ראשונה מנא לן, כך כתב הראב"ד ז"ל.
א"ר תנחום חנקי כתיב. אית דמפרשי דמחליפינן ה"א בחי"ת, ואית דמפרשי הנקי (מנפשך) גופך [מנפשך] מלשון ונקתה לארץ תשב (ישעי' ג' כ"ו) וליתא מדאמרינן בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב חנקי אלא לר' חנינא כו' ואי הכי מאי קושיא הא איכא למימר דלר' חנינא בן גמליאל לא צריך להאי פירושא, לאחלופי ה' בח' ולא צריך נמי לפרש ביה הנקי גופך מנפשך, אלא נראה דבספרים שלהם היה כתוב חנקי וקרי הינקי, ולהכי דריש תרויהו קרי וכתיב, ואית דמפרשי מדלא כתב יו"ד אחר הה"א קרינן נמי ביה חנקי, וליתא שהרי אין יו"ד לפני דגש לפי שנבלעת בו. והקשה הראב"ד ז"ל כיון דאמרת חנקי כתיב אם כן שבועה שיש עמה אלה, והיכי אמרינן אחת שבועה שאין עמה אלה, ותירץ אלה של מים המרים קאמר, ואע"ג דכתיב הנקי ממי המרים, אהנקי קאי ולא קאי אחנקי, אי נמי אלה של צבית בטן ונפילת ירך קאמר, אי נמי יש לומר כיון דגופיה דקרא ופשטיה לית ביה אלה, דהא אם לא שכב איש אותך כתיב ביה, אלא דמדכתיב הנקי דייקינן הא אם שכב חנקי, הלכך אלה שאין עמה שבועה קרינן לה.
סלקא דעתך אמינא אם לא שכב וגו' אלא איסורא בעלמא. [ותימה] והא אשת איש בחנק, [וי"ל] התם בעדים והתראה. וא"ת אי ליכא אלא איסורא בעלמא אבל מיא לא בדקי לה, אם כן מים המרים למאי אהנו, י"ל במקום שאין המים בודקין אותה, כגון אם בא עליה אחר שקנא לה ונסתרה, או שקדמה שכיבת בועל לבעל, בהא הוא דסלקא דעתך אמינא דליכא אלא איסורא בעלמא, קמ"ל חנקי שאף על פי שאין המים בודקין אותה סופה שמתה בחנק או כעין מיתת חנק, כדאמרינן בעלמא (סנהדרין ל"ז ע"ב) אף על פי שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו, וצ"ע.
סלקא דעתך אמינא מצוה בשלישי ובשביעי(ת). ואע"ג דמכלל לאו אתה שומע הן, אי הוה כתיב אם יתחטא בו וגו' יטהר, הכי נמי דודאי הוה שמענא שאם לא יתחטא, הוה אמינא דמצוה לכתחלה היא פרש"י ז"ל.
והזה הטהור וגו'. לר' מאיר נמי בעי היכא דעבד בשלישי ובשמיני (דקרא) [דהא] מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי, קמ"ל דכל היכא דאיכא בין הזאה להזאה טפי מד' ימים לא עבד ולא מידי, מיהו אי עבד הזאה ראשונה משלישי ואילך, כל אימת דבעי טהור, בלבד שיהא בין הזאה להזאה ד' ימים ותו לא, ובג' ובשמיני הוא דלא סלקא ליה, אבל ברביעי ובשמיני סלקא ליה, וכדתניא בספרי (פ' חוקת) אין לי אלא שביעי, (ו)שמיני תשיעי עשירי מנין, ת"ל וחטאו מכל מקום.
מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו'. צ"ע אמאי לא תנייה בפרקין דלעיל (מ"ט ע"ב) גבי על מנת שאני כהן ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, וי"ל משום דאיירי בתנאי כפול, דרבי חנינא לא בעי תנאי כפול, אתא לאשמועינן דבעינן שיוציא התנאי בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים.
לאחר שאיתגייר וכו' לאחר שיחלוץ לך יבמיך וכו'. קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה, הלכך דבר שלא בא לעולם הוא, דהשתא אין בידו לקדשה, והכי אמרינן ביבמות דגרסינן התם (צ"ב ע"ב) א"ר יוחנן אין קדושין תופסין ביבמה, אמר ליה ר' שמעון בן לקיש ולאו משנתנו היא זו לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת, אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה, וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז (מאישות הט"ו) האומר ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו מקודשת מספק הואיל ואלו קדשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק, ע"כ, משום דביבמות פ' האשה שהלך בעלה (שם) איפסיקא הלכה כשמואל דאמר בעניותנו צריכה גט.
אם ילדה אשתך נקבה. פירוש לכשתלד תהא בתך מקודשת לי, ובהא נמי פליג רבי מאיר, אף על פי שאינה בעולם, מידי דהוה אפירות דקל, ואי לאו דאמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת ומפרשי לה בגמ' שהיא מעוברת אלא שלא הוכר העובר, היינו יכולין לומר דבהא אפילו ר' מאיר מודה כיון דאינה מעוברת, דלא דמי לפירות דקל ממילא קא אתו, השתא דמוקמינן לה במעוברת שלא הוכר עוברה ודאי ר' מאיר נמי פליג עלה, והא דלא תני האך בבא בהדי רישא, משום דהני דרישא דמו אהדדי שהן ענינין שאינן מחוסרין אלא מעשה אדם להכי תנינהו בהדי הדדי, [והא תני] באפי נפשייהו. העקר בזה מדחזינן דר' מאיר פליג בכולה מתני', אע"ג דלא מתני תני, מפני שהגופים בעולם ולא מחסר עיקרי הענין, אבל באם ילדה אשתך [לרב יוסף] דמוקמינן בשאינה מעוברת, לא פליג דודאי אינה מקודשת שאין הגוף בעולם, וכדאמרינן בעלמא (ב"מ ל"ג ע"ב) כי אמר ר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו', ובי"ן מא"ד.
גמ' אין תורמין מן התלוש על המחובר. ובהא אפילו ר' מאיר מודה, דהא כיון דלא אמר לכשיתלשו, השתא מחובר לאו בר חיובא הוא, והוה ליה מן החיוב על הפטור, ולכשיתלש לא נתקן בתרומה זו.
ואם תרמו אין תרומתן תרומה. אית דמפרשי דמדרבנן אסורה אף על פי שתבואה לא נתקנה ואינה גזל ביד כהן, מידי דהוה אהא דתנן (לעיל מ"ו ע"ב) מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה, ולא נהירא דהתם שאינו נקוב מדרבנן מיהא בר חיובא הוא, מה שאין כן במחובר.
אלא גר הרי בידו. א"ת לישני התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, כדמשני ואזיל גבי שפחה, י"ל בעבד הוא דאיכא למימר מעיקרא בהמה משום דלית להו חייס כדכתיב שבו לכם פה עם החמור, אבל בגוי דאית ליה חייס לא, וא"ת לישני ליה [נהי] דבידו להתגייר בידו מי לקדשה, י"ל עדיף ליה לשנויי דבידו לא קאי להתגייר דהיכי לימא נהי דבידו להתגייר והרי אין בידו, דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, אי נמי הכא כיון שהאשה תפסי בה קדושין לא אמרינן בכי הא מי בידו לקדשה, ולא נהירא.
<h2>דף סב:</h2>
גר צריך שלשה. ולמאי דכתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפ' החולץ דלכתחלה צריך שלשה, [אפילו הכי] לאו בידו מקרי, דמסתמא לא יתגייר אלא כהלכה וכמו שראוי לעשות לכתחלה, הילכך איכא למימר מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ממורי נר"ו וצ"ע, מיהו ליכא לתרוצי דאפילו לא יהא צריך אלא שנים לאו בידו חשבינן ליה, דהא מדמקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו', ולא משנינן התם נמי לאו בידו דהא צריך שיחתמו שנים בגט שחרור, אלמא כל מלתא דלא צריכא בי דינא אלא עדים, בעדים לא אמרינן מי יימר דמזדקקי לה.
אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו'. מכאן יש ללמוד דעבד משוחרר אין צריך להטבילו בפני שלשה, מדלא משני מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, וכן כתב הראב"ד ז"ל, עיין בפ' החולץ.
נהי דבידו לגרשה בידו מי לקדשה. א"ת מי יימר דמזדקקי לי ספרא וסהדי, י"ל (כיון) [כגון] שהגט כתוב בידו, כן פירש הראב"ד ז"ל, ולא נהירא, וי"ל דבספרא נמי לא אמרינן מי יימר דמזדקק ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר, ואבי דינא בלחוד הוא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה, וא"ת אמאי לא משנינן הכי גבי שפחה, נהי דבידו לשחררה בידו מי לקדשה, י"ל כיון שהיא שפחה, ומשום דתקדש ליה קא משחרר לה, מסתמא תרצה בקידושיו כשישחררנה, עוד נראה לתרץ כל הני קושיי, דכי אקשי ליה מלאחר שאתגייר, לא איצטריך ליה לשנויי מעיקרא בהמה, אי נמי בידו מי לקדשה, דהא איכא לשנויי (נמי) דגר נמי לאו בידו הוא כדרבי יוחנן, וגבי שפחה ליכא לשנויי לאו בידו, ולא(ו) אצטריך נמי לשנויי בידו מי לקדשה, דהא איכא לשנויי מעקרא בהמה, ובהא דרב הושעיא ליכא לשנויי אלא האי שינויא דבידו מי לקדשה.
תפשוט דבעי רב הושעיא. אית דלא גרסי באידך רב הושעיא, אלא ה"ג אלא מעתה הנותן פרוטה לאשתו וכו', דאי בתרויהו גרסינן רב הושעיא למאי דלא סלקא דעתך השתא מאי דמשנינן כי היכי דתפסי בה קדושי השתא וכו', אמאי לא הוה קשיא ליה דרב הושעיא אדרב הושעיא, ואית דגרסי בחד רב הושעיא ובאידך רב אושיא.
כי היכי דתפסי בה קדושין. פירוש מגו דתפסי בה קדושי השתא מהני נמי ותפשי לאחר זמן, משום הכי אסתפקא ליה לרב הושעיא, וצ"ע מה שכתב הר"מ ז"ל בפ' ז' (מאישות הי"ד), שהיא מקודשת ודאי, והגאון ז"ל השמיטה.
כמאן אזלא הא דתנן האומר לחברו אם ילדה וכו', כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל. מדלא אוקמה ר' חנינא אפילו באשתו מעוברת שהוכר עוברה וכדאמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלמא אפילו לרבנן בשהוכר העובר מקודשת, לאו דבר שלא בא לעולם הוא, וכן הלכה כר' אליעזר בן יעקב, דשחת לאו דבר שלא בא לעולם מקרי, ומשום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי (עירובין ס"ב ע"ב) אכפל ר' חנינא לאוקומיה מתני' בשלא הוכר עוברה וכרבי אליעזר בן יעקב, וכ"כ הר"מ ז"ל בפ"ז (מאישות הט"ז) האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת ונכר עוברה הרי זו מקודשת, וכן כתב בהלכות מכירה (פכ"ב ה"א) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתוציא שדה זו קנוי לך וכו', מדנקט מה שתוציא אלמא אם הוציא כגון שחת אדם מקנה אותו, והא דעבד מינה אביי שיטה, משום דסבירא ליה דר' אליעזר בן יעקב אפילו באגם אמרה, דההוא ודאי הוה ליה דבר שלא בא לעולם.
רבי אליעזר בן יעקב ורבי ורבי מאיר כולהו סבירא להו וכו'. הכא חשיב שיטה דתנאי, ובמס' יבמות (צ"ג ע"א) חשיב שיטה דאמוראי נמי, דאמר רב נחמן בר יצחק, רב הונא כרב ורב כר' ינאי [ור' ינאי] כר' חייא [ור' חייא] כרבי ורבי כרבי מאיר ורבי מאיר כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקב כרבי עקיבא, ורב נחמן דחשיב רבי עקיבא, לית ליה דרב הונא בריה דרב יהושע דאוקמה באומרת יקדשו ידים לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והא דלא חשיב התם ר' יוחנן בן נורי דאמר (נדרים פ"ה ע"א) יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור בו, דלא חשיב אלא אותן שקבלו רב מפי רב, אבל ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי קבלו כן זה מזה, דלא מפלג פליג אהדדי, דמר אמר שמא תעדיף ומר אמר שמא יגרשנה וכו'.
<h2>דף סג.</h2>
לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. לשון זה צ"ע, דכי אמר מעכשיו מחזי דהשתא קא מקני ליה, ואם לא אמר(י') לכשאקחך אלא הרי עצמך קנוי לך מעכשיו ודאי דברי הכל דלא יצא לחירות אפילו לכשיקחנו, דבתורם מן התלוש על המחובר ליכא מאן דאמר תרומתו תרומה.
משום איבה. פירוש אלאחר שימות עליך בלחוד קאי.
ונחשוב נמי ר' עקיבא. והא דלא קאמר ונחשוב ר' יוחנן בן נורי, משום דטפי פשיטא מלתא דר' יוחנן בן נורי מיירי באומרת יקדשו ידים, דמשום דפסק שמואל כר' יוחנן הסנדלר ופסק נמי כר' יוחנן בן נורי איצטריכינן בפ' אע"פ (כתובות נ"ט ע"א) לאוקומוה באומרת יקדשו כו'.
והוא שנתן לה שוה פרוטה. דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ומלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ודוקא דאמר לה בשכר, דדעתה אזוזי דהות מחייבה למיתן ליה, וזוזי ליתנהו דתקדש בהו, אבל אי אמר לה בההיא הנאה שאדבר עליך לשלטון מקודשת, כדאמר אביי (לעיל ו' ע"ב) בהנאת מלוה מקודשת, ואפשר לומר דהכא אפילו אמר לה בההיא [הנאה] אינה מקודשת, משום דבההיא שעתא הרי לא נגמרה ההנאה, אלא אם יחזור ויאמר לה אחר (שאדבר עליך) [שדבר עליה] לשלטון, התקדשי לי בהנאה שדברתי (עמך) [עליך] מקודשת, כיון שההנאה נגמרת לאלתר, ממורי נר"ו וצ"ע.
אילימא עד דאמר אבא [אין]. ואם רצה האב דאמר אין מקודשת לא רצה דשתיק אינה מקודשת עד דלימא אין, ואם רצה האב דאמר אין מקודשת [אימא מציעתא מת האב וכו'] והא לא אמר אבא אין, ובין שמת האב קודם ששמע ובין שמת אחר ששמע ושתק, אינה מקודשת כיון דלא אמר אין, אלא לאו על מנת שישתוק, ורצה האב דשתיק מקודשת, לא רצה דמיחה בדבר אינה מקודשת, מת האב דשמע ושתק, א"נ דלא שמע.
<h2>דף סג:</h2>
אמאי והא אישתיק. דעל מנת משמע שלא ימחה בשעה ששמע, וכיון ששתק שוב אין מחאתו מבטלת הקדושין.
אלא דעל מנת שלא ימחה. משמע דכל שעה שירצה למחות יהא כח בידו, ומת הבן לא קאי אעל מנת שירצה האב, דהא קאמרת דעל מנת שירצה על מנת דשתיק משמע או על מנת דאמר אין, אלא הכי קאמר סיפא אתאן למי שאומר על מנת שלא ימחה אבא.
ה"ג רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא, או רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. פירוש דרישא איכא לאוקומא על מנת שירצה על מנת דאמר אין, ומציעתא וסיפא אתאן לעל מנת שלא ימחה אבא, אי נמי רישא ומציעתא בעל מנת שירצה ומשמע על מנת שישתוק, וסיפא אתאן לעל מנת שלא ימחה, ולא מוקמינן בתרי תנאי, דהוה מצינן לתרוצי דתנא דרישא סבר על מנת שירצה על מנת דאמר אין משמע, ותנא דמציעתא וסיפא סבר על מנת שלא ימחה משמע, אי נמי תנא דרישא ומציעתא סבר על מנת דשתיק משמע, וא"ת נוקי כולה מתני' בחד תנא ובחד טעמא, ונימא דכולה מתני' בעל מנת שירצה קיימא ומשמע שלא ימחה אבא, ורישא דקתני רצה האב דאמר אין מקודשת, דכיון דאמר אין ודאי שוב אינו יכול למחות, ואף על גב דעל מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם הני מילי היכא דשתיק, אבל היכא דאמר אין ודאי שוב אין בידו למחות, לא רצה האב ומיחה אינה מקודשת, י"ל כיון דעל מנת שירצה משמע על מנת שלא ימחה, רצה האב נמי משמע שלא מיחה, והיכא דשתיק ואינו מוחה אינה מקודשת ודאי אלא מספק שמא עדין ימחה, עוד י"ל דלעולם על מנת שירצה אין במשמע על מנת שלא ימחה, אלא או על מנת שישתוק או דאמר אבא אין, ומשום הכי לא מתרצה רישא בעל מנת שלא ימחה, דהא על מנת שירצה קתני שאין במשמעותו שלא ימחה, והא דאמרינן שמע מינה מדר' ינאי דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, דמשמע דהוה מצינן לאוקמיה מתני' בתרי תנאי, י"ל הוה מצינן לשנויי דתנא דרישא ומציעתא סבר על מנת שירצה על מנת שישתוק משמע ותנא דסיפא סבר על מנת דאמר אין משמע, ומשום הכי קאמר דכל כמה דלא אמר אין מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ממורי נר"ו.
ומאי על מנת שירצה האב על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום. פירוש סבירא ליה לרב יוסף בר אמי דעל מנת שירצה על מנת שישתוק משמע, וכגון דאמר בהדיא על מנת שירצה אבא מכאן עד שלשים יום, דמשמע שישתוק ולא ימחה כל שלשים יום, ולהכי קתני רצה האב שלא מיחה תוך שלשים יום מקודשת, ולהכי קתני סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה, דכל תוך שלשים יכול לחזור בו, והראב"ד פירש דרב יוסף בר אמי סבר דעל מנת שירצה אבא על מנת שלא ימחה אבא משמע, ולא נהירא דודאי (שלא ימחה) [על מנת שירצה] מסתמא לא משמע שלא ימחה. ונראה דהלכתא כותיה דרב יוסף בר אמי דהוה בתרא, ועל מנת שירצה על מנת שישתוק, ועוד דבתירוצא דר' ינאי לא נתברר אי על מנת דאמר אין משמע או על מנת שישתוק, וכיון דאתא רב יוסף בר אמי וסבירא ליה דעל מנת שישתוק משמע, ודאי מחזי הלכתא כותיה, והא דתניא (תוספתא קידושין פ"ב) כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כו' לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא בפ"ק (לעיל י"ג ע"א) רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא, אלמא לשון רצוי דאמר אין משמע, ממורי נר"ו, י"ל התם כיון דכי אישתיקה אמרינן דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא, דסברא אי שדינא להו מחייבנא להו, כי אשתיקה לא רצתה קרינא בה, שהרי אנו אומדין בה שלא רצתה.
והר"מ פסק דעל מנת שירצה אבא דאמר אין משמע, וזה לשונו שכתב בפ"ז (מאישות ה"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי, רצה האב מקודשת לא רצה האב או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר, אינה מקודשת, ע"כ, וצ"ע, ושמע מינה מדמר תלת, שמע מינה על מנת שירצה אבא על מנת דאמר אין משמע, ואי שתק ומת אינה מקודשת, ושמע מינה שאם שתק בשעה ששמע, אף על גב דאמר בתר הכי אין אינה מקודשת, דעל מנת שירצה אבא לאלתר שישמע קאמר, ויש לחלוק על זה, ושמע מינה מת קודם שישמע אינה מקודשת, ולא אמרינן שלא הקפיד, אלא שירצה ויאמר אין אם ישמע שאם ישתוק נראה הדבר שאין דעתו נוחה בו, וזה שכתב או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת רבותא קא משמע לן דלא מבעיא מת לאחר ששמע ושתק דאפילו לא מת אינה מקודשת כיון דלא אמר אין בשעת שמיעה כמו שכתב הרב או ששתק. והיכא דאמר על מנת שישתוק אבא ושתק בשעה ששמע, ודאי פשיטא דתו אינו יכול למחות דעל מנת שישתוק בשעה שישמע משמע, וכדמקשינן בגמ' אי הכי אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ואמאי והא שתיק ליה, ואם שמע ומת נראה דמקודשת, שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה אביו בשעה שישמע, והראב"ד כתב דאינה מקודשת, דדוקא שישמע וישתוק קאמר, דכיון דלישתוק מינח ניחא ליה. וא"ת כי מקשי לן אימא סיפא מת הבן כו' אמאי והא שתיק ליה, לישני ליה כגון שעדין לא שמע האב, וקא משמע לן שאם מת הבן ולא שמע האב אומרין לו שיאמר אינו רוצה בקידושי בני, ליתא דמסתמא בששמע נמי מיירי, ומדקתני מלמדין את האב לומר אינו רוצה אלמא שכבר ידע הקדושין, והראב"ד תירץ דכיון דמציעתא מיירי בששמע ואח"כ מת, שאם לא שמע אינה מקודשת, סיפא נמי בששמע ואח"כ מת הבן.
עוד כתב הר"מ ז"ל, על מנת שלא ימחה אבי, שמע ומיחה אינה מקודשת, לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת, מת הבן ואחר כך שמע [האב] מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא יהיו שם קדושין ולא תפול לפני יבם ע"כ, וזה תימא, דודאי בעל מנת שלא ימחה כל שעה ושעה יכול למחות, ולדבריו מאי איכא בין על מנת שישתוק ובין על מנת שלא ימחה, וזה השיב עליו הראב"ד ז"ל. אפשר לומר דלדברי הר"מ ג"כ אפשר למצא חלוק בין על מנת שישתוק ובין על מנת שלא ימחה, דבעל מנת שישתוק מת האב קודם ששמע אינה מקודשת כדעת הראב"ד דעל מנת שישתוק דוקא קאמר דאי לא שמע מאי שתיק ליה, אבל בעל מנת שלא ימחה ומת קודם ששמע ודאי מקודשת, שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה אביו, מיהו קשיא על דבריו מאי דמקשין אימא סיפא מת הבן וכו' אמאי והא שתיק ליה ומוקים לה בע"מ שלא ימחה, ולא קשיא ליה אמאי והא שתיק ליה. למאי דפריק רב יוסף בר אמי, קמ"ל מתני' בעל מנת שירצה אבא משמע שישתוק, דאי הוה משמע על מנת דאמר אבא אין, כי אמר עד שלשים יום נימא נמי דעל מנת דאמר אין עד שלשים יום קאמר, ותנא מציעתא (אתו) [אטו] רישא, וסיפא תקנתא קמ"ל דמלמדים את האב לומר איני רוצה אף על פי שמפקיעין מצות חליצה ויבום, כן פירש הר"א ז"ל.
מבעיא לי, עדים שבאו ואמרו נתקדשה אשה פלונית בפנינו ושכחנו ואין אנו יודעין למי נתקדשה ובא אחד ואמר אני קדשתיה אם נאמן לכנוס.
נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס. פירוש אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן, ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא, דאין אדם חוטא ולא לו, ואין נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן אימא יצרו תוקפו.
תנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב. מדקתני אחד כונס אלמא שהוא נאמן לכנוס, וא"ת שאני התם דאחד נותן גט, והא רב גופיה מודה דנאמן ליתן גט ולמשריה לעלמא, י"ל מי לא עסקינן כגון שבאו שניהם לכנוס, דמסתמא כי היכי שזה בא לכנוס חברו נמי היה בא לכנוס, ועוד דקתני אם רצו וכו' משמע דמתחלה שניהם באו לכנוס, וכיון שכן אף ליתן גט אין אחד מהם נאמן מאחר שהיה בא לכנוס מתחלה דלא הוה מהמנינן לה דאימא יצרו תוקפו, והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקיה בטעותיה הוא דקא אתי, ועוד דכיון דקתני אחד כונס משמע אעלמא מתסרא.
כיון דאיכא אחר בהדיה ארתותי מרתת. פירוש אם איתא דשקרא קאמר, הוה מסתפי מחבריה שלא יכנוס שמא יביא חברו עדים שנתקדשה לו, או מתוך עירעור שמערער חברו יתברר הדבר ויבואו עדים למי נתקדשה.
מהו לסקול ע"י האב. לאו אמתני' קאי, אלא כגון דאמר קדשתי את בתי לפלוני, והא דאמר רב אשי ומה במקום שאם בא לכנוס כונס, הכי קאמר ומה במקום שאם בא לכנוס, כגון היכא דאמר קדשתיה ואיני יודע למי קדשתיה כונס, דלא חיישינן למלתיה כולי האי ומהימנינן מי שבא לכנוס וכונס, אמרת סוקלין כי אמר קדשתיה לפלוני, מקום כו' כגון נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, אינו דין דכי אמרה נתקדשתי לפלוני נסקול על ידה. והרב אב ב"ד פרשה לבעיין אמתני' דאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, וזה שבא עליה היה גוי בשעה שאמר קדשתיה ונתגייר אחר כך או קטן והגדיל או קרוב ונתרחק, אי נמי כגון דאמר יודע אני שלא קדשתיה לזה.
ומה במקום שאם בא לכנוס כונס אמרת סוקלין וכו' ולא היא לאב כו'. ולא הוה צריך להאי טעמא לתרוצי קל וחומר, דהא האי קל וחומר כי אתית עליה בתורת טעמא לא קשיא מידי דגבי אב איכא למימר אירתותי מרתת דסבר דילמא מידכר למי קדשה ויביא עדים שקדשה לפלוני, מה שאין כן באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי, שהיא מחפה עליו, מיהו נהי דקל וחומר הוה מיפריך ליה בהכי, אבל אכתי אצטריך ליה לפרושי טעמא מאי שנא אב דסוקלין על ידו ומאי שנא [אשה] דאין סוקלין על ידה, וקא מפרש טעמי משום דלאב המניה רחמנא.
<h2>דף סד.</h2>
קדשתי את בתי הקטנה וכו' מאי שנא רישא וכו' רישא בידו סיפא לאו בידו [וכו']. פירוש סיפא נמי אם בת ישראל היא נאמן לומר נשבית ופדיתיה, דאף על גב דקא פסל לה מן הכהונה ומן התרומה, הרי בידו להשיאה, וכי מגרשא נפסלה מן הכהונה וממילא נפסלה מן התרומה דהא לא חזיא לאינסובי לכהונה דתיכול בתרומה בשביל בעל, אלא קס"ד דסיפא דוקא בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפסלה מן הכהונה אבל לא לפסלה מן התרומה, דאין בידו לפסלה מן התרומה, דאי מנסיב לה ישראל ומגרשה חוזרת היא לתרומה, ואי אמרת הרי בידו למסרה לזנות ולפסלה מן התרומה, י"ל לקדושיה זכי ליה רחמנא לזנות לא זכי ליה, ולהכי מקשה והרי בידו למסרה לחלל.
הא לא קשיא כרבי דוסתאי בן יהודה. אי מגרש לה לא נפסלה מן התרומה דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו, אשתכח שלא נפסל גופה, אלא דלכהונה הוא דנפסל כשאר כל ארוסה דאסורה לכהן, וא"ת עד כאן לא אמר ר' דוסתאי אלא בחלל [שנשא בת ישראל], אבל בבת כהן שנשאת לחלל שהן עם אחד לא אמר, וסיפא דמתניתין בבת כהן מיירי, דאי בבת ישראל הא ודאי למאי דקא סלקא דעתין נאמן לומר נשבית ופדיתיה מגו דאי בעי פסיל לה מן הכהונה וממילא תפסל מן התרומה כדכתיבנא, י"ל ר' דוסתאי לאו דוקא בנות ישראל קאמר שהן מקוה טהרה לחללין אלא הוא הדין לבנות כהנים ולא מקרי עם אחד אלא חלל שנשא חללה, אבל חלל שנשא בת כהן נמי ב' עממין קרינן ביה, כיון שנתחלל זה מן הכהונה ולא קרינא בה כיון שנבעלה לפסול לה כיון שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, כן פירש הראב"ד ז"ל.
כרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. וכיון דאין קדושין תופסין אין ביד האב להשיאה לו, דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא.
והרי בידו להשיאה אלמנה לכהן גדול. פירוש מי לא עסקינן בשהיא אלמנה, דאי אמר נשבית ופדיתיה אינו נאמן, ואף על פי שבידו להשיאה לכהן גדול ולפוסלה מן התרומה.
הניחא לר' ישבב אם טעמא דנפשיה קאמר שפיר. א"ת אכתי קשיא הא בידו להשיאה בעולה לכהן גדול, י"ל לא מיירי בבעולה, ואף על גב דאקשינן והרי בידו להשיאה אלמנה לכהן גדול, התם משום דאלמנה שכיחה ומסתמא באלמנה נמי מיירי מתני', אבל בעולה לא שכיחא, שאם נבעלה בזנות זונה היא ונפסלה מן התרומה, ואם נבעלה ונתגרשה אין בידו להשיאה שאין קדושין תופסין בה, מאי אמרת שהשיאוה אמה או אחיה ומיאנה אי נמי פנוי הבא על הפנויה ולא עשה זונה, הא לא שכיחא. כי הוה מקשי והא בידו להשיאה אלמנה לכהן גדול, הוה מצי נמי לאקשויי והרי בידו להשיאה גרושה וחלוצה לכהן וכר' סימאי, דלאו דוקא באלמנה קאמר.
ה"ג נהי דבידו לקדשה בידו מי לגרשה ועוד אלו אמר האי לא ניחא לי וכו'. פירוש ועוד אפילו לכהן גדול לא מהימן לפסלה משום מגו דאי בעי מקדש לה ותפסל לכהונה גדולה ממה נפשך, דאם תתאלמן נמי לכהן גדול מיהא פסולה אלו אמר האי לא ניחא לי וכו', הילכך אי משום מגו אפילו לכהן גדול לא מהימן לפסלה.
רישא רחמנא הימניה כו'. הילכך סיפא אפילו בבת ישראל לא מהימן ואפילו לפסלה מן התרומה.
ה"ג בשעת קדושין אמר יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי, בשעת הקדושין אמר אין לי אחים ובשעת מיתה אמר יש לי אחים. והכי אורחא דמילתא דבשעת קדושין אמר מילתא דשרי לה כדי שתרצה בקדושיו.
נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור. ונראה דהשתא נמי הוה סלקא דעתין דבמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני עסקינן, ופליגי במה לי לשקר אי כעדים דמי אי כחזקה דמי והוה סלקא דעתין דמתני' וברייתא בהכי מיירו.
מתני' דלא מוחזק לן באחי. וא"ת אי הכי בלאו דיבוריה דבעל נמי בחזקת היתר הוה קיימא, ומאי נאמן דקתני, י"ל הא קא משמע לן, דאי אמר בעל יש לי בנים בעדנא דלא הוה מוחזק לן באחי ולא בבני, אע"ג דהדר איגלי לן דאית ליה אחי, שריא כיון דאמר בעל יש לי בנים, דבעדנא דאמר בעל הכי כבר הימנוה רבנן, דבההיא שעתא בחזקת היתר הות קיימא.
<h2>דף סד:</h2>
ברייתא (דלא) [דקא] מוחזק לן כו'. והכי קאמר [רבי] נאמן להתיר אף על גב דבחזקת איסור, ואינו נאמן [לאסור] ממאי דהדר וקאמר בשעת מיתה, שכבר החזיקה בהיתר ועוקר חזקת האיסור דמה לי לשקר כעדים דמי, ור' נתן סבר אף נאמן [לאסור] ממאי דהדר וקאמר בשעת מיתה אין לי בנים א"נ יש לי אחים, דמעיקרא כי אמר בשעת קדושין יש לי בנים א"נ אין לי אחים אע"ג דאיכא למימר מה לי לשקר, הוו להו חזקה דאיסור וחזקה דהיתר, דמה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חדא מהנך תרי חזקי ועקרי לה לחברתה, הילכך אי לא הדר ביה בשעת מיתה ממה שאמר בשעת קדושין, הוה לה כספק איסור וחולצת ולא מתיבמת, אבל אי הדר ביה בשעת מיתה נתחזקה החזקה הראשונה להיות קיימא בחזקת איסור ויבומי נמי תתיבם. והא דקתני אף נאמן לאסור, הכי קאמר, כי היכי דמהמן להתיר כי קיימא בחזקת היתר, דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני, דאע"ג דאתו סהדי בתר הכי דאית ליה אחי אינה זקוקה ליבם, הכי נמי מהמן לאסור כי קיימא בחזקת איסור, והורע כח החזקה (ע"י) שאמר בשעת קדושין יש לי בנים, דכי אמר בשעת מיתה אין לי בנים נאמן (לא) [קא] אלימא לחזקה קמייתא ולמהדר לאוקומה בחזקת יבום, כן נראה לפרש מדקאמרינן אתיא חזקה, אלמא דלר' נתן אין חזקה דמה לי לשקר עדיפא מחזקה [קמייתא], דמה לי לשקר [אין] יכולה לבטל חזקה קמייתא.
אבל מדברי הראב"ד נראה שהוא מפרש דלר' נתן נמי אי לא הדר ביה ממה שאמר בשעת קדושין נאמן להתיר, דחזקה דמה לי לשקר עדיף מחזקה קמייתא, דכיון דבידו להתירה כל שעה בגט, דינא הוא דניהמניה משום מגו, הילכך כי אמר בשעת קדושין יש לי בנים נאמן משום חזקה דמה לי לשקר, מיהו לא אתיא הך חזקה ועקרה לה לחזקה קמייתא ולבטלה עכשיו לגמרי, אלא מתלא תליא, דאי הדר ביה בשעת מיתה הדרה לה חזקה קמייתא לדוכתא ומתיבמת, ואי לא הדר ביה בשעת מיתה נאמן ואינה צריכה [אפי'] חליצה, דהאך חזקה דמה לי לשקר עדיפא שהרי בידו להתירה, והא דאמרינן לא אתיא חזקה ועקרה חזקה, הכי קאמר לא אתיא חזקה ועקרה לה השתא לחזקה קמייתא לגמרי אלא מתלא תליא, וכן פירש הר"ז ז"ל, והיינו דקתני אף נאמן לאסור, פירוש נאמן להתיר דאי לא הדר ביה בשעת מיתה אינה זקוקה ליבם, ואי הדר ביה נאמן אף לאסור.
וקשה לי הא דאבעיא לן בפ"ק דבבא בתרא (ה' ע"ב) תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני מהו, מי אמרינן מה לי לשקר, או דילמא מה לי לשקר במקום חזקה דלא עבידי דפרעי בגו זמניהו לא אמרינן, ולא פשיט לה ממחלוקת רבי ורבי נתן דתרוייהו מודו דאי לא הדר ביה בשעת מיתה נאמן, דאתי מגו ועקר לה לחזקה, ולפירוש קמא נמי קשיא תפשוט לן מדרבי דנאמן, דבשלמא מדר' נתן ליכא למפשטה, דדילמא עד כאן לא קאמר ר' נתן אלא להחמיר באיסורא דיבמה, אבל התם אוקי ממונא בחזקת מאריה, י"ל ההיא חזקה מעליא טפי, שהיא חזקה דכולי עלמא לא עבידי דפרעי בגו זמניהו, ואינה על האדם זה בלבד, הלכך לא אתי מה לי לשקר ועקר לה לההיא חזקה, וכבר כתיבנא לה התם שפיר ת"ל. וא"ת ומי מצית מוקמת מתני' כר' נתן, והא תנן בפ' יש נוחלין (ב"ב קל"ד ע"א) האומר זה בני נאמן, ואמרינן עלה מאי קא משמע לן תנינא מי שאמר בשעת מיתתו [יש לי בנים] נאמן, ומפרקין התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי הכא אף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי, י"ל התם נמי מודה דמהימן משום מגו, כיון דלא עקר לה לחזקה, דהא לא מוחזק לן (דאית) [דלית] ליה בני, אלא דמוחזק לן דאית ליה אחי, ובבני לית לן בגויה שום חזקה הלכך אע"ג דבחזקת איסור קיימא משום דמוחזק לן דאית ליה אחי מהימן במגו לומר זה בני, כיון דלא עקר לה לחזקה, א"נ י"ל אי אמר יש לי [בנים] לא מהימן, אבל בזה בני מהימן, כיון דהימניה רחמנא לומר זה בני [בן] חלוצה ובן גרושה, דכתיב יכיר יכירנו לאחרים (ב"ב קכ"ז ע"ב) הכי נמי מהימן לומר שהוא בנו.
ואי קשיא הא דגריס התם (ב"ב קל"ה ע"א) ההוא דהוה שכיב אמרו ליה אתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנה, פירוש בניחותא קאמר דחזיא לכהן הדיוט, שאינה זקוקה ליבם (דלית) [דאית] ליה בני, אמר רבה למאי ניחוש לה הא אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן בעל שאמר(תי) גרשתי אשתי נאמן, ומסיק התם חוש לה, והיכי דמי אי דלא הוי מוחזק דלית ליה בני, הא תנן זה בני נאמן, אלא דמוחזק לן דלית ליה בני ולית ליה אחי ואמר דאית להו (אחי) [בני], ובאנו למחלוקת רבי ור' נתן, ומאי (ד)אסתפקא לן התם, י"ל דספוקי מספקא לן הלכתא כמאן, אי כרבי אי כרבי נתן, ומשום הכי קאמר חושו לה, כך יש לתרץ למאי דפרישנא לעיל אפילו לא הדר ביה בשעת מיתה לא מהימן להתירה, דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה, אלא קיימא לה בספק איסור וחולצת ולא מתיבמת, (אפילו למה שפירש הראב"ד והר"ז ז"ל, דהא ר' נתן מודה דנאמן להתיר משום מגו היכא דלא הדר ביה בשעת מיתה), ואית דמפרשי התם חזיא לכהנא, בתמיה קאמר, וכי צריכה היא לינשא לכהן, כלומר לכהן לא חזיא אלא לישראל דגרושה היא, ואמרינן עלה למאי ניחוש לה דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ומסיק זיל חוש לה, דאף על גב דנאמן לומר יש לי (אחים) [בנים] אפילו בדמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דהא עקר לה לחזקה משום (משום) מגו דבעל שאמר גרשתי אשתי [נאמן], מספקא לן משום דרגלים לדבר שהיא אשתו כגון שיושבת תחתיו.
תו קשיא לן אידך עובדא דגרסינן התם, ההוא דהוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי, ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי, אמר ליה אביי והא איכא עדים וכו', וקשה לי עלה למאי איכא למיחש, כיון דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי, אי הוה קלא דאית ליה אחי, היכן מצינו שהקול מבטל חזקה, וי"ל כיון דקול לא סתר לה לחזקה, דהא אפשר שנולדו לו אחים, איכא למיחש ליה, ואסיקנא התם זיל חוש לה משום דקול במקום חזקה קאי, ומספקא לן אי הלכה כרבי או כר' נתן, ולא נהירא כלל, דהא בשמעתין דהכא נמי דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני, קרינן לה חזקה אף על גב דאיכא למיחש שמא מתו האחין, אי נמי שמא נולדו לו בנים, ולר' נתן דאמר מה לי לשקר ועקרה ליה, והיכא אתי קלא ועקרה לה, ועוד דלפירוש הראב"ד הא רבי נתן מודה דהיכא דלא הדר ביה בשעת מיתה נאמן, והשתא חזקה קא עקר כל שכן קלא, ורשב"ם ז"ל גריס התם והא אמרינן דאיכא סהדי במדינת הים דידעי (דלית) [דאית] ליה אחי, פירוש קול בעלמא יש על זה, ואף על גב דקול לא עקר חזקה, שאני הכא דכיון דאיכא סהדי דידעי, שיש לנו להמתין עד דליתו סהדי ולסהדו קמן. נראה דהיכא דמוחזק לן באחי ואמר [אחד] אני אחיו נאמן אף לכנוס, דמלתא דעבידא לאגלויי היא, אף על פי שהיא מחפה עליו.
<h2>דף סה.</h2>
אלא מעתה אמצעית שבכת שניה תשתרי. הוה מצי לאקשוי נמי גבי בבא דסיפא אמצעית שבכת ראשונה תשתרי, ומתוקמא נמי בשאין בה אלא גדולה וקטנה.
ולטעמיך אמצעית שבכת ראשונה [וכו'] מי קתני. הוה [מצי] למימר נמי וליטעמיך אמצעית שבכת שניה מי קתני [ב]בבא דסיפא, והוה מתרצינן נמי הכי השתא התם תנא גדולה דידה לאיסורא והוא הדין להך דזוטרא מינה.
אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. אסיפא דוקא קאי דקתני קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, אבל ארישא לא דכיון שהיא אומרת לא קדשתני, אף על פי שהוא מודה דקדשה, הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים, דפטור אף מדמי שעורים, כן פירש הראב"ד ז"ל. ואי קשיא ליה הא דמשמע בפ"ק דבבא מציעא (י"ז ע"ב) דארוסה אין לה כתובה, ולא מצינן למפשט משום דוכתא דאית לה כתובה, ואית דדחי (דההיא) [דהכא] במאי עסקינן כגון דאמרה ליה קדשתני וכתבתה לי כתובה והוא אומר לא קדשתי ולא כתבתי ליך כתובה, שאם נתן גט מעצמו אודויי אודי לדבריה, ועוד י"ל כי לית כתובה הני מילי באלמנה, אבל בגרושה תקינו לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכבר כתיבנא התם בפ"ק דבבא מציעא ת"ל.
היכי דמי אי דאיכא עדים מאי טעמיה דבית שמאי. דהא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
אלא לאו בעד אחד. תימה הוה, השתא דלא מסק אדעתיה סיפא דבריתא [ד]קתני ומודים בנתגרשה מן האירוסין וכו', אמאי הוה פשיטא ליה דכולי עלמא מודו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוה מוקי פלוגתיה בעד אחד, דילמא לעולם בדאיכא עדי ביאה, ובהא פליגי דבית שמאי סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות [וי"ל] (ו)עד כאן לא פליגי רב ושמואל בפרק המדיר (כתובות ע"ב ע"ב) אלא [אם] על תנאי קדשה דמ"מ כיון דאתני לא אחליה לתנאיה.
<h2>דף סה:</h2>
שנים שבאו ממדינת הים. בירושלמי דפ"ק דבבא מציעא (ה"ב) גרסינן אמר רב הונא בשם רבנין דתמן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה, והיא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי, וכל אחד ואחד אומר זה עבדי וזה אשתי וזו בהמתי, צריכה גט משניהם כיצד היא עושה משחררת את שניהם, ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשאוי שלשתן שוין, כדין שנים אוחזים בטלית דתנן (ב"מ ב' ע"ב) זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' הכא נמי כל אחד ואחד ישבע שאין לו בה פחות (מחציה) [משליש].
צריכא שני גיטין. קא סלקא דעתין דצריכה שני גיטין למשריה לעלמא.
[היכי דמי] אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פירוש ולהכי צריכה שני גיטין, דליכא למימר כיון דשתי כתות אלו מכחישות זו את זו כמאן דליתנהו דמי, שאין כאן הכחשת עדים, דאיפשר שגירש האחד ונכנס חבירו, ואשתכח דאתחזקה לה באשת איש מסהדותיהו דהני, וכל כמה דלא מתיא סהדי שנתגרשה, בחזקת אשת איש קימא, א"נ אי אמרה לחד [כנסתני ו]גרשתני ולחד כנסתני וגרשתני, ודאי נאמנת, כדאמר רב המנונא (יבמות קט"ז ע"א) האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אלא הכא הא קאמרה שלא נתקדשה להם מעולם דהא אלו שני עבדי קאמרה, א"נ י"ל אפילו תימא דשתי כתות אלו מכחישות זו את זו, דתרויהו קאמרי שהיו שנים אלו ואשה זו במעמד אחד והיו שם שתי כתות העדים אלו, וכת אחת אומרת לזה נתקדשה, וזאת אומרת לא כי אלא לזה נתקדשה, אפילו הכי צריכא שני גיטין דתרויהו מחזקי לה באשת איש, ואחת משתי כתות ודאי קושטא קא מסהדא, ולהכי צריכה שני גיטין.
מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. דכיון שהוזכרה במשנה טענה זו שהיא טוענת שהחבילה שלה, אלמא שיש ממש בטענתה ומהניא לה כי היכי דמהניא לשניהם לטול בה שליש, שאם השליש יותר על הכתובה תטול יתרון השליש על הכתובה בשבועה, ולהכי מקשה מי מצי אמרה וכו', דהא ודאי כיון דעדים קא מכחישי לה אין ממש בטענתה, א"נ הכי קא מקשינן כיון דשתי כתות אלו תרויהו מחזקי לה באשת איש ומכחישות דבריה, הא דקא טענה איהי אלו שני עבדי וחבילה שלי ודאי קא אמרה, והלכך אפילו כי יהבי לה גט אמאי גובה כתובה מן החבילה, מאחר שהיא מודה דלית לה כתובה מינייהו דהא קאמרה שהם עבדיה, ואף על גב דאינהו קא מודו דמחייבי לתת לה כתובה, מידי דהוה אטענו חטין והודה בשעורין דקיימא לן פטור אף מדמי שעורים כיון שהוא מודה שלא נתחייב לו שעורין, הכא נמי הרי היא מודה שלא נתחייבו לה כתובה, ואף על גב שהיא תובעת החבילה ההיא, תביעתה לאו כלום היא כיון דקא מכחישי לה עדים וכמאן דלא תבעה דמי, וא"ת נוקמה כגון דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי לאשה דקאמרי אלו עבדיה, י"ל אי אמרי ידענו שהיו עבדיה ואין אנו יודעים [אם נשתחררו], ואפילו [לא] אמרי אין אנו יודעים אם נשתחררו, [אין] מכחישין הן דברי עדים אלו, דודאי הני שני כתות כל אחת מעידה על האחד שאינו עבד עכשיו, מימר אמרינן עכשיו נשתחררו לקיים עדות כתות אלו, ואי אמרי יודעין אנו שעכשיו (היו) [הם] עבדיה נמצאו מכחישין את אלו, ואוקי תרתי דמסהדי שאינה אשת איש לבהדי כתות אלו דקא מחזקי לה דאשת איש, ואוקי אתתא אחזקה דפנויה דלא אתחזק לן בה איסורא דאשת איש, ומשריא שריא בלא גט והיכי קתני צריכא שני גיטין, כל זה פירש הראב"ד ז"ל.
אלא בעד אחד. דאית ליה חד סהדא לחד, ומשום הכי צריכה שני גיטין, דעד אחד לגבי קדושין מהימן, להכי מצריכינן גיטא אפומה, אף על גב דאידך סהדא קא מכחיש ליה, הא תרויהו באשת איש קא מחזקי לה, וחד מיניהו קושטא קאמר, ולהכי צריכה שני גיטין מספק דלא ידעינן הי מיניהו קאמר קושטא, ושמע מינה דעד אחד בקדושין מהימן, מיהו לא קשיא ליה מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי, דלענין ממון ודאי עד אחד אינו נאמן, ודינא הוא שתשבע האשה ותטול, וא"ת כיון דאית ליה סהדא להאי ואית ליה סהדא להאי ושניהם שוין שהיא אשת איש, אמאי לא מצרפינן סהדותיהו ותקשי לן מאי דהוה מקשינן מי מציא למימר אלו שני עבדי וחבילה שלי. י"ל כיון שעדותן חלוקה, שזה אומר שהיא אשתו של זה, וזה אומר שהיא אשתו של זה, אין עדותן מצטרפת למחשבינהו כשני עדים אלא כעד א', ולא מצטרפינן עדות שני עדים שעדותן חלוקה, אלא כגון זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה.
ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן. פירוש כיון דאשה קא מכחשא ליה מי מהימן, אפילו אם תמצא לומר דחוששין לקדושיו.
למשריה לעלמא כולי עלמא לא פליגי דשרי. ומיירי כגון דליכא עדים לחד מיניהו, שיש שני עדים מיניהו לכל אחד ואחד משלשתן, דכיון דקא מכחישי אהדדי כמאן דליתנהו דמי, והא דקתני צריכא שני גיטין לאו למימרא דלמשריה לעלמא צריכא גט, אלא הכי קאמר אינה גובה כתובתה אלא אם כן נתנו לה גט מעצמם, אלא השליש היא גובה בשבועה, ואם נתנו לה גט מעצמם גובה כתובתה, וא"ת ולהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין שפטור אף מדמי שעורין, הכא נמי הרי היא לא היתה תובעת כתובתה, י"ל מכל מקום חבילה זה היתה תובעת וממה נפשך גובה כתובה ממנה, אי כדקאמרה איהי הא קאמרה שכל החבילה שלה, ואי כדקאמרי אינהו הא קא מודו דמחייבי לה כתובה, ושעבוד כתובה על כל מטלטלין שלהם דר' מאיר היא, מיהו כי הוה אתינן לאוקומה בדאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי ולדידה לית לה סהדי, הוה קשיא לן מי מציא אמרה וכו', דכיון דאין ממש בטענתה דסהדי הוו מכחשי לה, לא חשבינן כאלו תבעה חבילה זו כלל, וכיון דלדבריה לא מחייבי לה כתובה, אע"ג דאינהו מודו דחייבי לה פטורין, אבל השתא דמוקמינן לה בדליכא סהדי דקא מכחשי לה, ויש ממש בתביעתה, אע"ג דלדבריה לא מחייבא לה כתובה, מכל מקום חבילה זו היתה תובעת, וממה נפשך מחייבי לה שעור כתובה כדכתיבנא, ואם שליש החבילה יותר משיעור הכתובה, גובה שיעור כתובתה שלא בשבועה, ויתרון השליש על הכתובה (בלא) [ב]שבועה, ואם שיעור הכתובה יותר מן השליש, גובה כתובתה שלא בשבועה ואינה חוזרת וגובה שליש, דמה נפשך אי כדקאמרי אינהו הא לא מחייבי לה אלא שיעור כתובתה, ואמאי דקאמרה איהי הרי מן הדין אין לה אלא שליש. ואסתפקא ליה לראב"ד ז"ל, אם גובה כתובתה אחת או שני כתובות, דאיכא למימר דגביה שתי כתובות. ונראה דודאי שתי כתובות גביה, דהא כל חד וחד מודה לה שיעור כתובתה, והיא תובעת כל החבילה, וכל חד וחד אודי לה שיעור כתובה מכל מקום אע"פ דמחמת כתובה הוא דקא מודי לה, תדע מדאמרינן צריכה שני גיטין ואי כתובה אחת הוא דגביה, הא בגט אחד נמי גבי שיעור כתובה.
ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משעבדי לכתובה. דרבנן פליגי עליה וסבירא להו דלא אמרינן בכתובה, מיניה ואפילו מגלימיה דאכתפיה, וכדאמרינן במסכת (נזיר) [נדרים] (ס"ה ע"ב) אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה להגבותה כתובתה, ואמרינן עליה הא מני רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא דרבנן דפליגי עליה דאמרי דמיניה נמי לא גביה אלא ממקרקעי, ור' מאיר סבר דאפילו מיתמי גביא ממטלטלי, כדתניא (כתובות פ"א ע"ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה והניח(א) שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו'. ואית דמפרשי וגובה כתובתה אם מתו, דלשון גובה משמע מיורשין, מדלא קתני נוטלת, ולהכי אמר הא מני ר' מאיר היא. א"ת מעיקרא נמי (לא) הוה סלקא דעתין דהא מני ר' מאיר היא, י"ל מאי דהוה סלקא דעתין לאוקומה בעד א' הוה קמ"ל דמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, אבל השתא לא קא משמע לן אלא דמטלטלי משתעבדי לכתובה, ולהכי אמרינן הא מני רבי מאיר היא, דלא תקשי לך מאי קמ"ל. למאי דמוקמינן לה השתא בדליכא סהדי מיירי כגון דאמרי כל חד וחד קדשתיה בפני עדים והלכו למדינת הים, והא דאמרינן בירושלמי ומשחררת את שניהם וכו', לא היה צריך לשחרור זה, אלא לאפוקי כל חד נפשיה מחשדא.
אי מה להלן הודאת בעל דין וכו'. פירוש אי אודי דזבין ליה שדה והחזיק בה בלא סהדי, הודאת בעל דין כמאה עדים ולא מצי למהדר ביה, הכא נמי אי אמר קדשתיה בלא עדים ליתסר בקריבתה, ואי שניהם מודים ליתסר איהו בקריבתה ואיהי בקריביה, ואין לפרש מה להלן הודאת בעל דין וכו', שאם הודה שהלוהו מנה בלא עדים חייב, דהתם פשיטא דודאי אית ליה להדורי ליה מה שהלוהו, דאטו משום דהלוה בינו לבין עצמו יגזול לו מה שהלוהו.
התם לא קא חייבה לאחריני. דאי איכא עליה בעל חוב דמשתעבדי נכסיו, ואמר מכרתי את שדי פלוני לפלוני קודם זמן הלואה, ודאי לא מהימן לחוב לבעל חובו. הכא הא קא חייבה לאחריני. הילכך אפילו למאן דקא מודה בקדושין, לא מהמנו קדושין כלל, ואפילו שניהם מודים הוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו, דכיון דלא מקיימי קדושין בלא עדים אעלמא, לגבייהו נמי לא מתסרא, והא דתנן הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, התם כגון דאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, דהא קאמר דאיתקיימו להו קדושי בסהדי. ואית דמפרשי אי מה להלן וכו', וכי אמר קדשתיך וכו' תהא הודאתו כמאה עדים אכולי עלמא.
לא איברו סהדי אלא לשקרי. כתב הגאון ר' יצחק דמהכא שמעינן דקנין בלא עדים מהני היכא דקא מודה, וכן כתב הר"מ (פ"ה ממכירה ה"ט) בכל (הקיניות) [הקנינים] ואפילו בשטר למאי דקיימא לן דעידי מסירה כרתי.
אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. לאו בתורת עדות מהימן. דאין עד אחד מהימן אפילו באיסורין, אלא במידי דבידו לתקן כגון טבל דמהימן לומר שהוא מתוקן כיון דבידו לעשר, אלא הכא מדאישתיק אודויי מודה לדברי העד, ודוקא דשתיק, אבל אי אמר איני יודע אינו נאמן, שאין עד אחד נאמן לחייבו קרבן, והא דתנא [תונא] עד אחד אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, לאו דוקא לא אכלתי, אלא הוא הדין אי אמר איני יודע, ואי קשיא לך הא דתניא בפ' הנזקין (גיטין נ"ד ע"ב) היה עושה עמך בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, שורת הדין אינו נאמן, ואמרינן עלה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא דלא מהימן במידי דלאו בידו, י"ל התם דאמר איני יודע הכא דשתיק, אי נמי [התם] אפילו תימא (התם) נמי דשתיק, לאו אודויי קא מודה אלא משום דלא ידע הוא דשתיק וכמאן דאמר איני יודע דמי, והא דאמר אביי (לקמן ס"ו ע"א) באשתו זנתה, התם מיירי כגון דאמר לו זנתה ואתה יודע שזנתה, ועובדא דההוא סמיא מיירי כגון שהניח הנואף בביתו דרגלים לדבר שזנתה ולהכי מהימן לאביי, וצ"ע.
<h2>דף סו.</h2>
היכי דמי אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי כו' תרי ותרי נינהו מאי חזית כו'. אי קשיא נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי אחזקיה, י"ל ינאי לא היה לו חזקה מעולם, דמשעה שיצא לעולם נפק עליה קלא דבן (גרושה) [שבויה] הוא זה, וא"ת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה, י"ל חזקה דאבהתיה לא חשיבא לאכרועי היכא דאיכא תרי ותרי כיון דלדידיה לית ליה חזקה, א"נ משום דנפק עליה דינאי קלא שאמו נשבית (ש)אין כח בחזקה דאבהתיה לאכרועי, וק"ל הא דגרסינן בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כ"ו ע"א) הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא [ואחתינה], ואתא עד אחד אמר ידענא ביה דכהן הוא ואסיקניה, ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ודכולי עלמא מצטרפין לעדות כו', אלמא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומקומינן גברא אחזקתיה דאבהתיה, י"ל התם משום דמעיקרא אסקיניה משום חזקה דאבהתיה, דאי לאו חזקה דאבהתיה לא אלים עד אחד לאורועי קלא, וכיון [דכן] (ד)אסיקניה על פי חזקה לכי [צר]פינהו, וכבר כתבתיה שם בפ' האשה ת"ל.
וטעמא דקא מכחשי לה בי תרי. פירוש ינאי הוה שתיק ולא הוה אמר מידי, ומשום הכי איצטריך ליה תרי סהדי לאכחושי להאי עד שהיה מעיד שנשבית אמו, דכיון דשתיק ינאי הוא מהימן למפסליה, וכי [תימא] אפילו אי לא הוה מייתי אלא חד סהדא, הא עד אחד בהכחשה לא מהימן, לא היא דכיון דאיכא קלא שאמו נשבית, אידך סהדא דקא מכחיש ליה לאו כלום הוא, והכי קאמר כי היכי דהכא אי הוה מכחיש ליה ינאי לא הוה מהימן דעד אחד בהכחשה לא מהימן, ואף על גב דנפיק עלה קלא שנשבית אמו במודיעים איהו הוה מהימן כיון דמסייעה ליה חזקה, וכי אשתיק, עד אחד מהימן, שמע מינה דבדבר שבערוה נמי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, והא דאמרינן בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כ"ו ע"א) כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, התם בשתיק, דאי קא מכחיש ליה האי גברא לקלא לא מחתינה ליה אקלא, ואפילו אי מסייע ליה עד אחד לקלא, וצ"ע.
<h2>דף סו:</h2>
אמר רבי טרפון משל לעומד כו'. תמוה הוא מאי קא מדמית מקוה לבן גרושה ובן חלוצה, התם אף על פי שהיה פסול בשעת עבודה עבודתו כשרה, דלא פסליה רחמנא לבן גרושה ובן חלוצה אלא לכתחילה, הכא גבי מקוה אי הוה ידעינן דההוא שעתא היה חסר מי הוה סלקא ליה טבילה, ועוד הא דאמר רבי עקיבא משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום כו', מי דמי התם משום דהוה ביה מומא בשעת עבודה, הכא מאן לימא לן דמעיקרא הוה חסר, וי"ל דרבי טרפון הוה סבירא ליה דאפילו אי ידעינן דמעיקרא הוה חסר סלקא ליה טבילה דיעבד כיון שכל גופו עולה בהן, ורבי עקיבא סבר אף על גב דכל גופו עולה בהן כיון שלא היו שם ארבעים סאה דיעבד נמי לא סלקא ליה טבילה, כדין בעל מום, והא דאמר רבי טרפון מקוה זה בחזקת שלם עומד כו' אלמא דאי הוה חסר לא סלקא ליה, בתחלת דבריו היה רוצה לדון דבחזקת שלם הוא עומד, ולבתר דאמר ליה רבי עקיבא אדם זה בחזקת שלם הוא עומד כו', חזר לדון דאפילו אי לא הוה ביה בשעת טבילה ארבעים סאה כיון שכל גופו עולה בהן סלקא ליה טבילה.
מתני' יש קידושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר. דכתיב למשפחותם לבית אבותם.
כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' ואיזו זו אלמנה לכהן גדול כו' ממזרת ונתינה כו'. בנתינה שנתגיירה עסקינן שאם לא נתגיירה לא תפסי בה קדושין, כדאמרינן ביבמות (ע"ו ע"א) בגיותן לית להו חתנות בגירותן אית להו חתנות, והולד הולך אחר הפגום, הכי נמי בנתינים, והר"מ כתב הנתינים הרי הם כממזרים, אחד זכרים ואחד נקבות ואסורין מדברי סופרים, ובירושלמי (במסכתין פ"ד ה"א) גרס, נתינים יהושע רחקן אלא מפסול [משפחה], אין תימר משום פסול עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא ליה קנס, והתנן הבא על הנתינה יש לה קנס, ע"כ
כל מי שאין לה עליו כו' ואיזה זה ולד שפחה ונכרית. ומיירי בשפחה דאחרים, אבל בשפחתו מימר אמרינן דיצתה לחירות, דאי לאו דשחררה לא היה בא עליה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו בקדושי כסף, ואי קשיא הא דקתני כל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין והרי שפחה ע"י אחרים מקודשת כגון על ידי בעלים, התם משום דאמרינן שחררה וקדשה, אבל כשהיא שפחה ודאי לא תפסי בה קדושין.
<h2>דף סז.</h2>
תנא כל מקום דסיפא לאתויי. אי קשיא ולתניה בהדיא בסיפא כדמקשינן לקמן, י"ל משום דפלוגתא היא לא תנא ליה בהדיא אלא מכללא דכל מקום, אבל גבי ישראל שנשא חללה דדברי הכל שהולד הולך אחר הזכר קא קשיא ליה לתלמודא ולתניה בהדיא, ויש מתרץ דהשתא לא קים לן דאיזו זו למעוטי לא הוה קשיא ליה וליתניה בהדיא דהוה ס"ד דתנא ושייר, ותנא ליה בכללא דכל מקום, וכל מקום דרישא לאתויי ישראל שנשא חללה א"נ חלל שנשא בת ישראל לרבנן, וכל מקום דסיפא לאתויי גר שנשא ממזרת, אבל השתא דקאמר דתנא איזו זו דרישא למעוטי גר שנשא ממזרת לרבי יוסי, כיון דאיכא דנפיק מכללא דמתני' ותני אי זו זו למעוטי, הוה ליה למתני בהדיא כל הני דאיתנהו בהאי כללא כגון ישראל שנשא חללה, כי היכי דלא למעוטיה מאי זו זו דרישא.
והרי חלל שנשא בת ישראל וכו' הא לא קשיא כר' דוסתאי בן יהודה. ומדלא מקשי והרי חלל שנשא כהנת דיש קדושין ואין עברה, שלא הוזהרו כהנות לינשא לפסולין והולד הולך אחר הזכר, אלמא דאי הוה מקשינן הכי, הוה מתרצינן נמי הא לא קשיא כר' דוסתאי בן יהודה, דלא קרינן ביה בעם אחד.
והא איכא דרבה בר [בר] חנה וכו'. תנא כל מקום לאתויי, ולא תניא בהדיא משום דלא מתני, והוה מצי נמי למימר והא איכא נמי מצרי ראשון שנשא מצרית שניה דלא פליגי בה רבא בר [בר] חנא ורב דימי דדברי הכל הולד שני, והוה משני נמי תנא כל מקום דרישא לאתויי, ממורי נר"ו.
<h2>דף סז:</h2>
אלא אי אמרת ר' יוסי וכו' איזו זו דרישא כדאמרן. למעוטי דרב דימי, והוא הדין לגר שנשא ממזרת דלר' יוסי יש קדושין ואין עברה והולד הולך אחר הפגום.
אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי. א"ת נימא שנשא מצרית דיש קדושין ויש עברה והולד הולך אחר הפגום, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ע"א) להם הלך אחר פסולן, י"ל לא קרינן יש עברה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה, ומצרי ואדומי לאו הבא מכלל עשה נינהו, וצ"ע.
מנא הני מילי. דאין קדושין תופסין בעריות, והולד ממזר נפקא לן ביבמות (מ"ט ע"א) מדכתיב לא יקח איש את אשת אביו וגו' וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומאשת אב אתי לן שאר עריות מהיקישא.
ואימא לאחר ולא לבן. דהוה ליה כגופיה ולא מקרי אחר.
הא לכתחלה [הא] דיעבד. קשיא לי נכתוב רחמנא והיתה לאיש אחר ולא בעי לא יקח, דהא מוהיתה נפקא לן דלא תפסי בה קדושין אפילו דיעבד, דלאחר הוא דאית ביה הויה הא לבן אין בה הויה, דהא מדאמרינן לכתחלה מאחות אשה נפקא וכו' ואתינן לאוקומי והיתה לאיש אחר ולא לקרובים, אלמא מוהיתה לאיש אחר חזיא דלא תפשי בהו קדושי בדיעבד מדלא מקשינן דיעבד מנלן, וי"ל הכי קאמר לכתחלה מאחות וכו', הילכך והיתה לאיש אחר לאחר ולא לבעל אחותה [דיעבד ד]לכתחלה מאשה אל אחותה לא תקח נפקא אלא לאו דיעבד, ומקשינן ואימא באחות אשה כתיבי ולא ילפינן מינה שאר קרובים, ומשני אין הכי נמי דודאי איכא למימר דבאחות אשה כתיבי, מיהו שאר קרובים מינה קא אתו במה מצינו.
שאר עריות מנלן דילפינן מאחות אישה וכו'. קשיא לי להוו אחות אשה ואשה ובתה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דנכתוב רחמנא אחות אשה וכל שכן אשה ובתה דחייבי מיתות ב"ד נינהו, הילכך הוו להו שני כתובין וכו', י"ל לא תקח גבי אשה ובתה לא איירי בתפיסת קדושין דהא לגלות ערותה כתיב (ויקרא י"ח) מיהו צ"ע אמאי אצטריך למכתב לא תקח לגלות לכתוב לא תגלה.
מה אחות אשה מיוחדת וכו'. א"ת אלא אשת אב דכתב רחמנא למה לי, דהא מקל וחומר דאחות אשה נפקא, י"ל אי לאו הכי הוה אמינא לאחר ולא לבן דיעבד, ולכתחלה מאחות אשה נפקא, ואחות אשה לכתחלה אין הא דיעבד תפסי בה קדושין.
הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה. א"ת אחות אשה גופא תיתי בהיקשא ונימא הוקשו כל העריות כולן לאשת אב, י"ל לית ליה לר' יונה הך דרשא דלאחר ולא לבן, הילכך אצטריך למכתב אשת אב ואחות אשה, ולכתחלה באשת אב מאחות אשה נפקא, א"נ י"ל אי לא כתב רחמנא אלא בן הוה מקישנא כל חייבי מיתות דכתיבי בפרשה לבן, אבל חייבי כריתות לא, להכי כתב רחמנא אחות אשה להקיש לה כל חיובי כריתות וכל שכן מיתות ב"ד, ובתר דאיתקוש בחד דינא לחייבי כריתות לענין תפיסת קדושין, מקשינן לאשת אב בין חייבי מיתות ב"ד בין חייבי כריתות לגבי ולד, דמאשת אב גמרינן דכל שאין קדושין תופסין בה הולד ממזר, דכתיב לא יקח איש וגו' וסמיך ליה לא יבא ממזר.
<h2>דף סח.</h2>
הוה ליה קולא וחומרא ולחומרא מקשינן. דאי קדושין תופסין בה הולד כשר, ואי אין קדושין תופסין בה הולד ממזר, וא"ת אדרבה אם אתה אומר אין קדושין תופסין בה הויא ליה קולא דשרית ליה לעלמא, י"ל משום חומרא דאיסורא הוא דלא תפסי בה קדושין, א"נ כיון דמספקא ליה מילתא אי לאחות אשה או לנדה מקשינן להו, עדיף לן להחמיר ולומר שיהא הולד ממזר ולא תפסי בה קדושין, דאפילו אם איתא דתפסי בה קדושין, הא מצו רבנן לאפקועינהו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש (כתובות ג' ע"א) ואפקעינהו רבנן כו'.
אתיא בקל וחומר מיבמה ומה יבמה שהיא בלאו כו'. א"ת נדה תוכיח שהיא בכרת וקדושין תופסין, י"ל מה לנדה שכן יש בה היתר הבא מאליו תאמר בשאר עריות שאינן כן, דאפילו באשת איש דאיכא התירא בגט התם צריך עידי מסירה או עידי חתימה, והכא בטבילה שתטבול בינה לבין עצמה שריא, ועוד מה לנדה שכן ישנה באישות (ד"ת), ואית דמתרצי דרב אחא בר יעקב אהיקשא דר' יונה סמיך, ולתרוצי מאי דמקשינן מאי חזית דסמכת להו לאחות אשה קא אתי, כיון דמסייע ק"ו למילף מאחות [אשה] אע"ג דאיכא למימר נדה תוכיח, מכריע הוא למילף מאחות אשה ולא מנדה, א"נ כיון דאיכא תרתי אחות אשה ויבמה דאין קדושין תופסין בהן, הוו להו תרתי ונדה חדא, ודחינן חדא מקמי תרתי, והא דקאמר ק"ו אלומי קא מאלים ליה לטעמיה, ובהכי מתרץ מאי דאיכא לאקושיי לרב אחא בר יעקב אשת אב ואחות אשה למה לי למכתב בהו דאין קדושין תופסין בהן, דרב אחא בר יעקב לא בא אלא להכריע דניליף מאחות אשה, ולא נהירא. ואי קשיא לך אשת אב ואחות אשה למה לי כיון דאיכא ק"ו, י"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לך קרא (פסחים י"ח ע"ב) וא"ת לרב אחא בר יעקב דלית ליה היקשא דר' ינאי, מדאיצטריך למחזי שאין קדושין תופסין בה בעריות מק"ו ולא מייתי לה מהיקשא דאחות אשה, מנא ליה דכל מי שאין לה עליו קדושין כו' הולד ממזר, אי מאשת אב תינח חייבי מיתות ב"ד חייבי כריתות מנא לן, ועוד בחייבי מיתות נמי איכא למפרך באשת איש ואשת אח, י"ל לעולם אית ליה היקשא דר' ינאי ומאי דמצי למדרש מק"ו דריש, א"נ ס"ל כר' עקיבא דדריש לא יגלה כנף הראוי לא יגלהו דהיינו יבמה לשוק דלית ליה אלא לאו, וסמיך ליה לא יבא ממזר וגו', וחייבי כריתות אתו מינה בק"ו, וצ"ע דשאני כנף הראוי לאביו שהיא דודתו דאיכא כרת, יבמה גופה מנלן, [כן] כתב הב"ת ז"ל.
חייבי מיתות בית דין לא כל שכן. לאו דוקא חייבי מיתות בית דין אלא הוא הדין חייבי כריתות דאיכא נמי ק"ו.
וכי יש אהובה כו'. דליכא למימר אהובה לאישה ושנואה לאישה, דהא ודאי לא קרי לה רחמנא [אהובה] בשביל שאוהבה בעלה ושנואה בשביל ששונאה בעלה, אלא הוה ליה למכתב האחת יאהב והאחת ישנא, וקשיא לי הא דכתיב (בראשית כ"ט ל"א) כי שנואה לאה, י"ל הכא כיון דכי הדדי נינהו דהוה ליה למכתב האחת ישנא לא הוה ליה למכתב שנואה, אבל התם היה צריך לעקם ולכתוב כי שונא יעקב את לאה, (ד"ת), ואית דמפרשי דליכא למימר שנואה לבעלה דהא בשעתא הוה קרי ליה שנואה ומסתמא אינו שונאה בשעה שמקדשה, וא"ת דילמא אהובה במעשיה לפני המקום, י"ל לאו אורחא דמלתא דמשום הכי ירצה לבכר את בנה של זו, ולפקוד על זה עונות אמו, אלא אהובה בנישואיה, דהוה אמינא שזה שאמו פסולה ויצירתו בעברה לא יטול חלק בכורה.
בבעולה לכהן גדול. וסבירא ליה פנוי הבא על פנויה לא עשאה זונה, שאם עשאה זונה הא איכא לאו ואין קדושין תופסין בה אפילו לכהן הדיוט לר' עקיבא, אי נמי כהן גדול דקא קני בתולה בביאה וזונה לא הויא דלשם קדושין בעל, ממורי נר"ו. אי נמי ביתומה שהשיאה אמה או אחיה ומיאנה שלא נבעלה לזנות.
אי שתיהן מצריות. א"ת לוקמה באחת מצרית ראשונה ואחת מצרית שלישית, י"ל כיון דבשלישית ראויה לבא בקהל, כישראלית דמיא ולא קרינן בה שתי נשים מעם אחד.
<h2>דף סח:</h2>
ולדה כמוה מנלן אמר קרא האשה וילדיה וגו'. ותו לא איצטריך ליה קרא למילף מיניה דאין קדושין תופסין בה, תדע דבנכרית כי נפקא לן שהולד כמוה מדכתיב כי יסיר, לא איצטריך לן קרא למילף מיניה שאין קדושין תופסין בה.
אמר קרא כי יסיר וגו'. פרש"י ז"ל אי אסיפיה דקרא קאי דכתיב ובתו לא תקח לבנך הוה ליה למכתב כי תסיר, אלא על כרחך ארישא דקרא קאי דכתיב בתך לא תתן לבנו, ופירוש כי יסיר את בן בתך שהוא קרוי בנך, דאבתו גופא לא קפיד כיון שגדלה, אלא אבן בתו קפיד, ומדלא כתב רחמנא כי תסיר משום סיפא דקרא דכתיב ובתו לא תקח לבנך אלמא בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה שהולד כמוה, ולהכי לא קפיד רחמנא על הסרתו כיון שאינו בנך, ועל הסרת בנך גופיה לא חייש כיון שגדל בתוך ישראל, כן פרש"י ז"ל, וקשה לי על הך פירושא, אם כן רבינא מאי אתא למימר, דהא ר' יוחנן אמרה דכי יסיר את בנך ארישא דקרא קאי, אלמא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, לכן פי' רבינו תם ז"ל דודאי אסיפא דקרא קאי והכי קאמר בתו לא תקח לבנך כי יסיר אביה את בנך מאחרי, ומדלא כתיב את זרעך אלמא אבנך הוא דקפיד, אבן בנך הבא מן הגויה לא קפיד, ובתר הכי אמר רבינא שמע מינה בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, דודאי אכולי קרא נמי קאי, דכתיב בתך לא תתן לבנו וקאמר כי יסיר את בנך, אלמא בן בתך [הבא מן הגוי] קרוי בנך, וכי תימא על הסרת בתו גופא למה לא הקפיד הכתוב, י"ל אין הכי נמי דחייש לה אלא הא קא משמע לן דאיכא למיחש נמי להסרת בנה דבנך הוא.
ה"ג לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, דאי ממזר הוא, אם כן אין ולדה כמוה, וכיון דאין ולדה כמוה אינו בנך אלא בן הגוי הוא, ורש"י ז"ל גריס הולד ממזר, ולא נהירא.
והא ההוא קרא בשבעה גוים הוא דכתיב. פירוש ונימא דדוקא בהנהו קפיד רחמנא על הסרתן ולכך גזר שלא יתפסו בהן קדושין, ומשום דלא תפסי בהו קדושין הולד כמוה.
אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירין. א"ת מכדי האי קרא בגירותן כתיב, כדאמרינן ביבמות (ע"ו ע"א) בגירותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, ובגירותן [ו]דאי תפסי בהו קדושין, ועוד יש לתמוה בההיא דיבמות, מדכתיב כי יסיר ובגירותן מי איכא למיחש להסרה, וי"ל שתי מצות הן, והכי קאמר רחמנא לא תתחתן בם בגירותן, ובגיותן בתך לא תתן לבנו וגו'.
הניחא לר' שמעון דדריש טעמיה דקרא. דלא איצטריך ליה למכתב כי יסיר אלא לרבות כל המסירות, אלא לרבנן (לא) [הא] איצטריך לאשמועינן טעמיה דקרא דלא הוה דרישנא ליה אי לא הוה כתיב בהדיא.
כל היכא דלא קרינן ביה כי תהיינה וגו'. א"ת והרי חייבי לאוין דקרינן בהו כי תהיינה והולכין אחר פסולין, וכן באלמנה לכהן גדול, ועוד דגופה דהאי קרא בחייבי לאוין כתיב כדאמר רב פפא לעיל, וכתיב עלה וילדו לו ואף על גב דאזלינן בהו בתר [פסולן], י"ל אע"פ שהולכין בהן אחר פסולן, בניו מקרו לענין ירושה.
<h2>דף סט.</h2>
הרי את בת חורין וולדך (עברי) [עבד]. וכלהו סבירא להו המשחרר חצי העבד קנה (גיטין כ"ג ע"ב) וטעמיהו דרבנן משום דאתני בהדיא, א"נ כלהו סבירא להו לא קנה, והכא [ס"ל לר' יוסי הגלילי] כיון שמשחרר השפחה, אף על גב דעובר לאו ירך אמו הוא, הולד כמוה משום דכתיב האשה וילדיה כלומר כי היכי דלענין עבדות ולדיה כמוה כך לענין חרות, א"נ משום דכתיב וילדיה ולא כתיב והילדים, לאשמועי', אלמא הכי קאמר ילדיה כמוה, ורבנן דסבירא להו דבריו קימין, דרשי האשה וילדיה לאשמועינן שהולד כמוה, דלא דרשי כל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה, וכי תימא נכרית מנלן, נפקא להו מדכתיב כי יסיר לרבות כל המסירות וכר' שמעון סבירא להו דדרשי טעמיה דקרא.
הא דתנן ממזר שנשא שפחה הולד עבד, ולא אמרינן כיון שנשאה שחררה, דהא ודאי לטהר את בניו הוא דאיכוון, דתיהוי איהי שפחה וולדה כמוה.
ה"ג או (די) עבד קאמר. פירוש לכתחילה אסור לישא שפחה אלא אם כן אזדבן בעבד עברי, ורש"י גריס (בעבד) [דיעבד], דלכתחלה אסור, ואם עבר ונשא הולד עבד, וקשיא להאי פירוש הא דאמרינן ואי אמרת לכתחלה קאמר ממזרת נמי תנסיב עבדא, אלא מאי דיעבד אכתי מה בין זכרים לנקבות, ממזרת נמי אי נסיבא עבד הולד כמוהו, וי"ל הכי קאמר בשלמא אי דיעבד קאמר, עבד יכול למכור עצמו לכתחלה ורבו מוסר לו שפחה כנענית, אבל (אשה) [אמה] אין מוסרין לה עבד כנעני.
ממזרת נמי תנסיב עבדא. וקא סלקא דעתין דאף על גב דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שהולד כמוה, אבל בממזרת ועבד שמותרין זה בזה הולד עבד, כי היכי דממזר שנשא שפחה הולד הולך אחריה כדכתיב האשה וילדיה, דכל היכא דאיכא צד עבדות הולד עבד, כן פירש הראב"ד ז"ל.
בשני דרבי שמלאי עבד עברי מי הוה. והוה מצי לאקשויי אטו ר' שמלאי מנסיב ליה עצה דליזול וניגנוב, אלא דהוה מצי לשנויי ליה דמנסיב ליה עצה למכור עצמו וכר' אליעזר דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית.
<h2>דף עב:</h2>
חמשה קהלי כתיבי. אית דלא חשיב כרות שפכה לפי שאינו פסול יוחסין, ואית דחשיב ליה ולא חשיב קהל מצרי ואדומי, שהרי להתיר קא אתי דכתיב (דברים כ"ג ט') בנים וגו' ולהאי פרושא כרות שפכה בקהל ודאי הוא דאסור, ולא בקהל (ו)שתוקי וגרים, כן פירש הראב"ד ז"ל. והני קהלי דדרשינן משום דמייתרי דהוה ליה למכתב לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה', ואי הוה כתיב [הכי] הוה מוקמינן ליה לקהל כהנים, כן פירש ב"ה
<h2>דף עג.</h2>
וחד למשרי שתוקי בישראל. מדאורייתא, אבל מדרבנן אסור, כדתנן (לעיל ס"ט ע"א) גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה, אבל שתוקי בישראלי אסור.
אלא מעתה שתוקי לא ישא שתוקית וכו'. הוה מצי נמי לאקושיי שמא ישא אחות אביו, דשמא אבי אביו זנה עם אם שתוקית זו והוליד ממנה שתוקית זו, א"נ שמא ישא אחות אמו, שאבי אמו זנה עם אשה אחרת והוליד ממנה שתוקית זו, נמצא שהיא אחות אמו, ואי אקשי הכי לא הוה מצי לשנויי ליה כל כי הני מזנו ואזלי, אלא אידי דקאמר מה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאביו, קא אזיל ומקשי ליה שמא ישא אחותו מאביו.
בת שתוקית לא ישא וכו'. לא אקשי ליה בת שתוקי לא ישא וכולי, משום דלכולי האי לא חיישינן שזנתה אמו עם שתוקי שהוא פסול לה, להכי עדיף ליה לאקשויי בת שתוקית לא ישא פירוש שתוקית שנשאת לגר או לעבד משוחרר לא ישא, שמא ישא אחותו מאביו שאבי שתוקית זו זנה עם אמו ונולד לו ממנה.
בת אסופית לא ישא שמא ישא אחותו מאביו. הכא ודאי הוה מצי לאקשויי בת אסופי לא ישא, ואיכא ספרי דכתיב בהו בת אסופי, וא"ת אמאי לא אמרינן שמא ישא אחותו בין מאביו בין מאמו, דשמא הוא אח בת אסופית זו שהוא בא לישא מאביה ומאמה, י"ל לא חיישינן דילמא אתרמי כולי האי דשדו לה לאמה, ואמה נמי דמשדה שדיוה מחמת רעבון שדיא לה לברתה, ולהכי אקשינן שמא ישא אחותו מאביו, דשמא אביה זנה עם אשה אחרת והוליד ממנה אסופי זה ושדיא ליה אימיה, ולהאי פירוש בת אסופי גרסינן, ואי גרסינן אמרת נמי בת אסופי מיירי כגון שנשא אביה אסופית דהא מסתמא אסופית נשא, דאלו בת ישראל אסירא ליה, ולא נהירא דאמאי לא קשיא בת אסופי שנשא גיורת או שנשא שתוקית לא ישא, שמא ישא אחותו בין מאביו בין מאמו, וכן הוה מצי נמי לאקושיי בת גרים לא ישא שמא ישא אחותו בין מאביו בין מאמו, וכן בת שתוקי ושתוקית לא ישא.
<h2>דף עג:</h2>
שאיף מישחא כו' אין בו משום אסופי. קשיא לי היכי דמי אי בצידי רשות הרבים הא אמר אמימר צידי רשות [הרבים] אין בו משום אסופי, ומאי איריא שאיף משחא, אי ברשות הרבים כי שאיף משחא נמי אמאי אין בו משום אסופי, הא ודאי כיון דלא קפדא עליה דהא שדיא ליה לרשות הרבים, הוה לן למחשביה משום אסופי, כדאמרינן לקמן אמטו דבשני רעבון קטלא ליה, וי"ל לעולם ברשות הרבים, וכיון דשאיף משחא ודאי מוכחא מילתא דמחמת רעבון הוא דקא שדיא ליה, והא דשדיתיה מימר אמרה אתו אינשי דשכיחי ברשות הרבים ומרחמו עליה ושקלי ליה לאלתר, א"נ דילמא בצידי רשות הרבים אנחתיה ואגנדר לרשות הרבים, מיהו כי לא שאיף משחא ומשתכח ברשות הרבים, לא הוו שני רעבון ראיה לדבר כולי האי דנימא דאיגנדר לרשות הרבים.
כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו. פירוש אף על גב דאשתכח ברשות הרבים, אימא איגנדורי אגנדר להתם, כיון דאביו ואמו אמרי בננו זה, ואפשר לפרש דבצידי רשות הרבים נמי מיירי ונאמנין עליו ליחסו, שאם הם כהנים נאמנין עליו לכהונה להאכילו תרומה וקדשים, וכן לענין עריות, מיהו מסתברא ודאי דאפילו ברשות הרבים נמי מיירי, מדאמרינן נאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנין עליו הואיל ויצא עליו שם אסופי, מדקאמרינן הואיל ויצא עליו שם אסופי, משמע ודאי דברשות הרבים אשתכח.
שלשה נאמנין לאלתר. והא דלא חשיב מוכר ודיין כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו, ואפשר שהוא זמן ארוך, ואף על גב דאסופי כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו, התם סתמא דמלתא לאלתר נאסף מן השוק, דלא שבקי ליה אינשי ברשות הרבים.
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת. מוקים לה במס' נדה (ס"א ע"א) במשולבות.
היכא דלית ליה חזקה דכשרות חד נמי מהימן. ואף על גב דמוכח בפרקין דלעיל (ס"ו ע"א) במעשה דינאי דלרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות משנים, לא מהימן עד אחד לפסלו ואף על גב דשתיק, ואף על גב דהתם נפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, שאני הכא דלא משכחת ליה שום חזקה דכשרות, דהא לא ידעינן אבוה מנו דנוקמא אחזקה דאבוה, דהא מיירי כגון שילדו שתי נשים במחבוא ולא ידעינן איזה כהן ואיזה לוי.
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אע"ג דהכא ליתיה לטעמא דאיתיה בדיין, דהתם הימוני המנוה כיון דקבליה עלייהו, והיינו נמי טעמא דשליש בעלמא שהוא נאמן כיון דהימוניה המניה, אבל הכא גבי מוכר ליכא האי טעמא, אלא טעמא פרש"י דמוכר בזמן שמקחו בידו מידק דייק ומדכר דכיר למאן זבין ליה, ואמטו להכי הימנוהו רבנן, אבל בזמן שאין מקחו בדיו לא רמיא מילתא עליה.
<h2>דף עד.</h2>
דלחזי זוזי ממאן נקט. פירוש הא ודאי בדליכא כפירת ממון ביניהם עסקינן, דאי איכא כפירת ממון ביניהם כגון שזה אומר אני נתתי כסף, וזה אומר לא כי אלא אני נתתי, בכי האי גוונא ודאי אפילו בזמן שמקחו בידו אינו נאמן, דהוה ליה נוגע בעדות, שמא האחד נוח לו (לו) והאחר קשה לו, ומתיירא ממנו שלא יתבענו וירבה עליו תרעומת, ולכך יעיד דאיהו יהב זוזי, אלא כי קתני בזמן שמקחו בידו נאמן כגון דיהב חד מיניהו זוזי ואידך מודה דחברה יהב זוזי, אלא שהוא אומר אני הגבהתי תחלה, ובזמן שמקחו בידו דמידק דייק ומידכר הימנוה רבנן כבי תרי, ולהכי מקשינן ליחזי זוזי ממאן נקט, ואבזמן שאין מקחו בידו קא מקשינן מה לנו אם אינו נאמן, נחזי זוזי ממאן נקט מוכר, ומסתמא לההוא דנקט מיניה זוזי ליה זבין, והוא הגביה תחלה, ולעולם בתר דנקט מוכר זוזי מיניה לא מכרה לאלתר לאחר כיון דקאי עלה במי שפרע, וכל שכן שאין לומר דלבתר שהגביה האחד שקל זוזי מאידך, דלא עבידי אינשי דעבדי הכי, ומשני לא צריכא דנקט מתרויהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי, ולא מהימן בשאין מקחו בידו, ולא גרסינן הכא ולא ידע הי(ה) מדעתיה, דאי נמי ידע כיון שאין מקחו בידו אינו נאמן, וא"נ גריס ולא ידע הי(ה) מפרשינן ביה דכיון שאין מקחו בידו לא דייק ולא ידע, להכי לא מהימנין ליה. ואי קשיא הא דגרסינן בריש פ"ק דבבא מציעא (ב' ע"ב) וליחזי ממאן נקט, ומפרקינן לא צריכא דנקט מתרויהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידע הי(א) מדעתיה והי בעל כרחיה, והתם אין מקחו בידו דשנים אוחזין קתני, ומדקאמרינן ולא ידע הי מדעתיה אלמא אי ידע מהימן אף על פי שאין מקחו בידו, י"ל דאע"ג דלא מהימן כבי תרי, ודאי מעד אחד לא גרע, ובשנים אוחזין בטלית וחד סהדא מסייע לחד מיניהו. ודאי נראה הדבר דשקיל ההוא פלגא בלא שבועה, אלא רבנן דתקינו שבועה דחיישי לרמאי, וכיון דמסייע ל[יה] חד סהדא לחד מיניהו ודאי שקיל פלגא בלא שבועה, ואידך משתבע שבועת התורה ושבקינן ליה פלגא, דלפלגא דטלית חשיבא ליה תפיסתו כמאן דשקיל ליה ואזיל, כן כתב רבינו תם ז"ל, ואית דגרסי התם דלא ידיע, עוד יש לפרש לפי דרך זה, דהא דמקשינן ולחזי זוזי ממאן נקט אמקחו בידו נמי מקשינן, דמהימנת ליה ואף על גב דאמר דהאי דלא יהיב זוזי אגבהה, ואמאי הא כיון דאידך יהב זוזי, מסתמא לא נתנה לאחר להגביהה, והאי ודאי קא טעין קושטא שהדמים שנתן רגלים לדבריו. ומורי נר"ו מפרש לה לשמעתין הכי, דכי אמרינן בזמן שמקחו בידו נאמן, מיירי כגון דיהב חד מיניהו זוזי ומודה שלא הגביה עדין, והלה טוען אני הגבהתי, ומשום הכי נאמן בעל המקח דאי אמר דלא אגבהה אידך ודאי מהימן, דרגלים לדברים דכיון דיהב הלה זוזי ודאי לא חזר בו למכרה לאחר, ואי אמר דאידך אגבהה, הרי בידו לחזור בו כיון דהאי דיהיב זוזי מודה דלא הגביהה עדין, דמעות אינן קונות, ומי שפרע לא רמינן עליה, כיון דלא ידעינן אם הגביהה מקמי דשקל זוזי מאידך, אבל בזמן שאין מקחו בידו כיון דתרוייהו אמרי אני הגבהתי שהרי שניהם אדוקים במקח, אינו נאמן, ומקשינן אסיפא ולחזי זוזי ממאן נקט ומסתמא מאן דנקט מיניה זוזי אגבהה מדעתיה, ומשנינן דנקט מתרויהו כו' ולא טעין חד מיניהו אני הגבהתי ומצי הדר ביה, אבל בזמן שאין מקחו בידו הרי הגביהה ולא מצי הדר ביה.
נאמן הדיין לומר לזה זכיתי לזה חייבתי, במה דברים אמורים כשבעלי דינין עומדין לפניו. דכל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו רמי אדעתיה ואדכר ומהימן כבי תרי, דהא הימנוה כיון דקבלוה עלייהו, וכל זמן שלא כתב להם פסק דין מקרי בעלי דינין עומדין לפניו.
ונחזי זכותה מאן נקיט. ומה לנו ולנאמנותו. דקריען זכותיהו. והוה מצי נמי למימר דאירכסו להו זכותיהו, ושניהם מודים דהוו כתיבן זכותיהו, דודאי הוה ליה אין בעלי דינין עומדין לפניו.
וניהדר ונידינינהו. דמסתמא מיירי כגון שטענותיהן כתובות ביד בית דין ואין ביניהן מחלוקת בטענותיהן. וא"ת מאי קושיא דילמא היינו דקתני אינו נאמן כלומר לא מהימן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, דדילמא אסח דעתיה כיון שהלכו בעלי דינין מלפניו ולא דכיר, אלא הדר דיין להו או דיין זה או בדינא אחריתי, י"ל מסתמא אינו נאמן דקתני משמע דתו ליכא תקנתא במילתא, דאי איכא תקנתא דנהדר ונדיינינהו, לא הוה קתני אינו נאמן, ומה טורח הוא לנו אם נחזור ונדון כדין, אלא ודאי אינו נאמן דקתני משמע דתו ליכא תקנתא לזכאי, אלא כל המוציא מחבירו עליו הראיה, ולהכי מקשינן ואמאי ניהדר ולדיינינהו, ומשני בשודא דדייני, דאי הדר דיין להו מצי אמר מאן דמחייב השתא מעיקרא בשודא אחריתי דיינת לן ויצאתי אני זכאי באותה שודא, ואנן הא קבלינך עלן ואין לנו לקבל אלא אותו דין שפסקת עלינו, כן פרש"י ז"ל, אבל אי כי הדרינן ודיינינן להו אין אנו רואין שני פנים בדין שהוא מוכרע מהמשנה בראיה או מהתלמוד, ודאי מסתמא מעיקרא נמי הכי דיינינהו. וכי אמרינן דבשאין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן, דוקא ביחיד מומחה, אבל ב"ד של שלשה ודאי מהימני, דאי הוו עליה סהדי, ולא הוו נוגעין בעדות וכדאמרינן גבי פשרה בפ"ק דסנהדרין (י' ע"א) כי הכי דנהוו עליה סהדי, ואם הם שלשה ואזלו להו תרי מינייהו ואשתאר חד, [אפי'] (ו)בעלי דינין עומדין לפניו ודאי אינו נאמן, דלא רמי עליה כולי האי למדכר אדעתיה, ולא הימנוה רבנן כבי תרי אלא מי שדן ביחיד.
אמו כל שבעה. אבל משבעה ואילך כיון שיצא מתחת ידה למילה תו לא הימנוה, כן פרש"י ז"ל, והראב"ד ז"ל פירש דלהכי מהימנינן לה משום דאין מתעסק בו כל שבעה שאמו טמאה לידה, וכיון דליכא למסמך אאבוה סמכינא עלה דידה.
תנינא היתה מעוברת וכו'. ולא גרסינן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דהא בלאו הכי קא מקשה שפיר תנינא.
התם (ו)הוא דרוב כשרים אצלה. ואפילו למ"ד לדברי המכשיר אפילו ברוב פסולין, התם בעדות אשה בגופה, אבל בבתה עד דאיכא רוב כשרין, ואתא אבא שאול לאוסופי בבתה אפילו ברוב פסולין, ואף על גב דלבתה לא הוה לה חזקה דכשרות.
ר' אליעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספקן כו'. דלא דריש ר' אליעזר בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא, וכל שכן דאסר שתוקי בישראל מדאורייתא, דלא דריש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא (לעיל ע"ג ע"א), דהא ספקן בספקן נמי אסור, וצ"ע ר' אליעזר חמשה קהלי למאי דריש להו, ואפשר דסבירא ליה דתרי קהלי דכתיב בממזר חד לכהני וחד ללוים, ותרי דכתיב בעמוני ומואבי, חד לגופיה וחד לישראלים, וקהל דכתיב בפצוע דכא וכרות שפכה לגופיה אתא, וכן קהל דכתיב במצרי ואדומי להיתרא אתא ולגופיה, ממורי נר"ו ובי"ן.
<h2>דף עד:</h2>
כל שכהן אסור לישא בתו וכו'. ליכא לאקשויי והרי אלמנה וגרושה וחללה זונה דכהן אסור לישא בתן אם נשאו לכהן, א"נ הרי שנשא גרושה דכהן אסור לישא בתו, דאיכא למימר דתני מתניתין לא איירי בנשואי עברה, והני אם נשאו למותרין להן בנותיהן כשרות לכהונה, ועוד דלא שייך למימר בהני שכהן אסור לישא בתו, דלאו מחמת חלול ופסול משפחתן פוסלין בנותיהם אלא מחמת עברת נישואיהן, ולהכי מקשינן והרי חלל שנשא בת ישראל והרי חלל שנשא חללה, שמחללין בנותיהן מחמת פסול עצמן.
ומאי נינהו גר שנשא גיורת וכר' אליעזר בן יעקב. א"ת לימא גר שנשא בת ישראל וכר' יהודה ולא מצי לאקושיי מאי דמקשה השתא הא מותר אסור והרי גר שנשא בת ישראל וכו', י"ל מדסיפא ר' יהודה כדקתני ר' יהודה אוסר, רישא לאו ר' יהודה, ועוד דלא בעי לאוקומה כר' יהודה דלית הלכתא כותיה, ואוקמה כר' אליעזר בן יעקב, וכהנים נהגו סלסול בעצמן מיום שחרב בית המקדש כר' אליעזר בן יעקב, כדאמרינן לקמן (ע"ח ע"ב).
מאי קא משמע לן תנינא. והוה מצי נמי לאקשויי הא מותר אסור, והרי גר שמותר לבא בקהל ומותר בממזרת.
אף על פי שרבי יהודה אוסר הגר בממזרת. איפשר דתלמודא נקט לשון קצרה, והכי קא אתי לתרוצה כדדרשינן בכולי תלמודא, כל האסורין לבא בקהל לעולם ומאי נינהו גר עמוני ומואבי, מותרין לבא זה בזה, במה דברים אמורים באסורין לבא בקהל, אבל שאר גרים דראויין לבא בקהל לא דבר ר' יהודה, שר' יהודה אוסר הגר בממזרת, ועוד הא ליכא למפרך הא תנא ליה רישא, דלר' יהודה אתא לאשמועינן דגר עמוני ומואבי מותרין בממזרת, ותו ליכא למידק הא מותר אסור והרי גר דמותר לבא בקהל ומותר בממזרת, דהא תנא קמא לר' יהודה הוא דנקט להא, דלרבי יהודה אסור בממזרת.
<h2>דף עה.</h2>
לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דאמר קרא בנים אשר יולדו וכו'. קשיא לי ממאי דילמא זרעו פסול לכהונה כי היכי דזרעו של כהן גדול באלמנה פסול לכהונה, וניתו לה לכולא מילתא מכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול שביאתו בעברה וזרעו פסול, אף מצרי שנשא בת ישראל שביאתו בעברה זרעו פסול לכהונה ופוסל, וכי כתיב בנים אשר יולדו וכו' יבא להם בקהל דמשמע נמי בקהל כהונה, במצרי שנשא מצרית כתיב, ולא במצרי שנשא בת ישראל דביאתו בעברה, י"ל א"כ הוי זרעו פסול לכהונה לא הוי דומיא דכהן גדול באלמנה, דכהן גדול באלמנה אסור בהנה וזרעו פסול לכהונה, ומצרי שני שנשא בת ישראל, אי הוה דומיא דכהן גדול באלמנה שפוסל זרעו, היה זרעו פסול לבא בקהל דומיא דפסול שלו דפסול לבא בקהל, וכיון דלאו דומיא דכהן גדול באלמנה הוא, לא ילפינן דלפסול ביאתו, והראב"ד ז"ל תירץ דמדכתב כי אם בתולה מעמיו נפקא לן דמצרי שני שנשא בת ישראל זרעו כשר לכהונה, דדרשינן ליה ביבמות (ע"ז ע"ב) לבתולה הבאה משני עממין כגון עמוני שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה כי היכי דכשרה לבא בקהל, דאמר מר עמוני ולא עמונית, והכא נמי דרשינן ליה ודאי למצרי שנשא בת ישראל, והא דנקט הכא דאמר קרא בנים אשר יולדו וגו', עיקר היתרא נקט, דאי לאו דגלי לן רחמנא דמותר לבא בקהל, לא דרשינן בתולה מעמיו למצרי שני שנשא בת ישראל, וכי האי גוונא מתרצא לן הא דאמרינן במלתיה דרשב"ג ז"ל לאפוקי גר עמוני דנקבותיהן מותרת.
מאי לאו למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. דכללא כאיל כל שאי אתה נושא בתו כו', ומזה נראה דאפילו מאן דמכשר, באלמנתו דאית ליה חזקה דכשרות הוא דמכשר, אבל בבתו פסול, ואף על גב דהוו להו תרי ספיקי.
ושמואל אמר הולד שתוקי דאסור בבת ישראל [אי הכי] היינו דרב. ולא הוה מצי לשנויי ליה דשמואל אמר הולד שתוקי ומותר בממזרת, דאי לאשמועינן הא קא אתי, הוה ליה למימר הולד ממזר ומותר בממזרת.
השתא מדין ישראל משתקינן וכו' אלא שמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא וכו' לא צריכא דתפש. ובשלהי פרקא קמא דכתובות (י"ג ע"ב) גרסינן אמר שמואל עשרה כהנים ופירש אחד מהן ובעל הולד שתוקי, מאי שתוקי אלימא שמשתקין אותו מנכסי אביו, פשיטא מי ידעינן אבוה מנו, ולא משני לא צריכא דתפיס, דהתם אף על גב דתפיס נמי פשיטא דמפקינן מיניה, דבמאן מהנהו עשרה אית לן למתלי שהוא אביו, אבל הכא איכא למתלי בארוס, ומשנינן אלא שמשתקין אותו מדין כהונה, דהתם ליכא לאקשויי השתא מדין ישראל משתקינן ליה, דהא מדינא מדין כהונה נמי לא הוה לן לשתוקיה דהא ודאי כהן הוא, אלא שאינו מיוחס דלא ידעינן אבוה מנו, וגזרת הכתוב היא דמשתקינן ליה מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו זרעו המיוחס אחריו, כדאיתא התם.
תנא וכן היה רבי אליעזר אומר כותי לא ישא כותית. ואע"ג דתנינא במתני' ספקן אסור ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי, פירוש ספקן בספקן שתוקי בשתוקי אסופי באסופי כותי בכותי, דשמא זה כשר וזה פסול, י"ל משום דכותי בכותית צריך תלמודא טפי, ובבריתא תני ליה באפי נפשיה, והשתא בעינן למשקל ולמטרא אכותי בכותית לחודיה, להכי תנן הכא ברייתא זו, א"נ דאי לאו בריתא הוה אפשר לן למימר דכי קתני ספקן בספקן אסור היינו שתוקי באסופי, א"נ שתוקי בשתוקי ואסופי באסופי, דשמא זה כשר וזה פסול, אבל כותי בשתוקי ואסופי הוא דאסור, אבל מותר לישא כותית.
אמר רב יוסף עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות. פרש"י דטעמיה דרב יוסף סגי לודאן בספקן וספקן בודאן דאסר להו ר' אליעזר, דכיון [ד]קתני ודאן בספקן וספקן בודאן וכו' ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי, אלמא דכותי אסור בודאן, ואהא סגי טעמיה דרב יוסף שעשו הכותיים כגר לאחר עשרה דורות, לפי שנשתקעו בגירותן ואסורין בממזרת, וקא מקשה ליה אביי מי דמי וכו', שנית כותי בממזרת, אלא כותי מאי טעמא לא ישא כותית דהא אידי ואידי כי הדדי נינהו, והוא וכולם גרים הם, ולהאי פירושא לא דייק לשנא דקושיה דאביי דקאמר סתם גר ישן וממזרת חדשה, דהוה לן למימר הכי, התם גר בממזרת אלא כותי מ"ט לא [ישא] כותית, ועוד דהא רב יוסף אכותי לא ישא כותית הוה משני לה מדאמרינן גבי בריתא מאי טעמא ואמר רב יוסף עלה עשאוה כגר וכו', ועוד דקתני במתני' ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי ולרב יוסף מאי ספיקא איכא בכותי. והראב"ד ג"כ מפרש כפרש"י, דלרב יוסף לא הוה סבירא ליה דנתערב בהן שום פסול, אלא הוה סבירא ליה דכותים גרי אריות הן ואסור בממזרת דגוי אסור בבת ישראל(א) ממזר[ת], ואסור בכותית נמי משום דמספקא להו לאינשי בגויהו, דאיכא דמחזיק להו בגוים ואיכא דמחזיק להו בישראלים, דלא מתחזקי להו בגירי אריות ונשתקע שם גירותן ומחלפי להו בישראלים, ומקצתם מחלפי להו בגוים, ואמרי ישראל הוא דקא נסיב גויה, כדגזרינן בגר ישן בממזרת, דלא לימרו ישראל הוא דקא נסיב ממזרת, והא דקא קרי להו במתני' ספקות, לאו דהוו ספקות לגבן דהא קיים לן בהו דגרי עריות הן, אלא משום דמספקי אינשי בגוויהו, ואקשי ליה אביי מי דמי וכו' הא אידי ואידי כי הדדי נינהו, דודאי כולהו מתחזקי להו לאינשי או בגירי אריות או בגירי אמת, ולא נהירא. אלא (הכא) [הכי] איכא לפרושה לשמעתין, מאי טעמא פירוש אפילו נתערב בהן פסול ממזרות מ"ט לא ישא כותית, דהא גרים ננהו וקי"ל כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת, אמר רב יוסף עשאוה כגר לאחר עשרה דורות, וממזרות נתערב בהן, ולפי שנשתקעו בגירותן מחלפי בישראלים ואמרי ישראל הוא דקא נסיב ממזרת, ולר' אליעזר ממזר ספק אסור אפילו לשתוקי, כדקתני וספקן בספקן אסור ואף על גב דלא ידעי הי מיניהו אתו מספק ממזרת והי מיניהו כשרין, מכל מקום חשיבי לאינשי כשתוקי בשתוקית דאסירי לר' אליעזר, אמר ליה אביי מי דמי התם גר ישן וכו', הכא אידי ואידי כי הדדי נינהו, וכיון דמדינא אפילו בממזרת ודאי מותרין דגרים נינהו וגר נושא ממזרת, ומשום דהוו גרים ישנים קא אתית לאסרינהו בממזרות משום גזרה, ולית לך לאסרינהו בכותית דהוי ממזר ספק, ועוד דאיהו נמי ממזר ספק וכי הדדי נינהו, ואפילו שתוקי בשתוקית לא אתו אינשי למשרי משום הכי, דשתוקי בשתוקית מידע ידיע דספק פסולין נינהו, ושמא זה כשר וזה פסול, אבל כותיים לא ידיע ספקיהו לעלמא, אלא כולהו בגרים או בישראלים מיתחזקי. ואית דמפרשי דספק ממזרות בהן ולא ממזרות ודאי, ואשתכח דהוו להו תרי ספיקי, דשמא אין כותית זו מאותו ספק ממזרות, ואם תמצי לומר שהיא משם שמא אותו ספק ממזרות כשרין הוו.
<h2>דף עה:</h2>
אלא כי אתא (רבין) [רב דימי] אמר, ר' אלעזר סבר לה כר' ישמעאל דאמר וכו' ור' ישמעאל כרבי עקיבא וכו'. ובנות ישראל נתערבו בהן והבנים ממזרין, ומידע ידיעי משפחות שנתערבו בהן בנות ישראל והוו ממזרי ודאי, ושאר הכותיים כשרין נינהו ונשתקע שם גיותן מהם, אבל הנהו דהוו ממזרי מידע ידיעי דשם ממזרות ידוע אינו משתקע, ולהכי אסור לכותיים הכשרים לישא כותית מאותן פסולין אף על גב דגר מותר בממזרת, משום דהוו להו (גרושין) [גר ישן], ואמטו להנהו גזור רבנן ואסרו להו כל כותית, ואי מפרשינן לעיל בטעמיה דרב יוסף דספק ממזרת נתערב בהן ולא ודאי ממזרות ולהכי אקשי ליה אביי מי דמי וכו', הכא אידי ואידי כי הדדי נינהו משום דהוו להו תרי ספיקי כדכתיבנא לעיל, אין אנו צריכין לפרש בהאי שינויא דרב דימי שלא נתערבו הממזרים עם שאר הכותיים, אלא אפשר שנתערבו עמהם ולא ידיע לן הי כשר והי ממזר, וכיון דודאי ממזרות נתערב בהן אין כאן תרי ספיקי, ושם גיותן נשתקע מהן אבל לא ספק ממזרותן, וחשבי להו עלמא כשתוקי בשתוקית דאסירי לר' אליעזר, ואי אמרת כיון דגירי אריות הן היאך נשתקע שם גיותן מהן, י"ל מפני שמחזיקין במצות מתחזקי כישראלים אף על פי שהגרים הראשונים הן גרי אריות ואלו לא טבלי לשם גירות, א"נ שאחר כך נתגיירו הבנים. והראב"ד ז"ל פירש דהשתא לתירוצא דרב דימי מדינא אסרינן לכותי לישא כותית, ולא משום גזרה דגר ישן, דטעמיה דרב יוסף שביק ליה תלמודא, וטעמא דמילתא לפי שנתערבו בהן בנות ישראל והוה ליה ולד ישראל ממזר שאסור בגויה, דכותיים גרי אריות הן והוו להו כגוים גמורין, הלכך כותי לא ישא כותית שמא ישראל ממזר ואסור בגויה, דשמא כותית זו אינה מאותן שנתערבו בהן בנות ישראל, וקשיא אהאי פירושא, למה לו למימר דסבירא ליה כר' עקיבא דאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, נימא דסבר לה כמאן דאמר הולד כשר, וישראל הוא דקא נסיב גויה, ותו לא הוה קשיא ליה מאי דמקשי עלה תלמודא השתא ומי סבר לה ר' אלעזר כר' עקיבא וכו', ותירץ הרב ז"ל דרב דימי בעי לאוקומה כר' עקיבא משום דקתני להו במתני' בהדי שתוקי ואסופי שהן ספק ממזרות, דמשמע דבכותיים נמי איכא ספק ממזרות.
שלש מחלוקות בדבר. וכלהו סבירא להו כר' אלעזר דכותי לא ישא כותית, מר כטעמיה ומר כטעמיה, ולתרוצי מילתא דר' אליעזר לא הוה צריך ליה למימר אלא לפי שאין בקיאין בתורת קדושין וגרושין כדמפרש ואזיל ויש אומרים לפי שאין בקיאין כו' מאן יש אומרים ר' אליעזר כו', אלא הנך שלש מחלוקות נראה דגמרא גמירי להו ר' חנינא ור' יהושע בן לוי.
ר' ישמעאל סבר כותיים גירי אריות הן וכהנים שנטמעו בהן כהנים פסולין היו. לאו בפסול כהונה מיירי, וכהנים דנקט משום דכתיב כהני במות, ולהכי כותי לא ישא כותית משום דאיכא ממזרות ידוע ושם גיותן נשתקע מהן, ואמרי ישראל הוא דקא נסיב ממזרתא כטעמא דכתיבנא לעיל, והוא הדין דהוה מצי למימר קסבר כותיים גירי (אריות) [אמת] הן, אלא דגמרא גמירי לה דר' ישמעאל סבר גרי אריות הן, וכדאמרינן בשנוייא דרב דימי סבר לה כר' ישמעאל דאמר כותיים גרי אריות הן, א"נ יש לומר דר' ישמעאל לא אתי לה משום גר ישן אלא מדינא, דסבירא ליה דבנות ישראל נמי נתערבו בהן, וכותיים גרי אריות הן, וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וכהנים שנטמעו בהן כהנים (כשרים) [פסולים] היו, ולהכי כותי לא ישא כותית, דדילמא כותית זו מאותן כהנים פסולים וישראל הוא דקא נסיב ממזרתא, א"נ אפילו תימא דלא נתערבו בהן בנות ישראל, כיון שנתערבו בהן כהנים פסולין דילמא האי כותי מהנהו כהנים פסולין וקא נסיב גויה, כדרך שפירש הראב"ד ז"ל לעיל.
ור' עקיבא סבר כותיים גרי (אריות) [אמת] הן וכהנים שנטמעו בהן כשרין. אפשר הכי גמיר לה דר' עקיבא סבר לה בעלמא כותיים גרי (אריות) [אמת] הן, ואי לא דגמיר לה הכי, הוה מצי למימר דבנות ישראל נתערבו בהן, ור' עקיבא לטעמיה דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ולא היה צריך למימר שהיו מיבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות, וא"ת אמאי לא אמר כהנים שנטמעו בהן כהנים פסולין הוו, ומשום הכי פסלינהו, ולא איצטריך למימר מפני שהיו מיבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות, י"ל דילמא לא ס"ל דנהוו כגר ישן למפסלינהו בממזרת, דשם כותיים אינו משתקע מהן, א"נ גר ישן לא גזרו לאסרו אלא בממזרת ודאית, ואי משום דכהנים פסולין נטמעו בהן, ודאי אינן ידועין, ולהכי איצטריך ליה למימר דכהנים שנטמעו בהן כשרין היו, והכותיים היו מייבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות, ומשום הכי כותי לא ישא כותית דילמא מהנהו כהנים כשרין הוא ודקא נסיב ממזרתא, א"נ גמרא גמיר לה הכי דר' עקיבא סבר כהנים כשרין היו.
<h2>דף עו.</h2>
לפי שאין בקיאין בתורת קדושין וגרושין. וכהנים שנטמעו בהן כשרים היו, א"נ קא סבר כותיים גרי אריות הן ובנות ישראל נתערבו בהן והולד כשר, ואשתכח דדילמא ישראל נסיב ממזרת, א"נ עשאוה כגר לאחר עשרה דורות, והני תלת טעמי איתנהו בהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לתרוצה לדר' אליעזר ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהן, וכן לרבא דאמר עבד ושפחה נתערבו בהן, אלא דלרבא לא צריכי הני טעמי, דאיכא למימר כותיים גרי אמת הן, א"נ גרי אריות ובניהם נתגיירו, הלכך כותי לא ישא כותית דדילמא גר הוא דקא נסיב שפחה דאסירא נמי לגר, ולרבנן דשרו ממזר ספק צ"ע אי שרו עבד ספק, לפירוש הראב"ד לא הוה צריך לן למימר לפי שאין בקיאין בתורת קדושין וגירושין [ולא] הוה צריך נמי למימר ממזר ושפחה נתערבו, דהא איכא למימר דסבירא ליה כותיים גרי אריות הן וכהנים כשרין נטמעו בהן, א"נ בנות ישראל, ואשתכח דדילמא ישראל הוא דקא נסיב גויה.
הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות. טעם ארבע, דעד כאן אדם יכול לבדוק, שיש בדור אנשים שמכירין מד' רוחות, בכהן הנושא כהנת עסקינן וצריך לבדוק משום פסול כהונה ומשום ממזרות ונתינות נמי, וא"ת בישראל אם ישא כהנת לויה וישראלית, אמאי אין צריך לבדוק אחריה משום ממזרות, דדוקא בכהן הנושא מיירי כדמוכח בגמרא י"ל מכירין ישראל ממזרין שביניהן, ואי איכא פסול ממזרות ונתינות קלא אית ליה, אבל בכהנים החמירו ועשו מעלה ביוחסין לבדוק נמי משום ממזרות כדקתני לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחרת, דהא ודאי בלויה וישראלית משום פסול ממזרות בדיק.
מוסיפין עליהן עוד אחת. משום דלוים וישראלים לא מיחסי כולי האי כשנושא אשה כהנת. ובגמרא מקשינן איהי נמי תבדוק ליה בדידיה, פירוש כהנת נמי בכהן ומשום פסול כהונה, דאלו משום ממזרות מכירין ישראל ממזרין שביניהם, ולא הצריכו בדיקה משום פסול ממזרות אלא בכהנים דעבדי עבודה, אבל כהנת מאי שנא מישראל, דאי משום תרומה, אם בעלה כהן ואוכל בתרומה ודאי אינה צריכא לבדוק בו, ואם הוא ישראל הא לא אכלה, ואי משום דילמא פסול הוא ופוסלה ואם ימות בלא זרע תהדר לתרומה, כולי האי ודאי לא חיישינן, אבל משום פסול כהונה הוא דמקשינן איהי נמי תבדוק ליה בדידיה, ומשני מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, פירוש לפסולי כהונה, כדאיתא ביבמות פ' יש מותרת (פ"ד ע"ב) ואפילו למאי דקא סלקא דעתין בגמ' לאוקומי מתני' בשקרא עליה ערעור, י"ל דדוקא בכהן הנושא עסקינן, אבל בישראל דלא עשו מעלה ביוחסין שלהן כולי האי וכיון דממזרות קלא אית ליה, לא חיישינן לערער בעלמא אפילו למחש לכתחלה, ודיעבד אין צריך לומר, דאפילו בכהן הנושא אם לא בדק אפילו בשקרא עליה ערער אין מוציאין האשה מתחתיו, דאין ערעור פחות משנים, א"נ אפשר דלמאי דהוה הסלקא דעתין לאוקומי מתני' בשקרא עליה ערער, הוה סלקא דעתין דמתניתין בכל אדם.
<h2>דף עז.</h2>
[ת"ר אלמנה אלמנה וכו']. וא"ת לאו שבכללות הוא ולא לקי אלא חדא, ואין לומר משום דהוה אמינא אין אסור חל על אסור, דתינח למאן דלית ליה בעלמא איסור מוסיף, אלא למאן דאית ליה בעלמא איסור מוסיף מאי איכא למימר, וכי תימא מאן דאית ליה איסור מוסיף מהכא נפקא ליה, ליתא דאי מהכא הא איכא למימר איסור כהונה שאני, ועוד כיון דאשמועינן איסור מוסיף גבי כהן גדול במאי דפלגינהו לחללה זונה וגרושה, אמאי איצטריך למהדר ולאשמועינן ליה גבי כהן הדיוט, אטו בכל דוכתא דאית ליה איסור מוסיף צריכינן למחזי מילתא מקרא, אלא ודאי להכי אצטריכינן למכתב גרושה חלוקה בכהן גדול, כי היכי דלא להוי לאו שבכללות, ואי קשיא לך והיכי הוה אמינא דלהוי לאו שבכללות, מאחר שפרט לך הכתוב כל האסורין בפני עצמן, גרושה וחללה זונה, וכדמשמע בפ' בתרא דמכות (י"ז ע"א) דגרסינן התם ותרומת ידך אלו הבכורים, א"ר שמעון וכי מה בא זה ללמדנו אם לאכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר כו', ובסיפא דשמעתא נמי מקשה וכי מזהירין מן הדין, ומשני כוליה קרא יתירא הוא דמכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מהדר ומפרש בהו למה לי אלא ליחודי לאו אכל חד וחד, אלמא דאי כתיב לא תוכל לאכלם הוה סגי בהכי ולא הוי לאו שבכללות, כיון דכתיבי בקרא דלעיל מיניה בפרט, ואיסורן חלוקים, ולא נפקי חד מחבריה ואי אפשר לכלול איסורן בכלל בלא פרט, וכפרש"י התם (י"ח ע"א), הכא נמי הא כתיב אלמנה וגרושה וגו' בפרט ולא נפקי חד מחבריה, ואי אפשר לכללן בלשון אחד דאי הוה כתיב לא יקח כי אם בתולה, אין במשמע אסור אלמנה וגרושה מן האירוסין, ולא חללה שנולדה מפסולי כהונה, ולא זונה שלא כדרכה שהיא עדין בתולה, ועוד דגבי כהן הדיוט אי אפשר למכתב דהא בעולה שלא בזנות שריא ליה, וכיון שכן היכי הוי לאו שבכללות אפילו אי לא פלגינהו קרא בהדיא, ומאי שנא מההיא דמסכת מכות, ומאי שנא מזג וחרצן דלקי תרתי, וכן בנא ובמבושל לקי תרתי (פסחים מ"א ע"ב) אע"ג דבחד לאו כתיבי כיון דכתיב בפרט לא הוי לאו שבכללות, י"ל שאני הכא משום דכולהו אסורין בגוף אחד, דבאשה אחת עסקינן שהיא אלמנה וגרושה וחללה זונה, דהוה אמינא הואיל וכלהו אחד לאו כתיבי, אע"ג דכתיב בפרט לאו שבכללות הוי, ולא לקי אלא חדא כיון שאיסוריהן באשה אחת, וכדאמרינן בסוף פרק גיד הנשה (ק"ב ע"ב) האוכל בשר מן החי מן הטריפה אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דבשר מן החי וטרפה בפרטא כתיבי בקרא, דמדכתיב ובשר בשדה דרשינן בשר מן החי, כיון דבחד לאו כתיבי מהני להיכא דאיתנהו בחתיכה אחת דלא לקי אלא חדא, ממורי נר"ו.
ורש"י כתב כאן, דהאי תנא סבירא ליה דכי האי גוונא הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו אלא אחת, ועוד כתב דמחלוקת היא בעלמא איכא מאן דאמר דלא הוי לאו שבכללות כל כי האי גוונא, ואיכא למאן דאמר דלא הוי לאו שבכללות אלא כגון מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל וכגון לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, אבל היכא דמפרש בתורה בהדיא אלמנה וגרושה וחללה זונה אכל חדא וחדא קאי בלאו, ע"כ, (א"ה זה לשון רש"י אינו בנמצא בגר' ספרים שלנו בהך סוגיא) נראה דמאי דכתב דמחלוקת היא אי כל כי האי גוונא הוי לאו שבכללות, משום דמהכא ומההיא דגיד הנשה משמע [דהיכי] דכתיב אסורי בפרט לא לקי אלא חדא, ומההיא דמכות ומההיא דפרק כל שעה גבי זג וחרצן ונא ומבושל משמע דלקי תרתי.
וצ"ע הא דגרסינן בפ"ק דכריתות (ד' ע"ב) א"ר אילא האוכל מעשר (גבי זג וחרצן) דגן ותירוש ויצהר לוקה שלש, ומקשינן והא אין לוקין על לאו שבכללות, ומסיק אם כן נכתוב קרא לא תוכל לאכלם, מאי לא תוכל לאכול ליחודי אכילה אכל חד וחד, פירוש מדאיצטריך למהדר ולמכתב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, דהדר ופרשינהו ליחודי אכילה אכל חד וחד קאתי, אבל אי הוה כתיב לא תוכל לאכלם, הוה ליה מעשר דגן תירוש ויצהר לאו שבכללות, ולא לקי אלא חדא, ואע"ג דכתיבי בפרט לעיל מיניה דכתיב ואכלת וגו' מעשר וגו' מעשר דגנך וגו', אפילו הכי שלשתן בכלל מעשר ואינן איסורין חלוקין, ואינם נכללין בשם אחד, וכדתניא התם (ד' ע"א) בההיא שמעתא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ואמרינן עלה נימא בהא קא מפלגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות, לעולם קסבר ר' ישמעאל אין לוקין ושאני הכא דמייתרי קראי וכו' לעולם קסבר אין לוקין כיון דשלשתן נכללין באסור אחד ובשם אחד, דכולן איסור חלב, ואע"ג דכתיבי בפרט לאו שבכללות הוי כיון דבחד לאו כתיבי.
אלא אי קשיא הא קשיא לן דגרסינן התם (ה' ע"א) א"ר יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה ג', ומקשינן והא אין לוקין על לאו שבכללות, שאני התם דמייתר קרא דנכתוב קרא לחם (וקלי) וכרמל ואתי קלי מבניהו, והא התם דלחם וקלי וכרמל פרט בהו קרא ולא אתי חד מחבריה, ואפילו הכי הוה קשיא ליה לתלמודא והא אין לוקין על לאו שבכללות, ונראה לתרץ דהתם לחם וקלי וכרמל שלשתן יש לכללן בלשון חד, ויש לאיסורן שם אחד לווי שאסור שלשתן נקרא אסור חדש, והילכך כיון דשלשתן בלאו אחד ואסורן נכלל בשם אחד לא לקי עלה אלא חדא, אף על פי שכתבם הכתוב בפרט ולא אתי חד מחבריה, מה שאין כן בנא ומבושל שאי אפשר לכלול איסורן בשם אחד, וכן בזג וחרצן שאיסורן נקרא בשתי שמות, וכי תימא התם נמי אפשר לכללן בלשון אחד, דתרויהו איסור דנעשה מגפן היין, ליתא, דלא מסקי אינשי לזג וחרצן מה שנעשה מגפן היין, אלא זג וחרצן קרי להו, אבל לחם וקלי וכרמל מסקי להו אינשי שם חדש, ועוד דבהזכרת איסורן נמי לא קראו אינשי איסורי לחם וקלי וכרמל, מפני שאין לחם וקלי וכרמל שם האיסור דהא כולה שתא שרו אלא חדש הוו שם איסורן, אבל זג וחרצן לנזיר הוי שם האיסור, כי היכי דהוי שם האיסור נעשה מגפן היין, ועוד דבזג וחרצן איכא טעמא דלא הוי לאו שבכללות, מדאיצטריך למכתב זג וחרצן, דלא הוי צריך למכתב אלא כל אשר יעשה מגפן היין, וכדאמרינן גבי חלב שור וכשב ועז לעולם קסבר אין לוקין ושאני הכא דמייתרי קראי דא"כ נכתוב רחמנא כל חלב, וה"נ הוה מצי לשנויי לכתוב רחמנא לא תאכלו חדש, טעמא דמלתא דגבי חלב לא משני הכי, אלא משום דכתיב כל חלב, דתו לא איצטריך למכתב שור וכשב, וכן גבי מעשר דכיון דכתיב מעשר לא איצטריך ליה למכתב דגנך תירושך ויצהרך אלא ליחודי אכילה אכל חד וחד, והכא נמי אי הוה כתיב לא תאכלו חדש לחם וקלי וכרמל, הוה משני דמדאיצטריך למכתב לחם וקלי וכרמל שמע מינה ליחודי לאוין אכולהו אתא, שאף השתא דלא כתיב חדש לא אמרינן דלכתוב רחמנא כל חדש ולא בעי לחם וקלי וכרמל, להכי איצטריך ליה לשנויי שנוייא אחריתי שאני התם כו' דלכתוב רחמנא לחם וכרמל ואתי קלי מבניהו כדאיתא התם (ד"ת).
ולאו שבכללות הוא, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא, דאיכא לאו שבכללות דלקי עלה חדא מיהא כגון חלב שור וכשב ועז דלקי על חד מיניהו, ועל שלשתן נמי לקי חדא בלחוד לרבנן, וכן גבי מעשר דגן תירוש ויצהר, דאי הוה כתיב לא תוכל לאכלם הוה לקי חדא מיהא ואפילו למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, וכן ברחים ורכב דלקי תרתי שאין שם כולל לאיסור, דאע"ג דכתיב כי נפש הוא חובל, לא קרו ליה אינשי נפש, וכן לאו דנבלה שכולל כל נבלה לוקין עליו, וכן לאו דשרצים שכולל שרץ הארץ ושרץ המים ולקי עליה אם אכל פוטיתא או נמלה, וכן בלאו דחסימה שכולל דישת חטים ושעורין וקטנית, וטעמא דמלתא דשם נבלה אחד הוא, וכן שם שרץ ושם דישה עיקר שמן אחד הוא, ואי זה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו אפילו אחת כגון לאו דקא אתו מיניה אסורין חלוקין וכלן נכללים בו (בשר), כגון לאו דלא תאכלו על הדם דדרשינן מיניה איסורי טובא, וכגון כל שבקדש אסור, ואביי ורבא דפליגי בנא ומבושל וזג וחרצן דרבא אמר אכל נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים אכל נא ומבושל לוקה שלש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, התם היינו טעמיהו, דרבא סבר לאו דכי אם צלי אש לא הוי לאו שבכללות, דהא נא ומבושל בהדיא כתיבי, ואביי סבר דלאו שבכללות הוי, דסוף סוף נא ומבושל וצלי קדר נכללין בו, והתם בפרק כל שעה (מ' ע"א) פליגי אליבא דאביי, דאיכא דאמרי חדא מיהא לקי, פירוש אף על פי דאין לוקין עליו בהדי נא ומבושל, אם אכל נא והתרו בו משום לא תאכל כי אם צלי אש לקי, וטעמא דמילתא דלא הוי לאו שבכללות לגמרי, דהכל ענין פסח, ובזג וחרצן נמי פליגי בהנך פלוגתא, והתם נמי י"ל למ"ד דבזג וחרצן לחודיה לקי עליה חדא מיהא משום לאו דמכל אשר יצא מגפן היין, דאף על פי שהוא כולל זג וחרצן שם נזירות אחד הוא.
